3

הארץ,סקירות וביקורות

כך המחסור בכסף, זמן, אוכל וחיי חברה משפיע עלינו (על "מחסור" מאת סנדהיל מולנייתן ואלדר שפיר)

מחסור
סנדהיל מולנייתן ואלדר שפיר. תירגם מאנגלית: אמנון כץ. הוצאת מטר, 288 עמודים, 78 שקלים

מדוע אנשים עסוקים עושים הכל ברגע האחרון, ומדוע עניים שוקעים בחובות? האם יש קשר בין הדברים? לפי הספר "מחסור", בהחלט יש קשר. הספר נכתב על ידי חוקרי הכלכלה ההתנהגותית סנדהיל מולנייתן ואלדר שפיר, ותורגם לאחרונה לעברית. הוא מוקדש להיבטים שונים של בעיה אחת: בעיית המחסור. הטענה המרכזית של מחבריו היא שיש דפוסי התנהגות אופייניים המשותפים למצבי מחסור שונים: מחסור באוכל (בגלל דיאטה, או לחלופין הרעבה), מחסור בזמן, מחסור בכסף וגם מחסור בחיי חברה. את הטענה הזאת הם מבקשים להוכיח בסדרה של מחקרים אמפיריים, חלקם משעשעים וחלקם מטרידים, ויש להם גם כמה המלצות לתיקון המצב.

מי שנוהג לבצע משימות ברגע האחרון מכיר את תחושת המיקוד והריכוז הממלאת את התודעה בהתקרב הדד־ליין. שעות (או שנים) של בהייה חסרת מעש או שיטוט ברשת החברתית מתנקזות פתאום למרתון מעורר השתאות. טקסט שהמתין חודשים נכתב, והוא אפילו נכתב טוב. התחושה היא שהדחייה לרגע האחרון שיפרה את התוצאה. נדמה שיש תועלת בלחץ הממכר הזה, שכמעט אי אפשר לעבוד בלעדיו. מולנייתן ושפיר מאשרים את התחושה הזאת, שהם מכנים "דיבידנד המיקוד". למשל, במחקר אחד קיבלו שתי קבוצות סטודנטים שכר תמורת הגהת שלושה מאמרים בשלושה שבועות. קבוצה אחת נדרשה להגיש מאמר בכל שבוע, והקבוצה האחרת התבקשה להגיש את כל המאמרים עד סוף התקופה. הסטודנטים שקיבלו דד־ליינים איחרו פחות בהגשה, אף על פי שעמד לרשותם פחות זמן, וגם התוצאות שלהם היו טובות יותר: הם תיקנו שגיאות רבות יותר מעמיתיהם. תחושת המחסור בזמן העצימה בעיניהם את החשיבות של הזמן.

באופן דומה, מחקרים הראו שעניים יודעים להעריך טוב יותר סכומים של כסף. רוב האנשים מוכנים להקדיש זמן ומאמץ כדי לקנות ספר ב–50 שקלים במקום ב–100 שקלים, אך אינם מוכנים להקדיש זמן ומאמץ זהים כדי לרכוש כרטיס טיסה ב–9,950 שקלים במקום ב–10,000 שקלים, ולחסוך אותו סכום בדיוק. מתברר כי אנשים עניים נופלים הרבה פחות במלכודת הזאת. הם יודעים, טוב יותר מעשירים, לשים לב לערכו האבסולוטי של הכסף ולא לערכו היחסי לעומת רכישה זו או אחרת. כשם שאדם עסוק מקפיד על כל דקה מזמנו, אדם עני דואג טוב יותר לכל שקל מכספו. במחקר אחר התבקשו הנבדקים לזהות מלים שריצדו על המסך למשך שברירי שניות, ואנשים שהיו באותו זמן בדיאטה זיהו מהר יותר מלים הקשורות באוכל.

המחסור ממקד את התודעה בדבר החסר באופן בלתי נשלט ובלתי מודע. אנשים הסובלים ממחסור נעשים בעל כורחם מומחים לתחום המחסור שלהם. במקרים רבים זה יתרון. אבל לצד היתרון הזה יש שלוש בעיות גדולות שהמחסור מעורר: חשיבת מנהרה, מיסוי רוחב הפס, והעדר מרווח תמרון. חשיבת מנהרה היא ההתכנסות אל תוך המשימה הדחופה. כשמגיע רגע האמת, הסחות הדעת נעלמות כלא היו. מי ששקוע במטלה שהוא חייב לבצע, אינו בוחר להתעלם מדברים אחרים — הוא פשוט לא רואה אותם. הוא מפסיק לשמוע את צלצול הטלפון, אין לו מושג מה מזג האוויר והוא מסוגל לא לאכול ולא לישון. הוא נמצא בתוך המנהרה ויש לו מטרה אחת: לצלוח אותה בשלום. כל יתר הדברים נמצאים מחוץ למנהרה.

חשיבת המנהרה הזאת מועילה מאוד לביצוע המשימה הדחופה, אך היא יכולה גם לגרום נזק רב. בארצות הברית, אחוזי הכבאים הנהרגים בתאונות דרכים גבוה מאוד באופן יחסי. הסיבה לכך היא שכאשר הם מוזעקים, הם נוטלים את הציוד ונכנסים לרכב במהירות מדהימה, ובדרך לומדים את המיקום המדויק של השריפה, את תנאי השטח ואת המבנה של הבית, ומחלקים ביניהם תפקידים. כל הידע המקצועי וכל כוח המחשבה שלהם מופנים למשימה אחת: לכבות את האש. אבל חגורת בטיחות אינה חלק ממשימת הכיבוי. לכן הכבאים שוכחים לחגור אותה, ולמרבה הצער משלמים בחייהם.

נזק נוסף של חשיבת המנהרה הוא התכנון לטווח קצר. אדם עסוק "לווה" זמן מעצמו: הוא דוחה משימות חשובות שאינן דחופות לטובת משימות דחופות שאינן בהכרח חשובות, ובהמשך הוא משלם את הריבית. הוא מוותר על בדיקות רפואיות, מאחר בתשלומי אגרה וביטוח ועובד עד שעות מאוחרות בלי לראות את ילדיו. הוא יודע שוויתור על בדיקה רפואית יכול לסכן את חייו, שאיחור בתשלום יכול לעלות לו כסף רב, ושאת השנים שבהן נעדר מחיי ילדיו לעולם לא יוכל להחזיר. אבל הוא זקוק לזמן בדחיפות, וכל יתר השיקולים נדחים למועד בלתי ידוע. המחסור מנצח אותו. וזה בדיוק ההסבר לכך שאנשים שנקלעו למחסור כספי מוצאים עצמם בשרשרת אינסופית של הלוואות.

האם זו אשמתם? האם העסוקים ה"לווים" זמן והעניים הלווים כסף אשמים במצבם? לכאורה כן — שהרי הם נוהגים באופן בלתי רציונלי. אילו ניהלו את זמנם או את כספם כראוי לא היו נקלעים למצב הזה, וכעת, כשכבר נקלעו אליו — עליהם לנסות לצאת ממנו במקום להחמיר עוד את המצב.

אבל נדמה לי שהמחברים מנסים לטעון בדיוק את ההפך. מי שמאשים את העסוקים והעניים במצבם מניח שהתנהגות בלתי רציונלית היא אַשְׁמָה, כלומר שאנשים מסוגלים לנהוג באופן רציונלי אך בוחרים שלא לעשות זאת. חוקרים בתחום הכלכלה ההתנהגותית (בין הידועים שבהם, הישראלים־אמריקאים דניאל כהנמן ודן אריאלי) חולקים בתוקף על ההנחה הזאת. המחקרים שלהם חושפים שוב ושוב את האי־רציונליות האנושית בממדים מביכים. אם כל האנשים, בכל התחומים, כל הזמן, נוהגים באופן בלתי רציונלי — מן הראוי לחשוב מחדש על מידת האשמה הכרוכה בכך, ומן הראוי לייצר מנגנונים חברתיים שיתמודדו עם חוסר הרציונליות הזה.

המחברים מציעים, למשל, לתת הלוואה לטווח קצר, שבה הלווה והמלווה יחויבו להעביר חלק מהריבית לחיסכון. כך מנגנון ההלוואה עצמו יקל על הלווה להימנע מהלוואות נוספות. זו דוגמה לדרך שבה יש לפעול כשמכירים בחוסר הרציונליות האנושי: אי אפשר לנצח אותו, אבל לפעמים אפשר לעקוף אותו או להשתמש בו נגד עצמו.

אם נכיר בכך שכל האנשים אינם רציונליים, נוכל להבין עוד דבר לגבי עניים: הם אינם חסרי אחריות יותר מאנשים אחרים, אלא שכל כישלון עולה להם יותר. אדם שזמנו מצוי בשפע עשוי לבזבז שעה בגלל טעות בשיקול הדעת — למשל נסיעה בכביש מרכזי בשעות העומס. השעה שיבלה בפקק תסב לו אולי מורת רוח קלה, אך כעבור כמה שעות סביר שישכח מכל העניין. לעומת זאת, לאדם עסוק השעה הזאת עלולה לשבש את כל מהלך השבוע. באותו אופן, עניים אינם מקבלים החלטות כלכליות גרועות יותר מאנשים אמידים (וכמו שראינו, לעתים ההחלטות שלהם דווקא טובות יותר) — אלא שכאשר הם טועים, הטעות שלהם חמורה ומזיקה הרבה יותר. מולנייתן ושפיר מכנים זאת "מרווח תמרון": זה המרווח שמאפשר למי שאינו סובל ממחסור לטעות ולהמשיך הלאה. בהעדר מרווח תמרון, הטעות הקטנה ביותר עלולה להיות אסון. זה מצבם של העניים.

אנשים עסוקים יכולים לייצר לעצמם מרווח תמרון. הם יכולים למשל לקבוע הפסקות בסדר היום שלהם. הם יכולים גם לצאת לחופשה, או להחליט שיקבלו עליהם פחות משימות. לא כן אנשים עניים. אי אפשר לקחת חופשה מהעוני, הוא שם כל הזמן.

העדר מרווח תמרון קשור בבעיה נוספת שהמחסור יוצר: "מיסוי רוחב הפס". המחברים מוכיחים בכמה ניסויים מרתקים שאדם הטרוד במחסור אינו יכול לבצע כראוי משימות קוגניטיביות ורגשיות. זו הסיבה לכך שעניים רבים אינם נוטלים תרופות גם אם הן מחולקות להם בחינם: הם פשוט שוכחים. הנזק שהמחסור גורם ליכולת החשיבה וקבלת ההחלטות גדול הרבה יותר מהנזק של לילה ללא שינה. ההשפעה שלו ניכרת בכל רגע בחיים ובכל תחום בחיים.

אלה הן ללא ספק תובנות עגומות. אך הן עגומות פחות מההנחה שהעניים הם "מטבעם" מוכשרים פחות או אחראים פחות לגורלם. אנשים אינם עניים משום שהם מקבלים החלטות גרועות, אלא הם מקבלים החלטות גרועות משום שהם עניים. אותו אדם עצמו נעשה חכם יותר ורגיש יותר במצב של שפע, וחכם ורגיש הרבה פחות במצב של מחסור (וחוזר חלילה). לכן כל מי שעשה טעות גסה ומטופשת כשהיה לחוץ ואחר כך שכח מכל העניין, יכול לחוש אמפתיה כלפי אלה שנמצאים תמיד בלחץ, ושאפילו את הטעויות הקטנות שלהם הם אינם יכולים לשכוח.

Scarcity/ Sendhil Mullainathan & Eldar Shafir

*

פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ"

Facebook Comments

3 Responses to “כך המחסור בכסף, זמן, אוכל וחיי חברה משפיע עלינו (על "מחסור" מאת סנדהיל מולנייתן ואלדר שפיר)”

  1. מאת גלעד שור:

    מעולה!
    מה עושים עכשיו??

  2. מאת יעל זלץ:

    קראתי את הספר – התמצות שלעיל מצוין. בספר יש כמה הצעות לפתרון, אמנם זה אינו ספר לעזרה עצמית ולכן יש רעיונות, מחשבות וכיוונים לסיעור מוחות ואפשר לתרגם זאת למעשה.
    אהבתי את הספר מאד.

  3. מאת אוריאן:

    תודה רבה, מעניין מאוד

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: