שמות לו: לוותר על תקציב? אתה השתגעת?

משה מכנס את בוני המשכן לישיבת צוות ושומע על בעיה בגיוס התרומות מהציבור בעבור מפעל הבנייה. הבעיה היא שהציבור תורם יותר מדי: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (לו, ה). לפיכך מבקש משה מהציבור להפסיק לתרום.

בפרקים הקודמים סופר בהרחבה כיצד בוני המשכן וגם הכוהנים המיועדים לשרת בו, מונו על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. לכאורה אין הצדקה גדולה מזו לסמכותם. אך בכך לא די: לאורך פרקי המשכן ניכר הניסיון להדגיש שהממסד הדתי-פוליטי הזה אינו פועל רק מתוקף ערכים נעלים או סמכות מוחלטת, אלא מתוקף שליחותו של העם ולמענו. משום כך לא האל הוא שסיפק בדרך נס את החומרים לבניית ביתו – העם נידב אותם מלבו.

ההכרה שהם פועלים בשליחות העם חלחלה אל תודעתם באופן מעורר השראה, המתבטא בהוראתו של משה להפסיק את התרומות משעה שגייסו את מה שהיה דרוש "לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (ג). נסו לדמיין את הישיבה שבה התקבלה ההחלטה הזו: לוותר על תקציב? אתה השתגעת? חסר מה לעשות עם הכסף? נוסיף עוד פעמונים לבגדי הכהן הגדול, עוד שכבה ליריעות. נפתח קבוצה חדשה בקורס פרחי הכהונה. אבל להגיד להם להפסיק לתרום?!

התרומה המופרזת מבטאת את המחויבות הבלתי מסויגת של בני ישראל ואת האמון שרחשו למנהיגים ולאמנים שהופקדו על הקמת המשכן. ההוראה לחדול מן התרומות מלמדת שהמחויבות הייתה הדדית והאמון היה מוצדק.

*

פורסם באתר 929
פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.