במדבר יד: סלחתי כדברך, אבל

הפועל "סלח" מופיע במקרא 50 פעמים והוא מיוחס תמיד לאלוהים. ברוב המקרים מדובר בנבואות המבטיחות שאלוהים יסלח, בחוקים הקושרים בין קרבנות לסליחה, בתפילות לסליחה ואף בתלונות על אי סליחה. פעם אחת בלבד מופיע הפועל סלח בלשון עבר – בפרק שלנו: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (פסוק כ). רק בפסוק אחד בודד בכל המקרא אנו שומעים על סליחה שהתרחשה ולא רק הובטחה, התבקשה או נמנעה.

אם כך, סיפור המרגלים הוא לכאורה סיפור הסליחה האולטימטיבי, בתורה ובמקרא כולו (עבודת המוסמך שלי הוקדשה לסליחה האלוהית בתורה).

אלא שלמרבה האכזבה, מיד אחרי ההצהרה הדרמטית "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" מגיעה הסתייגות לא פחות דרמטית: "וְאוּלָם חַי אָנִי… כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי – אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם, וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (פסוקים כא-כג). אלוהים סלח, אבל: הוא נשבע בחייו שלו שכל מי שלא שמע בקולו ימות ולא ייכנס לארץ.

האם אפשר לכנות זאת "סליחה"? כן ולא: מצד אחד אלוהים חזר בו מכוונתו להשמיד את כל העם כאיש אחד, והודיע למשה שבקשת הסליחה שלו התקבלה. מצד שני הזעם האלוהי אמנם התמתן אך לא נעלם: הוא נותר עז מספיק כדי לתבוע את הריגת החוטאים.

אולי העובדה שפתחנו בה – שבסיפורנו מופיעה הסליחה היחידה שהתרחשה, לפי הכתוב, במעשה ולא רק בתאוריה – היא המפתח להבנת העניין. כל מי שאי פעם ביקש סליחה, קיווה לזכות בסליחה המושלמת: זו שמוחקת כל זכר לפגיעה ומעלימה כל כעס ועלבון. אך מי שסלח יודע שהדברים אינם מתרחשים כך. גם כאשר מכריזים על סליחה, הפגיעה אינה נעלמת כהרף עין, ולא קל להתגבר על הכעס והעלבון.

במובן הזה, סיפור המרגלים הוא אכן סיפור הסליחה האולטימטיבי, דווקא משום שהוא רֵאלי: הוא מביע את הפער שבין הסליחה האידאלית, שהיא מיידית ומוחלטת, ובין הסליחה בפועל, שהיא דו-ערכית (אמביוולנטית) ומסויגת, ואינה יכולה להיות אחרת.

*

פורסם באתר 929

פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.