0

929 - פרקי תנ"ך

ויקרא יא: טמא, טהור, אסור, מותר

בהשקפת העולם המקראית, ובפרט הכוהנית, ישנן שתי הבחנות מרכזיות: בין קודש לחול ובין טומאה לטהרה. בין ההבחנות האלה יש יחסים מסובכים, אך כדי לסבך עוד יותר את המצב, נציין עוד הבחנה מקראית וכוהנית: בין מותר לאסור. המונחים 'מותר' ו'אסור' אינם מקראיים, אולם ההבחנה המושגית עצמה היא מאפיין בסיסי של כל מערכת חוקים.

באופן מפתיע אולי, אין חפיפה בין ההבחנה טמא-טהור ובין ההבחנה אסור-מותר. לידה, למשל, מטמאת את היולדת – אך בשום אופן לא אסורה; ומנגד, רוב המעשים האסורים אינם מטמאים. בפרק שלנו, ישנם מעשים מטמאים שאינם אסורים – כמו אכילת נבלה: "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה… וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב…" (לט-מ); מעשים אסורים שאינם מטמאים – כמו אכילת דגים מסוימים: "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת… מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ" (י-יא); ומעשים שהם גם אסורים וגם מטמאים – כמו אכילת גמל: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ… אֶת הַגָּמָל… טָמֵא הוּא לָכֶם" (ד).

גישות רבות מבקשות למצוא את אלוהים בתוך הטבע עצמו, וטוענות שיש זֵהוּת או התאמה בין חוקי הטבע לחוקים הדתיים. לדעת ד"ר נפתלי משל (בעבודת המוסמך שלו ובמאמרים נוספים), ספר ויקרא מביע את הרעיון ההפוך, באמצעות ההפרדה בין הקטגוריות טמא-טהור ובין הקטגוריות אסור-מותר.

טהרה וטומאה הם מונחים המתארים את מצב הדברים הטבעי: בעולם ובחיים ישנם דברים טהורים וישנם דברים טמאים (כמובן, נדרשת התנהגות מסוימת בשל מצב העניינים הזה). לעומת זאת, מסביר משל, "האיסור וההיתר מקורם בתכתיב אלוהי, תכתיב הנכפה על הטבע ואיננו נובע מן הטבע". כך נשמר המרחק החשוב בין קדקודי המשולש אלוהים-עולם-אדם: אלוהים מצווה על האדם כיצד לנהוג בעולם, משום שאלוהים, ובאופן אחר גם האדם, אינם לגמרי חלק מהעולם, ובוודאי אינם זהים לו.

*

פורסם באתר 929

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: