0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת בשלח: מסה ומריבה

בעיצומה של יציאת מצרים, המתוארת בפרשת "בשלח", מתעורר בקרב בני ישראל געגוע למצרים. המרדף של המצרים אחריהם מעורר אימה, והאימה מיתרגמת לתפילה: "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שם, י). לצעקה הזו אין תוכן מילולי והיא בבחינת הבעת אמון באלוהים, שבוודאי יש בכוחו לחלץ אותם מהמוות העומד להשיגם.

הבעת האמון באלוהים אמורה הייתה להיות גם הבעת אמון במשה, נציגו המוסמך בקרב העם. אלא שהעם אינו מוצא סתירה בין צעקה אל ה' לבין תביעת דין וחשבון ממשה, כמעט באותה נשימה: "ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים, לאמר: 'חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר'!" (שם, יא-יב).

אל מול הזעקה אל ה' שהיא אינטואיטיבית וחסרת מילים מופנית אל משה מחאה מנומקת ומנוסחת היטב. מבעד לתהייה הסרקסטית על המחסור בקברים עולה כאן טיעון ברור: החירות אינה חשובה מן החיים. אין זו רק תוצאה של פחד חולף: "הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים… טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". עמדתם העקבית של העבדים העבריים הייתה כי מוטב לחיות כעבד ולא למות כבן חורין.

נראה שבני ישראל אינם תופסים את הוצאתם ממצרים כפעולה אלוהית אלא כמדיניות אנושית: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים", הם שואלים את משה ולא את אלוהים, אף שאותו הם מזעיקים להצלתם. פרק זה בסיפור מסתיים בקריעת ים סוף, והישועה מיוחסת לאלוהים אך נזקפת גם לזכותו של משה: "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם, לא).

אבל האמון הזה אינו מתמיד והשאלה האם להטיל את האחריות על אלוהים או על משה מוסיפה להדהד בפרקים הבאים. משולש היחסים המורכב שבין האל, הנביא-המנהיג והעם פועל בדרך שונה בכל אחד מחלקי הפרשה.

אל מול הקביעה שמוטב היה לחיות במצרים ולא למות במדבר באה בהמשך הפרשה תלונה אחרת מפי בני ישראל, והיא מופנית הפעם למשה ולאהרן: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שם טז, ג). הפעם המתלוננים אינם מעמידים זה מול זה מוות וחיים אלא שני סוגים של מוות: מוטב למות שְׂבֵעִים, הם טוענים, ולא לגווע ברעב.

הטענה הזו מושמעת אמנם באוזני בשר ודם אך למעשה היא מיועדת לאלוהים: המשאלה הרטרואקטיבית למות בידי אלוהים במצרים היא דרך אלגנטית ועדינה להאשים אותו במשבר הנוכחי. משה מבקש להבהיר זאת בפני בני ישראל: "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שם, ח), ואלוהים אכן נענה למצוקתם ומספק להם מזון.

אך גם הרגיעה הזו זמנית בלבד, ולקראת סוף הפרשה מופיעה תלונה נוספת, שלפחות בתחילתה היא מרירה פחות ועניינית יותר: "תנו לנו מים ונשתה" (שם יז, ב). כעת משה מפרש את טענותיהם של בני ישראל כמופנות כלפיו וכלפי אלוהים גם יחד: "ויאמר להם משה 'מה תריבון עמדי? מה תנסון את ה'"? (שם). אולם העם הצמא למים מתעקש כי משה לבדו הוא האשם: "וילן העם על משה ויאמר 'למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא?" (שם, ג).

כשם שבני ישראל צעקו אל ה' במנוסתם מפני פרעה כך משה צועק כעת אל ה' במנוסתו מפני בני ישראל עצמם: "ויצעק משה אל ה' ויאמר 'מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני!'" (שם, ד). הצעקה אל ה' אינה מבטאת חוסר אמונה אלא הכרה בחוסר האונים של האדם המכריח אותו להשליך יהבו על אלוהיו. לעומת זאת, את חוסר הביטחון של העם, המתבטא בתלונות המופנות כלפיו, משה מפרש כפעולה בלתי לגיטימית של העמדת אלוהים בניסיון: "מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'". ולאור דבריו נקרא שמו של המקום "מסה ומריבה".

לפי מזמור צ"ה בתהלים, הבנוי על סיפורנו, אלוהים עצמו שותף לעמדתו של משה ביחס לתלונת העם. "אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר", פונה אלוהים לבני ישראל כעבור שנים רבות ומבקש שלא ינהגו כמו יוצאי מצרים, "אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני – גם ראו פועלי" (שם, ח-ט). לפי מזמור זה אלוהים ראה את עצם העמדתו בניסיון כהקשיית הלב, אולם כיוון שהועמד במבחן נענה לו והפגין את יכולותיו.

לעומת זאת, בסיפור כפי שהוא מופיע בפרשה, אלוהים אינו מצטרף לביקורת על העם ואינו ממהר להראות להם את פועלו. תחת זאת הוא מתמקד בהרגעת משה. הצלע במשולש הזקוקה כעת לחיזוק אינה זו שבין העם לאלוהים אלא זו שבין העם למשה. צעקתו הנואשת של משה מלמדת כי המצוקה שנקלע אליה אינה פחותה ממצוקתו של העם.

משה משוכנע שבני ישראל מבקשים לסקול אותו. דווקא משום כך אלוהים מצווה אותו: "עבור לפני העם" (שמות יז, ה) – והיווכח כי הם אינם אורבים לך אלא ממתינים למוצא פיך. בתחילת הפרשה ברור היה כי אלוהים הוא המושיע ומשה חסה בצלו. כעת, כדי לחזק את סמכותו של משה ואת ביטחונו, אלוהים מתכנן את הדברים כך שייראה כאילו משה הוא המחולל את הנס: "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים" (שם, ו). כך מושגת שוב, ולו לרגע קצר, ההרמוניה של תחילת הפרשה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: