בסמסטר הנוכחי נפלה בחלקי הזכות להשתתף בקורס מרתק על הגות ציונית שפרופ' אליעזר שביד מקיים בביתו. היום, מטבע הדברים, פתחנו בשיחה קצרה בענייני דיומא, ואני מביא אותה לפניכם באישורו של פרופ' שביד. השאלות שלנו, התלמידים, מופיעות באות מודגשת.

האם אהרן דוד גורדון והראי"ה קוק היו משנים את גישותיהם אילו ראו את השואה?

גורדון, הפסימיות שלו הייתה רבה מאוד, ומה שעלול לקרות לעם היהודי היה ברור לו מאוד, לא פחות משהיה ברור להרצל. הרב קוק, לעומת זאת, בשום פנים ואופן השואה לא נכנסת לתוך תמונת ההיסטוריה שעמדה לנגד עיניו. הרב קוק הפנים את תפיסת הקדמה המודרנית. הוא קיבל מתפיסת הקדמה המודרנית את ההכרה שהאנושות הולכת ומתקדמת, שזה נעשה על פי איזה חוקיות פנימית דטרמיניסטית של ההיסטוריה עצמה. הרב קוק ראה את זה בעצם כניסיון לחלן את הרעיון המשיחי של מנהיגות אלוהים בהיסטוריה. ומתוך הציפייה הזו הוא האמין שאנחנו נמצאים על סף הגאולה. אם אתם קוראים את מאמריו הראשונים, כשהוא הגיע לארץ ישראל ונחה עליו רוח הנבואה, והוא ראה ברוח הקודש את האותות הריאליים, חס וחלילה לא דחיקת הקץ וחישובי קצים, אלא אתה רואה שארץ ישראל מתחילה להניב פרי בידי עובדים, בידי יהודים, ואת הארץ הולכת ונבנית והולכת ופורחת – אין לך סימן ברור יותר, זהו הקץ המגולה: אנחנו, איך אומרים בתפילה לשלום המדינה, בראשית צמיחת גאולתנו. הרעיון הזה של ראשית צמיחת הגאולה הוא רעיונו של הרב קוק, וברור היה שאמנם יש סבל רב ואנחנו עוד נאבקים ויש בעיות עם הערבים ויש בעיות עם האנגלים, ויש בעיות עם היהודים – הבעיות שהוא ראה לנגד עיניו יותר מכל – אבל הוא קיבל כאן גם באינטרפרטציה דתית את הרעיון המרקסיסטי שככל שנעשה רע יותר – טוב יותר. זאת אומרת, שהמשברים השונים והאסונות לאורך ההיסטוריה הם קטליזטורים של ההתקדמות ולא של הנסיגה; שעל ידי המשברים האלה האנושות מתאתגרת ומתקדמת הלאה כדי לפתור את המשברים האלה, ואנחנו עכשיו נמצאים על סף הגאולה השלמה – גם לפי הגל, וגם לפי מרקס, וגם לפי הרב קוק. זה היה ברור לגמרי שעכשיו אנחנו נמצאים אחרי המשברים הקשים ביותר, אנחנו נמצאים בדרך אל הגאולה השלמה. יש קשיים, ותוך כדי ההתפתחות של בניין הארץ אנחנו נתגבר על כל הקשיים, וכאשר תקום המדינה היהודית המצופה – כבר כל עם ישראל יחזור לתורה ותקום מדינת התורה ומשיח יבוא והכל יהיה בסדר, והאנושות כולה תשלים איתנו. הוא לא העלה על דעתו לא רק את השואה אלא גם את מלחמת העצמאות, הוא לא ראה את זה כדבר מה שיתרחש.

להמשך הקטע »

ספרות המקרא מתארת את התהוותו של עם ישראל, והיא מוסרת בפירוט את תולדותיהם של אבות האומה, את דברי הנביאים, את חוקי הכוהנים ואת מעשי השופטים והמלכים שהעמידה. תשומת לב מועטה מוקדשת בה למי שנדחק, בכוונה תחילה או מבלי משים, אל קצה החברה או אל מחוצה לה: העניים, החולים, פורעי החוק, פורצי הנורמות המיניות. גם חוקרי המקרא לא הטו אוזן לקולם של אותם אנשי שוליים, על אף הפוטנציאל העשיר שנושא זה טומן בחובו – הן מבחינת תרומתו האפשרית להבנת החברה הישראלית הקדומה, הן מבחינת הערך התרבותי שבעצם הניסיון לחתור נגד הזרם המרכזי והרשמי ולפנות אל האחר ואל החלש באשר הם.

את החלל הזה בא למלא ספר חדש מאת נחום אברהם: "אנשי שוליים בתקופת המקרא: ריקים ופוחזים, מצורעים, הומוסקסואלים, זונות וקדשות", הרואה אור במסגרת ספריית האנציקלופדיה המקראית של מוסד ביאליק. סדרה זו מוכרת לכל סטודנט למקרא ואף לקהל הרחב, בזכות ספרים חשובים ומשפיעים כגון "קריאה ספרותית במקרא" מאת אוריאל סימון, "ביקורת נוסח המקרא" מאת עמנואל טוב ועוד רבים וטובים. הנושא המסקרן העומד במרכז הספר והאכסניה המכובדת המארחת אותו מעוררים אפוא ציפיות גבוהות ביותר.

להמשך הקטע »

בבית הכנסת של סבי ניגש אלי אחד המתפללים, שהבחין בספר המונח על שולחני. "לך תמיד יש ספרים מעניינים", החמיא לי, תוך שהוא נוטל לידיו את ספרי. האיש הביט בכריכה ומיהר להחזיר את הספר למקומו, ספק מאוכזב ספק מבוהל. "הרב שג"ר", הוא אמר, כאילו שתי המילים הללו כבר אומרות הכל. ואכן, היה זה ספר חדש שנאסף מתוך הכתבים שהותיר מורי ורבי, הרב שמעון גרשון רוזנברג זצ"ל: "בצֵל האמונה – דרשות ומאמרים לחג הסוכות", בעריכת ידידי ישי מבורך.

מה יש בו ברב שג"ר, שגם היום – כארבע שנים לאחר מותו – מרתיע רבים וטובים, ובה בעת מושך אליו רבים וטובים לא פחות? לו ניתן היה להשיב על שאלה זו במילה אחת, הייתה זו המילה כנות. לא רבים כיום האנשים, ודאי הרבנים, המוכנים להודות כפי שהוא הודה באחת מהדרשות בספר:

אני אינני מקבל את ההוויה. אני ממורמר עליה וחי בפיצול מתמיד – סרבן של הוויה. האופטימיזם והאמונה נראים בעיני ככניעה, ומהייסורים אני שואב את משאבי.

להמשך הקטע »