0

הארץ,סקירות וביקורות

אסתר – בובה צייתנית או דמות מתוחכמת וערמומית (על "עומדות על הסף" מאת אורית אבנרי)

עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות 
רות ואסתר
אורית אבנרי. הוצאת כתר, 204 עמודים, 
74 שקלים

כטוב לבו ביין, בעיצומו של המשתה המפואר שערך, שלח המלך אחשוורוש "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, להראות העמים והשרים את יופיה" – לא להזמין אותה אלא "להביא" אותה, כמו חפץ יפה, לשעשע ולהרשים את חבריו הגברים. ושתי גילתה רצון עצמאי וסירבה, ולכן הוחלפה עד מהרה בבובה אחרת, צייתנית ושתקנית ולא מעוררת בעיות: אסתר.

אסתר הועברה מגבר לגבר — ממרדכי, בן הדוד שאימץ אותה לבת, לאחשוורוש. מרדכי אסר עליה להסגיר את זהותה האתנית. תפקידה המגדרי ממילא לא הצריך דיבורים אלא מעשים, והנתונים החיצוניים שלה כנראה הספיקו לכך. מקומה במנגנון השלטוני היה כה שולי, עד שנעלם מעיניה כי בחדר הסמוך חתם המלך על צו השמדה לכל בני עמה. זאת גילה לה מרדכי, הפטרון הוותיק שלה. הוא גם פקד עליה לסכן את חייה בניסיונות פיתוי כדי להציל את עמה.

למרות חוסר הביטחון מעורר הרחמים שלה הצליחה איכשהו לשנות את המצב ולהוביל להעברת סמכויותיו של המן למרדכי. מרדכי — ולא אסתר — ביטל לבסוף את גזירת ההשמדה, זכה לתפקיד בכיר בממלכה ואף קבע חג לדורות לעם היהודי. מגילת אסתר היא אפוא הסיפור העצוב של חוסר יכולתן של נשים להתעלות מעל התפקידים שייעד להן העולם הפטריארכלי.

מלבד סיפורן העצוב של נשים בעולם של גברים, המגילה היא גם סיפורם העצוב של יהודים בעולם של נוכרים. אסתר שייכת לשתי קבוצות מדוכאות בחברה הפרסית: היא גם אשה וגם יהודייה. היהודים, בדיוק כמו הנשים, הם תמיד "אחרים", תמיד אובייקטים לניצול, לעולם אינם קובעים את גורלם בעצמם. לכל היותר הם מצליחים לשרוד, אך לעולם לא יהיו בעלי הבית.הקריאה הפסימית הזאת היא של ד"ר אורית אבנרי, מרצה למקרא במרכז שלם, במכון הרטמן ובמת"ן, בספר הביכורים שלה, "עומדות על הסף". אך לצד הקריאה הפסימית מציעה אבנרי גם קריאה הפוכה, אופטימית. בפרשנות החלופית, אסתר היא דמות מתוחכמת וערמומית, ששתיקתה נועדה להסתיר את הקלפים עד לרגע הנכון. הגברים המדמים לשלוט בה נשלטים למעשה על ידה: מרדכי מתיימר להכתיב לה תוכנית פעולה אך בסופו של דבר מציית לתוכנית שלה — "ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר".

את אחשוורוש, שבתחילה כשל בניסיונו להוביל את ושתי למשתה שלו, אסתר מובילה בקלות לשני משתאות שהיא יוזמת. עד הרגע האחרון הוא אינו מבין את התוכנית המבריקה של אסתר, שנועדה לאפשר למלך לרדת מהעץ, ולמקורבו הבכיר המן — להיתלות על העץ. זה סיפור הצלחתה של אשה להשיג כוח אדיר בעולם של גברים ולנצל אותו לפי ראות עיניה. לא בכדי נקראת המגילה על שמה של אשה.

גם בהקשר היהודי טוענת אבנרי שאפשר לקרוא את הסיפור אחרת: היהודים, שתחילה נרדפו, נעשים לבסוף מודל לחיקוי. מאויבי השלטון הם נהפכים לגורם בכיר בשלטון. לא עוד "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", אלא "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". מגילת אסתר מוכיחה כי גם בגלות יכולים היהודים לחיות בשלווה. זה סיפור אופטימי על טשטוש הגבולות והתפקידים בין המגדרים ובין העמים.

מהי באמת מגילת אסתר? איזוהי דרך הפרשנות הנכונה שלה? אבנרי מציעה "קריאה כפולה" של המגילה. את מה שתואר כאן בקצרה היא פורשת בהרחבה ובפירוט: שתי דרכים מנוגדות, שאפשר ללכת בהן לאורך החיבור כולו. כל אחת מהדרכים מנומקת וקוהרנטית, ומגובה היטב בראיות טקסטואליות, על פי רוב משכנעות. למרות הפירוט והנימוק לא השתעממתי לרגע, שכן נדרכתי לראות כיצד תסביר המחברת פרט כזה ופרט אחר בהתאם לדרך הקריאה שהציגה, ובכל פעם שנחה דעתי מן הפירושים מאירי העיניים שהציעה — המתח רק התגבר, שכן תהיתי כיצד תצליח המחברת להתווכח עם עצמה ולהסביר אותו ביטוי או אותה סצינה בדרך ההפוכה. והיא כמעט תמיד הצליחה.

התמקדתי כאן במגילת אסתר לרגל החג, אך ספרה של אבנרי מוקדש גם לקריאה כפולה במגילת רות ואף להשוואה ביניהן. מגילות רות ואסתר שונות מאוד באופיין, אך יש להן כמה דברים במשותף. אף על פי שהן מתארות תקופות שונות, ההשערה הרווחת במחקר מתארכת את כתיבתן לתקופות קרובות מאוד. בשתיהן משמשת אשה כדמות הראשית, וזאת דרכם של מחברי המגילות לדון במקומן של נשים בעולם פטריארכלי. סוגיה מרכזית נוספת בשתי המגילות היא הגדרת הקולקטיב היהודי ויחסו אל הנוכרים: אם כקבוצת הרוב ביהודה, ואם כקבוצת המיעוט בשושן.

טענתה של אבנרי היא שהקריאה הכפולה אינה רק מניפולציה פרשנית: היא חושפת שניוּת המצויה בטקסטים עצמם, ולאמיתו של דבר — במציאות. מגילות רות ואסתר מתגלות כאן כטקסטים חתרניים אך לא נאיביים. החתירה תחת היסודות ההייררכיים של החברה והניסיונות לטשטש את הגבולות החדים שהיא מציבה מתאפשרים רק כאשר מכירים בקיומם של היסודות ושל הגבולות הללו ופועלים מתוכם.

הקריאות הכפולות בשתי המגילות מרכיבות את החלק הראשון והעיקרי של הספר. הווירטואוזיות הפרשנית מרשימה אך אינה מניפולטיבית אלא להפך: התרופה נגד קריאות מגויסות של המקרא היא היכולת להראות שכנגד כל קריאה חד־צדדית אפשר להציב קריאה הפוכה. כוחו של הטקסט וכוחה של הפרשנית מתבטאים בראייה המורכבת של הטקסט ושל המציאות. ההתמקדות הדקדקנית במוטיבים ספרותיים אינה משכיחה כאן את העיקר אלא סובבת סביבו ומאירה אותו, והאקטואליות של הפירוש אינה עוקרת את הטקסט מהקשרו התרבותי וההיסטורי המקורי אלא מתבססת עליו ואף מבהירה אותו.

החלק השני והקצר יותר של הספר מוקדש להשוואה ספרותית בין המגילות על דרך האינטרטקסטואליות, שהיא מעין שיחה שהקורא יוצר בתודעתו בין שני טקסטים, בלי להניח או להוכיח שיש ביניהם זיקה ישירה: "הקורא ניצב במרכז, שכן הוא המאפשר לטקסטים לנגוע זה בזה". אמנם, מאחר שהמחברת היטיבה להראות כי שתי המגילות מציגות השקפות עולם מורכבות ואמביוולנטיות, מוטב היה לטעמי שחלקו השני של הספר יעסוק בהשוואה בין השקפות העולם האלה עצמן — ולא בהשוואה בין דרכי העיצוב הספרותיות המביעות אותן (מה גם שהמחברת אינה טוענת שיש זיקה טקסטואלית ישירה בין המגילות).

כאן אפשר למשל להידרש, כפי שנעשה בחלק הראשון אגב הניתוח הספרותי, להשוואות תרבותיות בין יהודה לשושן, לדיונים פילוסופיים והיסטוריים בשאלות של זהות ולאומיות או לתיאוריות של מגדר — הכל במטרה להעניק ניסוח מופשט ומגובש יותר לממצאים הספרותיים שעלו מכל אחת מהמגילות. ניסוח כזה יאפשר לקוראים לעמוד ביתר בהירות על ההבדלים האידיאולוגיים, ולאו דווקא הספרותיים, בין שתי המגילות, וגם יפתח פתח רחב יותר לדיון ברלוונטיות של המגילות לזמננו.

ניתוח ממצה של הניגודים הרעיוניים נמצא דווקא בפרק שאינו עוסק בנושאים המרכזיים — מגדר וזהות לאומית — אלא בהבדלים בין "מוטיבים ותמות" בשתי המגילות. אבנרי מצביעה, למשל, על ההבדל בין תפישותיהן התיאולוגיות של המגילות ומציעה הסבר לתופעה הידועה של העדר שם האל ממגילת אסתר, וכן עורכת דיון קצר ומעניין בשאלת מרכזיותו של החוק במגילת אסתר לעומת ההתנהגות לפנים משורת הדין במגילת רות. היא מסכמת ואומרת: "שתי המגילות משרטטות חוויות קיומיות נבדלות לאדם ושני עולמות תיאולוגיים שונים". הגדרה מלאה יותר של החוויות והעולמות הללו נותרת משימתם של הקוראים.

באחרית הדבר הקצרה והיפה של הספר אבנרי מתארת את מחקרה כ"הצטרפות למסע הפרשני". בכך היא מביעה את המחויבות הכפולה שהספר מצליח לעמוד בה: זה מחקר אקדמי מוקפד וזהיר שהטקסט המקראי העתיק עומד במרכזו, ובד בבד זה חיבור קצר, נגיש, בהיר ואלגנטי (ולא מובן מאליו: בעברית), המחפש בטקסט הזה תשובות לשאלות חדשות. ובלשון המחברת: "דיאלוג בין הפסוקים ובין החיים מתוך הבנה שמתוך המלים העתיקות, דווקא מהן, נוכל לצמוח ולהבין טוב יותר את עצמנו ולקבל תמונה עשירה וראויה יותר על עולמנו".

*

פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ"
Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: