נביא מנחם [על "שחקי ארץ" מאת הרב מנחם פרומן]

שחקי ארץ: שלום, עם, אדמה
מנחם פרומן. עורך איתמר ברנר. הוצאת ידיעות ספרים, 162 עמודים, 66 שקלים

כשקראתי את קובץ המאמרים החדש של הרב מנחם פרומן, "שׂחקי ארץ" (בעריכת איתמר ברנר), חשבתי על ישעיהו ליבוביץ. שני ההוגים המקוריים והפרובלמטיים הללו היו נטועים עמוק בעולם הדתי, וזכו לאהדה בשמאל החילוני. שניהם לעתים מאופיינים בטעות כ"מתונים", מתוך הנחה שהם נמצאים בנקודת אמצע דמיונית בין הומניזם לפונדמנטליזם. אבל שניהם לא היו חילונים, לא היו שמאלנים (לפחות לא במובן הרווח), ובוודאי לא היו מתונים.

הקרבה המסוימת שהייתה להם לשמאל בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי, נבעה מהשקפות הפוכות ומקווי אופי מנוגדים. ליבוביץ היה מדען, הרב פרומן היה מקובל. ליבוביץ הציב דיכוטומיות, הרב פרומן ביקש לשבור אותן. ליבוביץ ראה בכל סטייה מהאמונה הטהורה עבודה זרה, הרב פרומן מצא את אלוהים בכל אמונה ואפילו בהעדר אמונה. ליבוביץ התנגד לכיבוש, הרב פרומן האמין בשלום. ליבוביץ זכור בארשת חמורת הסבר שלו, ואילו הרב פרומן – בתמונה המעטרת את הספר החדש, וגם בזיכרונות שלי משיעוריו – מחייך. ישעיהו היה נביא זעם, והרב פרומן היה נביא מנחם.

קובץ המאמרים שלפנינו רואה אור כשנה וחצי לאחר פטירתו של הרב פרומן. הוא כולל בעיקר מאמרי דעה קצרים שפורסמו בעיתונים "הארץ", "דבר", "על המשמר" ו"נקודה". אם משהו נשמע מוזר ולא טבעי ברצף השמות הזה, הרי שעבור הרב פרומן הוא טבעי ביותר. הוא הרי גדל על ברכי הסוציאליזם הציוני-חילוני, ובבגרותו נעשה תלמיד של הרב צבי-יהודה קוק. הוא לא ראה סתירה בין השניים.

המאמרים מלאי ההשראה הללו הם תזכורת למה שהפובליציסטיקה יכולה להיות. כמו מאמרים של א"ד גורדון וי"ח ברנר, הרב פרומן פותח לעתים קרובות בהתייחסות קצרה לאירועים אקטואליים, ועד מהרה עובר לדון במטרתה של הציונות, אופי המדינה המודרנית, רוח האדם ותכלית קיומנו. החיסרון של הפורמט הזה הוא הקושי לחלץ מתוך שלל הפרגמנטים השקפת עולם שלמה. לא בטוח שהייתה לרב פרומן השקפת עולם מגובשת וקבועה; משהו בדמותו ובהגותו מתנגד לעצם הניסוח הזה. ננסה לעמוד על כמה מוטיבים חוזרים במאמרים שנבחרו בספר הזה, ולהפתעתם של חלק מהקוראים – רוב הדיון לא יעסוק בסכסוך היהודי-מוסלמי (והבחירה בכינוי זה אינה מקרית).הרב פרומן היה שובר מחיצות. אפשר לומר ששלושת חלקי הספר הזה מנסים לשבור שלוש מחיצות יציבות במיוחד בשיח הפוליטי: בין דת לחילון, בין ימין לשמאל, ובין ישראל לפלשתין.

החלק הראשון של הספר נקרא "חופש וקודש" – שני מושגים מנוגדים לכאורה, שלפי הרב פרומן יש ביניהם קשר הדוק. לפי ההגדרות שלו, דתיות קשורה בדוגמטיות ונוקשות, וחילוניות – בחֵירוּת וגמישות. בניגוד למחנכים דתיים רבים, הרב פרומן שאל מהו הדבר העמוק שהדתיים יכולים ללמוד מהחילונים, ולא להפך. לדעתו, החילוניות היא נגטיבית במהותה, היא מבוססת על שלילה, או בשפה הקבלית: על האַיִן. וזהו כלל אינו עלבון: "החילוני יכול לתרום לדתי את המודעות האנושית לכישלונות, לייאוש ולריקנות. מה שיכול החילוני ללמד את הדתי הוא את הערך הגדול של הבחילה מן המציאות ושל הרחמים הרבים עליה". גם החילוניות כוללת מוסר וערכים, שלעתים הם מוחלטים ונוקשים (כלומר, לפי ההגדרות שלו: ערכים "דתיים"). אך מה שחשוב יותר הוא החירות שממנה צומחים המוסר והערכים הללו – שהרי "גם עיקרו של האדם הדתי איננו ההלכות והדוֹגמוֹת והתשובות, אלא השאלות, הספקות, ההחטאות, הכפירות, היראות והאמונות שלו".

בחלק השני קובצו מאמרים בנושאי "עם ואדמתו – חברה, מדינה, ציונות ופוסט-ציונות". הרב פרומן מציע כאן חזון שהוא סוציאליסטי וגם אנרכיסטי, דתי וגם הומניסטי, אוניברסלי וגם ציוני. המהות היא "מלכות האדם" או "המדינה האנושית". המטרה היא "לשחרר את החברה משעבודה לממון, משעבודה לעבודה זרה ומנוכרת; שיהיו חיי החברה עמוקים, שמחים ומאירים יותר". הוא מודע לכך שאינו מציע מתווה קונקרטי, ומזכיר שגם הוגי הציונות התלהבו מתחיית האדם והעם ובדרך כלל לא עסקו בתוכניות מפורטות.

באחד המאמרים הוא מביא את דברי הרב קוק, שטען כי הצטרפות היהודים לפוליטיקה, בעקבות התעוררות הציונות, תוביל ל"רִשעה וברבריות", שכן הכוח המדיני מביא עמו באופן הכרחי השחתה מוסרית. "מה המסקנה מהתנערות זו מאשליות לגבי מדינת ישראל? האם עלינו לגלות גדלות רוח ולוותר על מדינתנו למען מוסריותנו"? הרב פרומן שואל, ומבהיר: "אני כשלעצמי אינני נרתע מלהרהר בשאלה זו", ואכן בכמה מאמרים הוא מציע חשיבה מחודשת על טיבה של המסגרת המדינית. אמנם, "לא בחיפזון הייתי מפטר את מדינת ישראל הישנה והטובה שלנו", ו"בינתיים צריך לפעול בכלים הקיימים". אבל לעתיד לבוא, "המדינה שרובנו שואפים אליה אינה צריכה לשלוט על בני אדם ואף לא על אדמות. עליה ליצור את התנאים לפריחת האדם והאדמה".

השאלות הללו נראו לרב פרומן מהותיות יותר משאלת היחסים עם הערבים. לאחר היבחרו של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992, הביע את חששו: "האם אין סכנה שהממשלה החדשה תחטא – בעיקר בלא-יודעין – בהסחת הדעת מן הבעיות הגדולות של החברה בישראל על ידי מיקוד תשומת הלב לתהליך המדיני? האין סמליות מדאיגה בכך שהביקור הראשון של ראש הממשלה היה בקהיר ולא באחת מעיירות הפיתוח?". את הדאגה הזו החיל בכנות גם על עצמו: "מעיד אני עלי את חולשתי, שגם בי הקטן אני מוצא אותה 'נטייה טבעית' לעסוק 'בבעיה הפלסטינית' ולא 'בבעיה היהודית': מה יהיה אופייה התרבותי-חברתי-כלכלי של החברה שלי?".

לדעת הרב פרומן, הימין והשמאל צריכים להיות מוגדרים לפי חברת המופת שהם שואפים לכונן, ולא לפי הפתרון שהם מציעים למצב הביטחוני: "כמה שטחיות נראות לרוב ההגדרות של 'שמאלני ו'ימני' הרצות בשוק הפוליטי שלנו. מן העומק של הרעיון הסוציאליסטי הגדול – שכחנו מזמן. נשארה רק אבן בוחנת אחת: היחס לאבנים של ה'שטחים'".

אחרי שהעמדנו את הדברים בהקשר רחב יותר, נאמר בכל זאת משהו על "היחס לאבנים של ה'שטחים'", לאור החלק השלישי של הספר: "חותמין בשלום". כידוע, הרב פרומן היה רב היישוב תקוע שביהודה (כיום מזרח גוש עציון). ביישוב הזה מצא יואב, שר הצבא של דוד המלך, אישה חכמה שהביאה לפיוס בין המלך לבנו שמרד בו. ביישוב הזה גדל הנביא עמוס, שהטיף נגד עושק העניים, והיה ראשון הנביאים, שמדינת ישראל נוסדה "לאור חזונם" לפי מגילת העצמאות. כיום תקוע היא יישוב מעורב של דתיים וחילוניים. בחברה הדתית-לאומית היא נחשבת למקום של חסידות, רוח ויצירה, דתיות חופשית ובלתי ממסדית. שם ראיתי בפעם האחרונה את הרב פרומן: הוא לימד פרק בספר הזוהר, ברי סחרוף שר, שכנים פלשתיניים ניגנו, ונשים עטויות מטפחת לצד גברים חובשי כיפות גדולות שרו בדבקות "כולנו עבדים של מישהו".

בעיתונים כתבו שהרב פרומן היה "רב ההתנחלות תקוע". אבל מי שבעיניו תקוע היא רק "התנחלות", ומי שבעיניו "התנחלות" (והרי גם זה ביטוי מקראי) היא אקט קולוניאליסטי, זרוע של כוחות הכיבוש – לא יוכל לקבל את החזון של הרב פרומן. למי שקורא למתנחלים "לחזור הביתה" לגבולות 1967, הוא עונה: "תודה רבה. אנחנו נשארים בבית. אנחנו נשארים בארץ". שכן, "מנקודת מבטנו אין אנו חיים ב'גולת פלסטין' אלא בלב הארץ. הר עיבל, עפרה, תקוע וחברון אינם נקודות שהופיעו פתאום בידיעות המדווחות על הפלסטינים היורים עלינו – אלא הם המקומות היהודיים העתיקים ביותר, יישובי אבותינו, שורשי קיומנו. על שם ארץ יהודה אנו הרי נקראים יהודים".

לשיטתו, הקשר הדתי וההיסטורי לאדמה הוא מוקד הסכסוך אבל הוא גם המפתח לפתרונו. המפגשים שערך הרב פרומן עם אנשי דת מוסלמיים, ובכללם גם רוצחים – שמעשיהם לא זכו אצלו להבנה אלא עוררו בו סלידה וחרדה – התבססו על אמונתו שהשלום על האדמה הזו ייכון דווקא בין אלה שמבינים שזו איננה סתם אדמה. השלום שהרב פרומן ייחל לו כרוך גם הוא בשבירת מחיצות ובהגדרות מחודשות. הוא לא יקטין את מעמדה של הדת אלא יאפשר לה להעמיק ולשגשג. הוא לא יושג באמצעות התנתקות מהאדמה אלא מתוך יחסי שכנות ושותפות בין יהודים לערבים בכל חבלי הארץ.

החזון הנפרש בספר בשאלת היחסים בין היהודים והערבים בארץ ישראל-פלשתין, ולא פחות מזה בין היהודים לבין עצמם, אינו מפורט וקונקרטי אבל הוא מעמיק ותובעני. אל בני שני העמים וכל הזרמים ביקש הרב פרומן להביא את דבר האלוהים, שלעתים הוא "כפטיש יפוצץ סלע" ולעתים הוא "קול דממה דקה". כדאי להקשיב.

*

פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ"
פורסם בקטגוריה הארץ, סקירות וביקורות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא נביא מנחם [על "שחקי ארץ" מאת הרב מנחם פרומן]

סגור לתגובות.