0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת יתרו: ממלכת כהנים וגוי קדוש

פרשת "יתרו" היא הסיפור המכונן, אם כי לא הבלעדי, של היווצרות הדת המקראית. היא מתארת מעין אמנה חברתית שעם ישראל מקבל עליו מרצון ביוזמת אלוהים. כך אומר אלוהים לעם לאחר שהוציאו ממצרים: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ד-ו).

זה מכבר הוכיחו חוקרי המקרא שהברית בין אלוהים וישראל במקרא עוצבה בהתאם לדפוס הספרותי והמשפטי של חוזים בין מלכים במזרח הקדום. בחוזים אלה היו האלים של שני הצדדים ערבים לשמירתה של הברית, והם נתבקשו להעניש את מי שיפר אותה. מעין זה נמצא גם במקרא, בהסכם הפרדת הכוחות בין לבן הארמי ליעקב אבינו: "ויאמר לבן ליעקב… עֵד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה, אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו, אלוהי אביהם, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (בראשית לא, נא-נג).

החידוש בתפיסת הברית המרכזית במקרא – המוצגת בפרשת השבוע ובכתובים נוספים – הוא בתפקידו של אלוהים בברית: הוא אינו עד לחוזה אלא צד בחוזה. הברית הזו אינה נערכת בחסות אלוהים אלא עם אלוהים ואף ביוזמתו.

שליטים רבי עוצמה במזרח הקדום נהגו לפנות למלכים מקומיים ולהציע להם חסות תמורת נאמנותם. החוזים הללו כללו פתיחה, שתיארה את חסדיו של שליט האימפריה עם המלך הזוטר ועם אבותיו. כך גם אלוהים פותח את פנייתו לבני ישראל: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים".

המעבר אל החלק השני של ההצעה מסומן במילה "ועתה", המציינת מסקנה: הואיל וגאלתי אתכם ממצרים, לפיכך ראוי ורצוי כי תואילו לבוא עמי בברית. פסוקית התנאי "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" מבהירה כי ישנה גם אפשרות לסרב – ומכאן שהברית היא תוצאה של בחירה ולפיכך היא מחייבת.

הבריתות במזרח הקדום, שהברית המקראית עוצבה בדמותן, לא היו שוויוניות. הן תבעו בלעדיות רק מצד אחד: המלך הווסאל התחייב לנאמנות מוחלטת כלפי שליט האימפריה, אולם האחרון היה רשאי למצוא לו בני ברית נוספים כאוות נפשו, וזה היה האינטרס המוצהר שלו. גם אלוהים תובע מבני ישראל נאמנות ובלעדיות, בדומה לשליטי האימפריות. אולם בניגוד אליהם, הוא מבטיח גם לישראל יחס מיוחד: "והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

כדי לעמוד על משמעותה של הבטחה זו יש להציב אותה מול תפיסות עולם פוליתיאיסטיות, המניחות כי לכל עם יש אל הדורש את נאמנותו ומבטיח את שלומו. בתוך כל עם ישנה שכבה כוהנית המופקדת באופן מיוחד על ניהול הפולחן ועל התיווך בין האל לעמו, והשכבה הזו נחשבת לקדושה יותר משאר בני העם.

הבטחתו של אלוהים כאן מיוסדת על תפיסה שונה, מונותיאיסטית, ולפיה ה' אינו אל מקומי אלא אוניברסלי – "כי לי כל הארץ". אם בכל עם יש קבוצה כוהנית, ואם ה' הוא אלוהי האנושות כולה, הרי שהאנושות כולה זקוקה לעם שלם שישמש בתפקיד הכהונה. לפיכך, ביחס לבני העמים האחרים, עם ישראל יהיה השכבה הכוהנית הנבחרת: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

הכהונה והקדושה קשורות בהבדלה. הן מוגדרות תמיד לעומת האחרים, שאינם כוהנים או שאינם קדושים. אם כל הדברים קדושים במידה שווה, מושג הקדושה מאבד את משמעותו. הצעתו של אלוהים להפוך את עם ישראל ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" יוצרת הבחנה מצד אחד ושוויון מצד אחר: היא מבדילה את ישראל משאר העמים, אך מצמצמת את ההבחנה המעמדית הפנימית בתוך עם ישראל עצמו.

ואולם מתברר שהתפיסה העולה מדברי אלוהים בפרשה הייתה שנויה במחלוקת כבר בתורה עצמה. לפי מסורת אחרת בתורה, המזוהה במחקר עם חוגי הכהונה, גם בתוך עם ישראל עצמו ישנה שכבה כוהנית שקדושתה גדולה מזו של העם כולו.

בספר ויקרא נאמר על הכוהנים: "קדושים יהיו לאלוהיהם, ולא יחללו שם אלוהיהם, כי את אִשֵּׁי ה' לחם אלוהיהם הם מקריבים, והיו קודש" (כא, ו). קביעה זו באה לנמק סדרת איסורים בתחומי הטהרה והנישואים, החלים על הכוהנים בלבד ורוב הציבור פטור מהם, משום שהכוהנים נדרשים להיות קדושים יותר מאחיהם. אחד מהאיסורים הללו חל על אכילת בשר חיה שמתה שלא בשחיטה: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (שם כב, ח).

כנגד התפיסה הכוהנית הזו עומדת התפיסה המוצגת בפרשת השבוע, ולפיה העם כולו הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מסורת זו מחילה את איסור אכילת הטרפה על כל העם, ובאותו נימוק: "ואנשי קודש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל, פרשת "משפטים"). לפנינו אפוא מחלוקת בתוך התורה בשאלה האם הקדושה חלה במידה שווה על כל העם או שמא קדושתם של הכוהנים גדולה משל האחרים. זו אינה רק מחלוקת תיאולוגית – יש לה גם השלכות הלכתיות מעשיות.

לפי פרשת "יתרו", באירוע של ייסוד הדת הישראלית הכריז אלוהים כי עם ישראל יהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ללא הבדלי מעמדות פנימיים. יש קשר הדוק בין תפיסה זו לבין הרעיון שהדת הישראלית היא תוצר של אמנה חברתית. הברית עם אלוהים לא נחתמה בידי שכבה עילית של כוהנים. הצעתו של אלוהים כוונה אל העם כולו והיא נענתה בחיוב על ידי העם כולו: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו 'כל אשר דיבר ה' – נעשה'" (שם יט, ז-ח).

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: