0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת בא: הגבול המטושטש בין עבר להווה

פרשת "בא" מתרחשת בארץ רחוקה ובזמנים עתיקים, בטרם קיבלו בני ישראל את התורה וירשו את הארץ המובטחת. אולם מבין השורות עולים מקום אחר ותקופה אחרת. סיפור יציאת מצרים מטשטש את הגבולות שבין העבר וההווה, ובין האירוע עצמו לבין הסיפור על אודותיו.

כבר בפרשה הקודמת, "וארא", הבהיר אלוהים כי שרשרת המכות שהוא משית על האוכלוסייה המצרית אינה אמצעי פונקציונלי שנועד להוביל לשחרור בני ישראל. לשם כך היה די במכה אחת: "כי עתה שלחתי את ידי, וָאַךְ אותך ואת עמך בדבר, ותיכחד מן הארץ" (שמות ט, טו), הוא אומר לפרעה. "ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שם, טז) – המכות נועדו להוכיח לפרעה ולעולם כולו את כוחו של אלוהי ישראל.

לפי דברי אלוהים בפרשת "וארא", מכות מצרים אינן משפיעות רק על מצרים אלא על המרחב כולו: "בכל הארץ". מדבריו בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בא", עולה שהשפעתה של יציאת מצרים נמשכת גם בממד הזמן. כך מנמק אלוהים את החלטתו לשלוח שוב את משה אל פרעה, והפעם כדי לבשר לו על מכת הארבה: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שִׁתִּי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, א-ב).

אלוהים מבקש ממשה לצפות, כמוהו, אל עבר העתיד, ולדמיין כיצד מה שמתרחש כעת יסופר אז. הסיפור לדורות הבאים אינו תוצאת לוואי של האירוע אלא מטרתו, ולפיכך הוא נכלל באירוע עצמו. אין מדובר בקוראים מאוחרים המתאמצים להפיק מן הסיפור לקח לעולמם, ואפילו אין מדובר במספר המבקש זאת מהם. הדמויות עצמן כמו מוּדעוֹת לקיומם של הקוראים העתידיים והמודעוּת הזו משפיעה על פעולותיהן.

לפני מכת הבכורות – כך מסופר בהמשך הפרשה – ציווה אלוהים שכל משפחה בבני ישראל תבחר שה, שבהמשך יהיה עליה לשחוט אותו ולאוכלו עם מצות ומרורים. את דמו של השה עליהם למרוח על פתחי בתיהם, וזה יהיה הסימן עבור אלוהים שלא להרוג את יושבי הבתים המסומנים בדם: "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (יב, יג).

והנה גם כאן הכתוב עובר לסירוגין מן העבר במצרים אל העתיד בארץ: "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם, ושמרתם את העבודה הזאת" (יב, כה). הקוראים שהסיפור מיועד להם אינם יוצאי מצרים אלא צאצאי צאצאיהם, היושבים בארץ ומקיימים את הפסח. הסיפור מסייע בידיהם להעניק פשר למעשיהם: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם, זבח פֶּסַח הוא לה', אשר פָּסַח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שם, כו-כז).

בסוף הפסוק הזה מתמזגים העבר וההווה: "בתי בני ישראל במצרים" נעשים "בתינו". בני ישראל היושבים בארץ וזובחים את קורבן הפסח הם כביכול בני ישראל השוחטים את השה בהוראת משה לקראת מכת הבכורות. ושוב קשה לקבוע בבירור מה קדם למה ומה נבע ממה: האירוע והסיפור, הטקס והסיבה לטקס, ההתרחשות וההיזכרות.

להשפעתו של העתיד על ההווה עשויות להיות השלכות שונות. אדם השואל את עצמו מה יספרו הדורות הבאים על מעשיו, עשוי לכלכל אותם בתבונה ובאומץ. הוא אינו מתחשב רק בתועלת ובנזק של היום אלא בדין וחשבון שיצטרך לתת מחר. באוזניו מהדהדת שאלתו של הבן שטרם נולד: "כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה זאת?" (שם יג, יד).

להתחשבות יתרה בעתיד יש גם מחיר, הטמון בהצדקת פעולות מרחיקות לכת בהווה באמצעות מטרה שתתגשם בעתיד הרחוק. במכת הבכורות המית אלוהים "כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים וכל בכור בהמה" (שם יא, ה). הכתובים המתארים את מסע ההרג הלילי שאלוהים עורך במצרים אינם קלים לקריאה. אחת ממטרותיו של ההרג הייתה עיצוב התודעה של בני הדורות הבאים.

השפעתם של הקוראים על סיפור יציאת מצרים כפולה. הסיפור נכתב למען קוראיו והעלילה עצמה מתחשבת בהם, אך מעבר לכך, כל קריאה בסיפור משנה אותו וכותבת אותו מחדש. כך למשל ההגדה של פסח מצליחה לעצב את הסיפור כך שהדמות השנייה בחשיבותה, משה, אינה מופיעה בו כלל. זהו הישג פרשני וספרותי מרשים לנוכח העובדה שמשה נזכר בסיפור כמעט בכל פסוק.

גם בעת החדשה, כפי שמראה מיכאל וולצר בספרו "יציאת מצרים כמהפכה", סיפור יציאת מצרים נקרא והתפרש מחדש בנסיבות פוליטיות ותרבותיות מגוונות. יהודים ונוצרים ראו עצמם כבני ישראל המשועבדים על ידי פרעה במצרים. העבדים השחורים שנאבקו על חירותם בארצות הברית והציונים שביקשו לצאת מאירופה ולהגיע אל הארץ המובטחת הם שתי דוגמאות לכך. מטבע הדברים גם הם עיצבו את הסיפור בדרכם כך שיוכל להעניק פשר לחייהם ולשמש תשובה לשאלות ילדיהם.

שינוי הסיפור נועד לצמצם את הפער שבין העבר להווה אך בה בעת הוא מבטא את ההכרה בפער הזה. אם "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" פירוש הדבר שהוא לא יצא ממצרים ממש אלא רק "כאילו" ושהדבר אינו מובן מאליו אלא מצריך מאמץ.

גם זה נרמז בפרשה: אף שזובחי הפסח בארץ מזוהים עם אבותיהם שבמצרים (או להפך), פעולותיהם אינם זהות. בניגוד ל"פסח מצרים" החד-פעמי, "פסח דורות" העתידי אינו כולל למשל את מריחת הדם על פתח הבית, שנצרכה לשעתה בלבד. הזיקה העמוקה שבין העבר להווה מעצבת כל אחד מהם לאורו של האחר, אך אינה מבטלת את חשיבות ההבחנה ביניהם.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: