0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת תצווה: אופנת קודש

מהי קדושה? אפשר להגדיר אותה כהכרה בדברים מסוימים כייחודיים, נעלים ושונים מכל יתר הדברים. במקרא, כפי שמסביר מורי ברוך שורץ בספרו "תורת הקדושה", הדבר הקדוש "מובדל, מופרש ומוקצה לייעוד מסוים", ועל פי רוב בזיקה לאלוהים: הוא חשוב לאלוהים, קשור אליו או שייך לו.

בפרשת השבוע הקודמת, "תרומה", ציווה אלוהים על משה לבנות לו מקום קדוש. בפרשת השבוע הנוכחית, "תצווה", מורה אלוהים למנות אנשים קדושים שישרתוהו במקום הקדוש: אהרן ובניו, שיהיו לכוהנים במשכן. פרשת "תצווה" היא פרק מכונן בתולדות הכהונה הישראלית ויש בה עיסוק בשאלה מהי מהותה של הכהונה או מהו תפקידם של אנשים קדושים.

לפני שאלוהים מפרט באוזני משה את תהליך מינוי הכוהנים הוא מתאר את הבגדים שעליהם ללבוש: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת… ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי" (שמות כח, ב-ג). גם הבגדים נחשבים קדושים, אך לא משום שהכוהנים לובשים אותם אלא להפך: לבישתם היא תנאי להתקדשותם של הכוהנים.

image

חוקר המקרא מנחם הרן, שמאמרו על הפולחן במשכן הוא הרקע לטור זה, עמד על כך שבגדי הכהונה משקפים את ההבחנות ההיררכיות המאפיינות את המשכן. ההבחנה המרחבית היא בין החצר לבין המשכן, ובתוך המשכן – בין "הקודש" החיצוני לבין "קודש הקודשים" הפנימי. ההבחנה המעמדית היא בין הכוהנים לשאר ישראל, ובתוך הכהונה – בין הכהן הגדול, שבימי ייסוד המשכן היה אהרן, לכוהנים הזוטרים, שבימים ההם היו בניו. גם בתחום הלבוש נבדלים הכוהנים מהעם והכהן הגדול נבדל מן הכוהנים הזוטרים. הכהן הגדול מופקד על הפעולות הנעשות בתוך המשכן: תאורת הבית, הגשת הלחם והריח הטוב, באמצעות המנורה, השולחן ומזבח הקטורת. כאשר הוא עוסק במלאכות הללו הוא לובש את הבגדים המיוחדים רק לו: האפוד, החושן, הציץ והמעיל.

אלה אינם סתם בדים המכסים את הגוף וגם אין הם רק מדים חגיגיים: בגדי הכהונה הם אמצעים פולחניים המשמשים לתכליות קונקרטיות, ובלבישתם משפיע הכהן על המציאות. בשעה שהכהן הגדול מספק כביכול את צרכיו של האל השוכן במקדש באמצעות מעשיו, הוא מייצג את העם בפני האל באמצעות לבושו.

בכתפות האפוד של הכהן הגדול הונחו שתי אבנים יקרות שנכתבו עליהן שמות השבטים: "ולקחת את שתי אבני שוהם, ופיתחת עליהם שמות בני ישראל – ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית" (שם, ט-י). בחושן, שיש לרכוס אותו אל האפוד, נקבעו שתים-עשרה אבנים מסוגים שונים שנשאו אף הן את שמותיהם של ישראל.

כך נעשו האפוד והחושן לבגד אחד, שתכליתו להזכיר לאלוהים את עם ישראל: "ולא יזח החושן מעל האפוד, ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד" (שם, כח-כט). כאשר בא אהרן אל הקודש – כדי להדליק את הנרות, להקטיר את הקטורת ולהגיש את הלחם – הוא אינו בא לבדו: איש אינו מתלווה אליו אולם הוא נושא על לבו את העם כולו.

על מצחו של אהרן מונח "ציץ זהב טהור" שכתובות עליו המילים "קודש לה'" (שם, לז). זה היה כנראה נוסח רשמי של הקדשת מתנות לאלוהים. הכתוב מתאר את תפקידו של הציץ: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קודשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שם, לח). גם הציץ משרת את צורכיהם של בני ישראל: הוא מאפשר לכהן הגדול לסלק ולהסיר את חטאיהם הפולחניים ובכך לוודא שקורבנותיהם יתקבלו ברצון על ידי אלוהים.

כשם שקדושה כרוכה בהבחנה ואף ביוקרה כך היא קשורה גם בסכנה. המרחב המקודש הוא מרחב רגיש וכל תנועה שגויה בתוכו עלולה להסתיים באסון. בשיאה של חנוכת המשכן, כפי שיסופר בפרשת "שמיני", אסון כזה עתיד להתרחש – בניו של אהרן יחרגו מהפרוטוקול, יקריבו אש זרה ויישרפו באש האלוהית. כבר בפרשת "תצווה" מרחפת הסכנה מעל ראשם של הכוהנים ונעשים נסיונות להתגונן מפניה.

בשולי מעילו של אהרן הכהן נתלו פעמוני זהב שקול צלצולם היה נשמע בהתהלכו במשכן: "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שם, לה). הכתוב אינו מבהיר את תפקידם של הפעמונים אולם אפשר ללמוד מכאן כי הם מגנים על חייו של אהרן. בהמשך נדרשים הכוהנים לשמור על צניעותם ולהקפיד על לבישת מכנסי הבד התחתונים ומוזהרים שאם לא יעשו כן ימותו: "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש, ולא ישאו עוון ומתו" (שם, מג). מלבד הזכרתם של בני ישראל בפני אלוהים, בגדי הכהונה משמשים להגנה על הכוהנים עצמם מפני אלוהים.

נמצא שבלבו של המקום הקדוש, שהכניסה אליו מותרת רק לאדם הקדוש הלובש את בגדי הקודש, מסתתרת דאגה עמוקה לכלל הציבור. האליטה הכוהנית הנבדלת, המסוגרת בהיכל, רואה עצמה כמשרתת את אלוהים בשם בני ישראל וכמייצגת את בני ישראל בפני אלוהים. למען מטרה זו הכוהנים אף מסכנים את חייהם באופן יומיומי.

אולם לפי הפרשה זו אינה רק התודעה העצמית של הכוהנים; זהו הייעוד של האנשים הקדושים ושל המקום הקדוש בעיני אלוהים. כעת מתבהר יותר הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם כה, ח): המקדש הוא נקודת התיווך בין אלוהים לישראל. עמידתו של הכהן הגדול לפני ה' כששמותיהם של בני ישראל על לבו והמילים "קודש לה'" על מצחו מזכירה לאלוהים את בני ישראל ומעמיקה את שכינתו בתוכם.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: