פה תפרח שפת התורה (על "הברית הישראלית" מאת יואב שורק)

הברית הישראלית
יואב שורק. הוצאת ידיעות ספרים, 287 עמודים, 68 שקלים

בלב הספר החדש של יואב שורק, "הברית הישראלית" — ממש באמצע, בפרק החתימה של החלק הסוקר את העבר ורגע לפני החלק הצופה פני עתיד — מופיע שיר הלל לציונות הדתית. שורק הוא פובליציסט מוכר בציבור הדתי־לאומי, ומייסד המוסף האינטלקטואלי "שבת" בעיתון "מקור ראשון". וכך הוא כותב: "כל הדרכים מוליכות, לכאורה, אל הציונות הדתית. הלא היא נושאת הדגל המובהקת של ראיית המהפכה הציונית כהמשך האתוס המסורתי היהודי, היא המבקשת להטעין את מדינת ישראל במלוא העושר והעול של היהדות". היא "מציעה אלטרנטיבה לישראליות החילונית, ונראית לאחרונה כמקור מרכזי לשכבת ההנהגה הבאה של מדינת ישראל".

הדברים האלה מספיקים כדי להבין שבניגוד לדברי אסף ענברי בגב הספר, "הברית הישראלית" של יואב שורק אינה המניפסט של "דור הכיפות השקופות" אלא של דור הכיפות הסרוגות הנוכחי. הוא מספק תובנות עומק על הדרך שבה זרם מסוים בציונות הדתית בזמננו מגדיר את הקולקטיב הישראלי, את מהותו ואת גבולותיו, והוא עושה זאת בכתיבה מלומדת, עשירה ובהירה. הוא אומר הכל במפורש, ואף על פי כן יש בו אולי משהו מתעתע. הכתיבה שלו סוחפת, ולכן כדאי לקרוא אותו לאט.

image

בדיון הציבורי המתמשך על יהודיות וישראליות ועל דת ומדינה, יש בדרך כלל הסכמה על הגדרות היסוד: "יהדות" מציינת את הזהות האתנית־הדתית, ו"ישראליות" — את ההשתייכות האזרחית. היהדות היא דת (אתנית) או אתנוס (דתי), וישראל היא מדינה ריבונית מודרנית. שורק מפרק ומרכיב מחדש את ההגדרות האלה כבר בכותרת. "זהו ספר יהודי" — הוא מצהיר בפרק הפתיחה. אז באיזה מובן הברית שבמרכזו היא "ישראלית"? שורק מסביר: "במשמעותו הראשונה 'ישראל' הוא עַם נבחר שנושא שליחות וייעוד". לדעתו, הכוונה להשתמש במונח "ישראלים" כהגדרה אזרחית בלבד היא ריקה מתוכן, "קצוצת שורש".

כלומר: כששורק אומר "ישראלית" הוא מתכוון "יהודית". אז למה לא לומר "יהודית"? יש כאן מהלך טרמינולוגי מחוכם: המונח "ישראלי" ממשיך לציין את ההגדרה האזרחית, אך משמעותו של המונח משתנה. כך, ההגדרה האזרחית נעשית אתנית־דתית, ואילו ההגדרה החילונית־נייטרלית, שקודם לכן הובעה במונח "ישראלי" — נעלמת; כבר אין מלה המציינת אותה. בעיני שורק, הישראלים הם היהודים והיהודים הם הישראלים. לנוכח המשוואה הזאת, ספק אם נותר בברית הזאת מקום ליהודים שאינם ישראלים; ואין ספק שלא נותר מקום לישראלים שאינם יהודים.

אם ישראליות פירושה יהדות, מה פירושה של היהדות עצמה? מהי אותה "ברית" שהספר מוקדש לה? ראשיתה של הברית הזאת היא המקרא, המשכה בהלכה התלמודית, ואחריתה — בהלכה שלעתיד לבוא, הלכה מחודשת ומעודכנת שאינה קיימת עדיין וששורק מייחל ליצירתה.

אחת הטענות המרכזיות בספר, והמחבר משקיע מאמץ רב כדי לבסס אותה, היא שהיהדות אינה דת. הוא מתחיל במקרא, שלדבריו עוסק באדם, במשפחה, באומה, בחיי החקלאות והמסחר — ועיקר עניינו אינו במקדשים ובריטואלים. שורק מעניק משקל רב מאוד ל"מצוות התלויות בארץ". זו קטגוריה הלכתית מסורתית המציינת מצוות בתחום החקלאי, שאינן תקפות מחוץ לארץ ישראל. אולם שורק מרחיב את הקטגוריה הזאת לכלל המצוות שעניינן חיי הכלל ולא היחיד. מצוות אלה "שייכות כולן לתחום הארצי, ולמעשה הן מהוות מעין חוקה לאומית".

לפי שורק, המצוות הדתיות הן אפוא החוקה הלאומית של ישראל. וכזכור, בהגדרות שלו אין פער מהותי בין המלה "ישראל" בצירוף המקראי "בני ישראל" לבין המלה "ישראל" בצירוף המודרני "מדינת ישראל". מכאן שהטענה כי היהדות אינה דת אינה באה לצמצם את מקומה של ההלכה בתרבות היהודית־ישראלית, אלא להפך: בניגוד ל"דת", שכביכול מצטמצמת בספֵרה הפרטית, מסתגרת בארבע אמות של מקדש ובית כנסת ופונה לאלוהים — היהדות מתפרשת על כל תחומי החיים הציבוריים.

השבת השכינה

מתוך ההנחה שהמצוות הן חוקה לאומית שהעם נדרש לקיים בארץ ישראל, נובעת המסקנה שבגלות המצוות מאבדות את תוקפן ומשמעותן. זו הטרגדיה הגדולה של היהדות בסיפור של שורק, טרגדיה שתיקונה השלם עודנו נדרש. לשיטתו, בגלות נאלצה היהדות להפוך ל"דת" בעל כורחה. ההלכה החליפה את תפקידה באופן זמני: בגלות אין היא יכולה לממש את מטרתה האמיתית. תפקידה של ההלכה בגלות הוא לשמר את הקולקטיב היהודי בתקופת הביניים החשוכה והארוכה, עד שישובו היהודים לארצם, יחדשו בה את ריבונותם ויכוננו את חברת המופת המקראית. או בקיצור: עד שתופיע הציונות.

אבל בניגוד לבן־גוריון, שורק אינו מדלג מהתנ"ך אל הפלמ"ח. הוא מסרב לזנוח את היצירה היהודית המפוארת של הגלות — ההלכה, הפילוסופיה, הקבלה — שהוא בקיא בה ומכיר בערכה. כדי להכשיר את היצירה הגלותית לבוא בשערי ארץ ישראל, הוא מתאמץ להראות שאף היא אינה "דתית" במלוא מובן המלה; שהרכיב הלאומי, הארצי והאקטיבי הוסיף להתקיים גם בגלות, ולו כהכנה להופעת הציונות.

כשם שאצל שורק המקרא וחז"ל ובעלי ההלכה והמקובלים אינם "דתיים", כך הציונות אינה "חילונית". הוא מצטט את השיר הידוע: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות… פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה". וקובע: "לא שחסרו לציונות גילויים של מרידה ומאיסה במרכיבים שונים של המסורת, אך… 'השבת השכינה' מעולם לא היתה זרה לרעיון הציוני". רוצה לומר: הציונות בעיקרה היא תנועת תחייה של היהדות, וההתנערות מהמסורת היא בשוליה.

אלא שהציונים החילונים כשלו בהבנת מטרתם. כשהפנו עורף לאורתודוקסיה, חדלו ליהנות "מתחושה עמוקה של רציפות ונאמנות, זהות ומלאות, המעניקים חוסן להולכים בדרכה". בכך מעלו לפי שורק בתפקידם ההיסטורי: לשוב ולממש את הברית הישראלית.

סיבה חמורה לא פחות לכישלון הזה, לדעת המחבר, היא מצבהּ של ההלכה עצמה, ששנות הגלות הארוכות מנעו ממנה להתפתח כראוי לחוקה של מדינה ריבונית מודרנית. בחלק השני והקצר יותר של הספר, "חידוש התורה שבעל פה", יש תיאור מרתק של השינויים בעולמה של היהדות, שההלכה אינה יודעת להתייחס אליהם, ובהם היעלמות החברה החקלאית שההלכה של חז"ל מבוססת עליה, שינוי מושגי הזהות היהודית בעידן מדינתי, והשאלה אם וכיצד לבנות מקדש. בנוסף תידרש ההלכה העתידית להתפתחויות אוניברסליות הדורשות דיון מעמיק, ובהן פמיניזם, גלובליזציה, התפתחויות בחקר הגנום האנושי ועוד.

שורק מתנגד לתירוץ האורתודוקסי המקובל, הדוחה כל שינוי של ממש בהלכה לתקופה משיחית רחוקה שבה תופיע הסנהדרין. כדי לצעוד בדרכם של חז"ל, הוא אומר, עלינו להעז ולהיות חז"ל בעצמנו. רק לאחר תהליך מקיף ומעמיק של בירור וחידוש תהיה ההלכה מתאימה לשמש חוקה לאומית במדינת ישראל המודרנית. במובן הזה שורק חורג מתחומי האורתודוקסיה. לאורך השנים ציין במאמריו דוגמאות אחדות לתחומים שעל ההלכה להתחדש בהם, וספג ביקורת חריפה מהזרמים השמרניים של הציונות הדתית.

בלי זיהוי מגזרי

חידוש ההלכה הוא אתגר דתי, אינטלקטואלי ופוליטי מורכב. תהליך הגיבוש של החוקה ההלכתית המחודשת אינו מבורר דיו בספר, אך ברור שמי שהיו אמורים להוביל אותו הם היחידים שהשכילו להבין מהי המטרה האמיתית של הציונות, כאז כן עתה — הציונים הדתיים.

לפי שורק, "שינויים בהלכה יכולים להתרחש בתוך המסגרת הזו… כל עוד הם נעשים 'מבפנים', ועל פי ההיגיון הפנימי". החילונים אינם מסוגלים לכך משום שאינם נאמנים להלכה ואינם בקיאים בה. הם יוזמנו להשתתף בתהליך הגיבוש של החוקה ההלכתית החדשה, אך לשם כך יהיה עליהם לוותר על חילוניותם: "שמירת המצוות, במתכונת שתגובש בבתי המדרש הישראליים, חייבת לשוב ולהיות מאפיין בסיסי של היהודים הישראלים כולם — ולא של מי שבחרו בתת הזהות הדתית דווקא". תרומתם תהיה "בגמישות, בפתיחות ובטבעיות המאפיינות את החיים שמחוץ לקבוצה אידיאולוגית".

כלומר: הדתיים־לאומיים יוכלו ללמוד מהם כיצד להתנהג כמו רוב ולא כמו מגזר. כדי ללמוד על ערכים מהותיים יותר, כמו הומניזם וחילוניות, הדתיים אינם זקוקים לחילונים — שכן לפי שורק הערכים האלה מצויים כבר במקרא, שבעיניו הוא טקסט הומניסטי וחילוני, או לפחות "לא דתי".

בחרדים הספר אינו דן, ולא ברור מה יהיה תפקידם בברית הישראלית, שהרי בתפישתו של שורק, היהדות אינה דת אלא חוקה לאומית, ולכן אי־ציוניוּת היא גרועה וחסרת תקנה אפילו יותר מאי־הלכתיוּת. הוא הדין לגבי יהודי התפוצות. והערבים? אותם כזכור מחקנו כבר בכותרת.

כדי להוביל את המהלך נדרשים הדתיים־לאומיים לחדול מלהיות מגזר מתבדל. זה ההסבר לבחירתו של שורק שלא לחבוש כיפה לראשו, צעד סמלי שחשוב להבין היטב את משמעותו. "תבעתי מהמבקשים ללכת בדרך זו להביא עמם לקרקע הישראלית את כל עושר היהדות שלמדו והפנימו", הוא מסביר, "ולהותיר מאחוריהם את סמל הזיהוי המגזרי — הכיפה — על מנת שיתחילו להבין שהם מעתיקים את עצמם מזהות דתית סקטוריאלית אל משימה לאומית היסטורית, שלא נועדה לשמר את חומות החברה הדתית אלא להשיב את עם ישראל כולו אל הברית".

במלים אחרות, "ביטול החומות בין דתיוּת לחילוניוּת", כלשונו של דב אלבוים בגב הספר, אינו אלא ביטול החילוניות. הורדת הכיפה אינה אקט של השתלבות במרחב החילוני, אלא קריאה למרחב החילוני כולו ליטול חלק בשמירת ההלכה ובחידושה. ההגדרה המילולית והזיהוי החיצוני של אדם כ"דתי" רלוונטיים רק כל עוד יש אפשרות להיות חילוני. אם יתממש החזון של שורק, לא תהיה עוד אפשרות כזאת.

חשוב להבהיר ששורק אינו תומך ב"מדינת הלכה" במובן הרווח של המונח — מובן שלמיטב הכרתי, מחוץ לספרי הלימוד באזרחות אין כיום בישראל תנועה רצינית כלשהי השואפת לממש אותו. שורק אינו מבקש לשלוח מחר חיילים שיפרידו בין גברים לנשים ברחוב, ואין צורך לדמיין תסריטי בלהות מסוג זה. ההלכה ששורק מייחל שתהיה לחוקה מדינית עדיין אינה קיימת, והיא תיווצר רק מתוך הסכמה ציבורית רחבה. תהיה זו "אותה מסורת תורה שבעל פה, אותו שיח שיש להמשיך — אך הפעם בתקופה מעצבת, יוצרת, הבוחנת מחדש שאלות רבות ושונות".

ואחרי ההבהרה החשובה הזאת נשוב ונאמר: לדעת שורק, החוקה הלאומית של ישראל צריכה להיות גרסה מעודכנת של ההלכה. ההלכה המחודשת הזאת תחול על כל הישראלים, כלומר על כל היהודים. שורק אף אינו פוסל שימוש בכוח הכפייה של המדינה: "אפשר שיהיו מרכיבים של הברית שיתבקש להופכם לחוק מדינה" — אם כי בחזונו, הברית הישראלית צריכה לצמוח מתוך קונסנזוס, ולא להתבסס על כוח.

הזיהוי המוחלט של הדת והמדינה בחיבורו של שורק הוא רדוקציה של הדת לישות פוליטית — הפיכת הברית עם אלוהים לכלי מדיני. במובן מסוים, זה חילול הקודש. למען האמת, ההלכה מעולם לא שימשה חוקה מדינית; לא בתקופת המקרא, לא בימי המשנה והתלמוד ולא בימי הביניים. לא מן הנמנע שזה מאפיין מהותי של ההלכה עצמה.

מצד אחר, ביטול הפער בין הדת למדינה כרוך באובדן כל הרכיבים האזרחיים שאינם נובעים מן הדת, ובהדרת כל מי שאינו רוצה או יכול להיות חלק מן הברית הזאת. אכן, טוב יהיה אם היהודים החילונים יראו עצמם בני בית בתרבות היהודית וייטלו חלק בחידושה. אך עליהם לעשות זאת כחילונים, ולא במחיר ויתור על זהותם. וגם אם תתממש תקוותו של שורק — היהדות החילונית תיעלם, והכל יקבלו עליהם את עול מלכות "הברית הישראלית" — הערבים הישראלים כלל לא יוכלו לעשות זאת, והם יאבדו את מעמדם כאזרחים שווים בישראל. לא ברור גם מה יהיה מעמדם של היהודים החרדים ושל יהודי התפוצות בקולקטיב היהודי־ישראלי של שורק.

שאלת דמותה העתידית של מדינת ישראל ושאלת דמותה העתידית של היהדות הן שאלות סבוכות ומסעירות, שראוי לדון בהן ולא קל להשיב עליהן. הקריאה בספרו של שורק מחזקת את ההכרה שמוטב לשתי השאלות הללו שלא להפוך לשאלה אחת.

*

פורסם ב"הארץ ספרים"

פורסם בקטגוריה הארץ, סקירות וביקורות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא פה תפרח שפת התורה (על "הברית הישראלית" מאת יואב שורק)

  1. מאת איתן‏:

    יפה וקולע.
    אבל אם כבר הצבעת על המשחק של שורק במושגי היהדות והישראליות, ראוי לחדד גם מהי בדיוק החילוניות שאתה דואג לה, ומה המשמעות של התביעה לאפשר חיבור חילוני למקורות היהודיים. מתוך הדברים נראה שהחילוניות היא נקיטת עמדה אינדיבידואליסטית, גם כשאתה מתעסק בחומרים של המסורת הקולקטיבית. אבל לו הייתי קירקגור, הייתי אומר שזו העמדה הדתית האמתית. ובמילים אחרות – אז האם אתה מגן על החילונים או על עצמך?
    ונקודה מעניינת נוספת, העולה מההמלצות של ענברי ואלבוים על העטיפה – השיבה החילונית לארון הספרים היהודי מתבררת כתנועה שמרנית למרות הפוזות הרדיקליות שהיא עושה מול הדתיים. עיקר עניינה הוא החרדה מהאינדיבידואליזם הפוסטמודרני ואובדן הקהילתיות. לכן נראה לי שהחידוש בהקשר הזה יבוא מהמקום הדתי דווקא, ואידך זיל גמור.

  2. פינגבאק: "הברית הישראלית": תגובה למגיבים | הוי אריאל

  3. מאת ראובן‏:

    יש הרבה פלפולים בנושא מרכזי וחשוב זה. עם זאת בוא לא נשכח כי עם ישראל תמיד מחפש גם סיבה למסיבה, ולחגוג את ברית המילה כמוה כמצווה.
    ממליץ על מסעדה לברית שתעזור לכם לעשות שמח ולחגוג אירוע יהודי משמח לכולם ובמיוחד להורים המאושרים.

סגור לתגובות.