0

929 - פרקי תנ"ך

שופטים ה: מחכה

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב
אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב:
"מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא?
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?"

השורות הללו (פס' כח) יכולות היו להילקח משיר ליום הזיכרון: האם הבוכייה מביטה בחלון, מצפה לשמוע את גלגלי המכונית, את צעדיו בחדר המדרגות. הבן מאחר לשוב מן הצבא.

חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה,
אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל…
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר…
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים, רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל".

החברות מנסות לעודד והאם עצמה מצטרפת אליהן (פס' כט-ל): הם בוודאי מחלקים את השלל ביניהם: בגדים צבעוניים ובדים רקומים, וגם "רַחַם רַחֲמָתַיִם" – גם את הנערות הצעירות שנלקחו בשבי. במוקדם או במאוחר תדע האם שבנה, הקצין המהולל, לעולם לא ישוב מן הקרב.

אבל התיאור הזה אינו לקוח מטקס זיכרון בצבא חצור, והוא אינו שירם של המובסים והכואבים. זהו שירם של המנצחים, בני ישראל, המקדיש כמה שורות לרגעי ההמתנה הנואשים הללו. ומיד אחר כך באה שורת הסיום: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (פס' לא).

התיאור הקרוב הזה של אם סיסרא עשוי להתפרש כביטוי של לעג, בוז ושמחה לאיד. האם הגאה משכנעת את עצמה שבנה לקח לו שבויה משדה הקרב, ואינה יודעת, למרבה האירוניה, כי המצביא הדגול נהרג באוהלה של אישה – "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב, בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל" (פס' כז).

אבל אפשר לחלופין לראות כאן גם אמפתיה. אמנם: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'" – סיסרא היה אויב, בן מוות. טוב שהובס, ויש לקוות שכך יקרה גם לאויבים האחרים. ובכל זאת – גם לאויב יש אימא, וגם היא ממתינה בחלון ובוכה. האויב נלחם עד מוות אך אינו אוהב את המוות. ההכרה בסבלו של הצד שני אינה תבוסתנות, אלא אנושיות.

*

פורסם באתר 929

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: