4

הארץ,סקירות וביקורות

השמרנות המינית של חסידות גור (על "מימי לא קראתי לאשתי" מאת נאוה וסרמן)

מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור
נאוה וסרמן. הוצאת אוניברסיטת בן־גוריון, 410 עמודים, 88 שקלים

באחת הסצנות היפות בסדרה "שטיסל", המתארת את קורותיה של משפחה חרדית ירושלמית, נזכרת גיטי וייס בפגישותיה עם בחיר לבה, ליפא, אי אז לפני חתונתם. ליפא לא היה מן המתמידים שבבחורי הישיבה והוריה של גיטי, שזיהו את הנון־קונפורמיות שלו, הזהירו אותה מפניו. גיטי גמרה אומר להיפרד ממנו אך ליפא התעקש על פגישה אחרונה. בפגישתם במלון, בקור הירושלמי העז, הבחינה גיטי בליפא המעניק את הכפפות שלו לשומר בחוץ כדי שידיו לא יקפאו. באותו רגע החליטה שליפא הוא האדם שעמו היא מבקשת לחיות, והחלטתה היתה כה נחרצת עד שגם הוריה נעתרו לה.

הציבור החרדי מורכב מקהילות שונות ומזרמים מגוונים, ולא בכל אחד מהם סיפור כזה עשוי לקרות. אם יש קהילה שבה סיפור כזה הוא בגדר מדע בדיוני הרי זו חסידות גור, לפחות כפי שהיא מתוארת בספר "מימַי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור". המחברת, ד"ר נאוה וסרמן, עוסקת בהוראה ובייעוץ בציבור החרדי במכללת "תלפיות" ובמסגרות שונות, ואפשר ללמוד מדבריה כי היא עצמה שייכת לציבור הדתי־לאומי. הספר שלה, המבוסס על עבודת דוקטור שכתבה באוניברסיטת בר־אילן, הוא מסמך מרתק המציג לפרטי פרטים את דרכי הזוגיות בחסידות גור מגיל הילדות ועד לאחר הנישואים.

סיפורם של גיטי וליפא לא יכול היה להתרחש בחסידות גור קודם כל משום שהשאלה למי להינשא אינה נתונה כלל לבחירתם של בני הזוג. האיזון בין בחירת ההורים והמוסדות הקהילתיים לבין בחירתם העצמאית של בני הזוג משתנה מחברה לחברה; בגור, הכף נוטה באופן מוחלט לצד הראשון. בהגיע הילדים לפרקם, כלומר לגיל 18 בערך, פותחים ההורים בתהליך החיפוש והבירור. לאחר מציאת בני זוג המתאימים במעמדם החברתי (הנגזר מייחוסם המשפחתי), ביכולותיהם הכלכליות ובמצבם הבריאותי, נדרשת הסכמת האדמו"ר.

image

שלב הבירור כולל עבודת בילוש נרחבת של כל משפחה אחר בן הזוג המיועד, אולם המשודכים עצמם אינם נפגשים במהלכו: רק לאחר שהשידוך עומד על סף אישור רשמי נפגשים בני הזוג באופן חד־פעמי לשעה קלה. אם ייתנו את הסכמתם ייפגשו שוב במסיבת האירוסים, אולם המסיבה תיערך בשני אולמות נפרדים, לגברים ולנשים, ובני הזוג לא ישהו שם ביחידות ולא ינהלו שיחה. מכאן ואילך לא יתראו עד החתונה, שתיערך כעבור שנה.

שתי חברות נפרדות

מה חושבים הצעירים הנישאים על צורת השידוך הזאת? כמו כל פרקי הספר, גם הפרק על בחירת בני הזוג נסמך על סדרת ראיונות שערכה המחברת עם דמויות שונות מתוך חסידות גור ומחוצה לה ועל עיון בקלטות ובטקסטים פנימיים שבאמצעותם הקהילה מכינה את בניה — ובעיקר את בנותיה — לקראת חיי זוגיות. וכמו בכל פרקי הספר, גם כאן נשמעת נימה אמביוולנטית. דברי השכנוע הרבים של המורות וגם דברי ביקורת בעיתונות הקהילתית מלמדים על בעיות בתהליך, ובהן התיוג של החריגים, תרבות השקר שסביב שלב הבירור והיחס לצעירים כאל סחורה.

המשיכו לקרוא »

1

כללי,מה בוער

ד"ר מיכאל פייגה ז"ל

בין הנרצחים בפיגוע בתל אביב אתמול היה ד"ר מיכאל פייגה מאוניברסיטת בן-גוריון. לא הייתי מחבריו של ד"ר פייגה אך זכיתי לפגוש אותו השנה בכנס אקדמי בנושא 'תנ"ך ולאומיות בעידן המודרני'. אני זוכר היטב כיצד הקשבתי בדריכות להרצאתו על תפיסת התנ"ך בקרב קבוצות שונות בציבור המתנחלים. ד"ר פייגה היה ידען, ענייני, מעמיק, מבהיר היטב ניואנסים עדינים בין קבוצות כאלה וכאלה ובין תפיסה זו לאחרת, לצד הקשר כללי ומבט רחב. במשך אותו היום שוחחנו כמה פעמים בענייני תנ"ך, חינוך ופוליטיקה, והתרשמתי מאישיותו הנעימה והצנועה. בשבוע שלאחר מכן נעשינו חברים גם בפייסבוק. ליתר דיוק, אני ביקשתי ממנו חברות בפייסבוק בתקווה להמשיך ולעקוב אחר השאלות והתובנות המחכימות שלו ואולי אף להעמיק את הקשר האישי, ולשמחתי הוא נענה לי. אין לדעת האם זה היה קורה, אך זה חלק מהאכזריות של רצח, שאינו קוטע רק את מה שהיה אלא גם את מה שיכול היה להיות. כל מה שנותר לי הוא להודות על כמה רגעים אנושיים ואינטלקטואליים של מפגש עם ד"ר מיכאל פייגה, ולהצטער ולהתקומם על עוד אדם חכם ובעל מידות טובות שהאויב רדף והשיג. יהי זכרו ברוך.

1

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת תזריע: במה חטאה היולדת?

האם לידה היא חטא? כך משתמע לכאורה מפרשת "תזריע", הפותחת בדין היולדת: "אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים… ובמלאת ימי טהרהּ, לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן, והקריבוֹ לפני ה' וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ב-ז).

משני רכיבים בחוק הזה משתמע שהיולדת מואשמת בחטא: עליה להביא קרבן חטאת, והכהן המקריב את קרבנה מכפר עליה. אם היא מביאה חטאת וזקוקה לכפרה – משמע לכאורה שחטאה.

אלא שלא מצאנו שלידה היא חטא, ואדרבה, המצווה הראשונה בתורה, המופנית כלפי האנושות כולה, היא "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח). וגם אם דברי אלוהים לבני האדם במעשה הבריאה אינם ציווי אלא ברכה, מכל מקום אין להניח שהולדת ילדים תחשב לחטא.

במה אפוא חטאה היולדת? אחד הפתרונות הקדומים שהוצעו לשאלה מופיע במסכת נידה שבתלמוד הבבלי (דף ל"א עמוד א'): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, 'מפני מה אמרה תורה: יולדת מביאה קרבן?', אמר להן, 'בשעה שכורעת לֵילד (ללדת) – קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן".

image

לדברי רשב"י, הכאבים הקשים הכרוכים בלידה מובילים את האישה להישבע שלעולם לא תיכנס שוב להריון. לאחר ההתאוששות מן הלידה היא מביאה קרבן כדי לכפר על שבועתה. בפתרון היצירתי הזה ניכר המאמץ שלא להגדיר את הלידה כחטא אלא להפך: החטא הוא דווקא הרצון להימנע מלידה נוספת.

תשובתו של רשב"י לשאלה במה חטאה היולדת שייכת לתחום המדרש, ואילו לפי פשוטו של מקרא יש לפקפק בהנחות היסוד של השאלה עצמה, כלומר להכיר באפשרות שקרבן החטאת ופעולת הכפרה אינם קשורים בהכרח לחטא.

המשיכו לקרוא »

0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת שמיני: האש המענישה את החורגים מהפרוטוקול

היום השמיני, שפרשת השבועה קרויה על שמו, היה צריך להיות השיא של ספר ויקרא ושל התורה כולה. אך הוא נהפך מיום טוב לאבל ומשמחה ליגון.

בתפר שבין החומשים שמות-ויקרא החל אלוהים לשכון במקדש הנייד שנבנה לכבודו, ובפרשת "ויקרא" מסר למשה את דיני הקרבנות. בסוף הפרשה הקודמת, "צו", ניתנו ההוראות לטקס החניכה של המשכן הכולל את הקדשת אהרן ובניו לכוהנים. דברי משה אל הכוהנים המיועדים, שבוע לפני היום הגדול, נקראים לאחור כרמז מטרים ומבשר רעות: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי כן צֻוֵויתי" (ח, לה).

image

ביום השמיני הקהילו משה ואהרן את העם לקראת ההתגלות האלוהית שתבשר באופן רשמי וחגיגי את תחילתה של עבודת ה' במשכן על ידי הכוהנים. אהרן ובניו עשו ככל הדרוש והקריבו את החטאת והעולה כמשפטם. משה ואהרן בירכו את העם ואז נראה כבוד ה' לעיני כל. אש יצאה מן המשכן ואכלה את הקורבנות: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" (שם ט, כד). הנוכחים הגיבו בשמחה מהולה ביראה: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם" (שם).

ואז קרה אסון. שניים מבניו של אהרן, נדב ואביהוא, הקריבו "אש זרה אשר לא ציווה אותם" (שם י, א). בפירושו לספר ויקרא מסביר מורי ברוך שורץ כי השניים ביקשו למשוך את האש האלוהית שאכלה זה עתה את הקורבנות אל הקטורת שהניחו במחתותיהם. אלא שהגחלים שהשתמשו בהן לא נלקחו מן המזבח אלא ממקום אחר – "אש זרה"; ומה גם שהטקס כלל לא היה אמור לכלול שלב כזה – "אשר לא ציווה אותם".

המשיכו לקרוא »

0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת צו: הצורך להגביל את הקודש

אחד מתפקידי הכוהנים הוא "להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י). שני הצמדים הללו – קודש וחול, טמא וטהור – ממלאים תפקיד תיאולוגי מרכזי בספר "ויקרא". בספרו "תורת הקדושה" מבאר מורי ברוך שורץ את משמעותם ואת היחסים המורכבים ביניהם לפי פשוטו של מקרא; זו אינה בהכרח המשמעות הרעיונית וההלכתית שניתנה למושגים ביהדות הבתר-מקראית.

קדושה פירושה השתייכות או זיקה לאלוהים. בפרשת השבוע, "צו", נאמר שהכוהן המקריב את קורבן החטאת רשאי לאכול מבשר הקורבן, שהוא "קודש קודשים" (שם ו, יח), אך עליו לעשות זאת בתחום המשכן: "במקום קדוש תֵּאָכֵל, בחצר אוהל מועד" (שם, יט). הכהן, שהוסמך לשרת את אלוהים, אוכל מן הקורבן שהוקרב לאלוהים בחצר ביתו של אלוהים. או בקיצור: אדם קדוש אוכל בשר קדוש במקום קדוש.

החול הוא ניגודו של הקודש: כל מה שאינו נמצא בזיקה מיוחדת לאלוהים. הבית שלי הוא חול ואילו ביתו של אלוהים הוא קודש. הכבשה המטיילת בשדה היא חול ואילו הכבשה המוקרבת לאלוהים היא קודש.

רוב הדברים הם בחזקת חול כל עוד לא התקדשו ובחזקת טהורים כל עוד לא נטמאו. המצב הראשוני והנייטרלי של אדם או חפץ הוא חולין וטהרה, ואילו הקדושה והטומאה הן התופעות המיוחדות.

הטומאה היא מעין לכלוך המעורר מיאוס או רתיעה. היא עשויה להיווצר כתוצאה מחטאים מסוימים, אך היא אינה בהכרח תופעה שלילית: גם לידה, מוות ודם וסת, שהם תופעות טבעיות במחזור החיים ואין בהם כל פגם מבחינה דתית או מוסרית, יוצרים טומאה.

דוגמה לאופן שבו הטומאה מופיעה ומטופלת מצויה בפרשת "שמיני". הכתוב קובע שחיות מסוימות, ובהן עכברים, לטאות וצבים, הן טמאות, וממשיך: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם – יטמא, מכל כלי עץ… כל כלי אשר יֵעָשֶׂה מלאכה בהם – במים יובא, וְטָמֵא עד הערב, וְטָהֵר. וכל כלי חרשׂ אשר יפול מהם אל תוכו – כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (שם יא, לב-לג). כשעכבר מת נופל לתוך קערה – גם הקערה נטמאת. אם זו קערת עץ יש לשטוף אותה במים ולהמתין לחשכה ואז היא שבה ונטהרת. אולם אם זו קערת חרס – אי אפשר לטהר אותה ולכן אין ברירה אלא לשבור אותה.

ואולם בפרשת "צו" מתברר כי לא רק הטומאה מידבקת וטעונה שטיפה במים ולעתים אף שבירה: גם הקדושה פועלת באותה צורה בדיוק. כך נאמר על קורבן החטאת: "כל אשר יגע בבשרה – יִקְדָשׁ… וכלי חרשׂ אשר תבושל בו – יישבר, ואם בכלי נחושת בושלה – ומוֹרַק ושוּטַף במים" (שם ו, כ-כא). כלי נחושת שנגע בבשר הקורבן נעשה קדוש. יש לבטל את קדושתו ולהשיבו אל תחום החול באמצעות שטיפה במים. כלי חרס, שכמו במקרה של טומאה אינו ניתן לתיקון, חובה לשבור – לא מפני שהוא טמא אלא דווקא מפני שהוא קדוש.

המשיכו לקרוא »