0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת תרומה: לשם מה נועד המקדש

מזה אלפיים שנה כמעט היהדות היא דת ללא מקדש. אולם הדת הישראלית הקדומה, כמו יתר הדתות הקדומות וכמו חלק מהדתות גם כיום, כללה עבודה מקדשית אינטנסיבית ומסועפת. כשם שפרשיות הבריאה מתארות את נקודת הראשית של העולם, את מקורו ואת תכליתו, כך פרשיות המשכן שבתורה מספרות מתי, איך ולשם מה הוקם המקדש הראשון.

אין הכוונה לבית המקדש המפואר שנבנה בירושלים בימי שלמה ועמד על תלו מן המאה העשירית ועד המאה השישית לפני הספירה – עליו יסופר רק בספר מלכים. מה שמתואר בתורה הוא המקדש הנייד שהוקם במדבר בימי משה, אי אז בשחר ההיסטוריה של העם – זה המכונה "משכן" או "אוהל מועד", שהמקדש שבארץ ישראל נתפס כחיקוי ושחזור שלו.

ישעיהו ליבוביץ העיר שלבריאת העולם הקדישה התורה שלושים ואחד פסוקים בלבד, ואילו "למשכן שהוא צריף בעל עשרים עמודים עומדים לאורכו ושמונה עמודים עומדים לרוחבו… לזה התורה מקדישה בין שלוש מאות לארבע מאות פסוקים". ומדוע? "משום שעולם ומלואו הוא אירלוונטי לגבי מעמד האדם לפני אלוהים; ואילו המשכן – זה הביטוי לעבודת אלוהים!" (שיחות על אמונה ופילוסופיה, עם אביעזר רביצקי).

קשה להסכים עם הטענה הראשונה; העובדה שהתורה בכל זאת מתארת את תהליך התהוות העולם מצביעה על הרלוונטיות הדתית של העניין. אולם ליבוביץ בוודאי צדק בחלק השני של דבריו: לפחות לפי פרשת השבוע, "תרומה", המשכן הוא הביטוי המרכזי של עבודת האלוהים. פרשה זו היא הראשונה ברצף טקסטואלי ארוך העוסק בהקמת המשכן: מלבד חריגה קצרה (בחלק מפרשת "כי תשא") יימשך הרצף הזה עד סוף חומש "שמות" ואף מעבר לו אל תוך חומש "ויקרא".

הפרשה פותחת בהוראה להקים פרויקט מימון המונים לשם ביצוע התכנית: "וידבר ה' אל משה לאמר, 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, א-ב). מכאן ואילך מפרטת הפרשה את סעיפי התכנית לבניית המקדש ולאבזור הפנימי שלו: הארון, הכפורת, הכרובים, השולחן וכליו, המנורה, היריעות והקרשים, הפרוכת, המזבח והחצר. לגבי כל אחד מהם מובאת כותרת קצרה, הוראות מפורטות למדי ולבסוף ההוראה המעשית המגדירה את ייעודו.

מהי מטרת הפרויקט כולו? לשם מה נועד המקדש? על כך משיב אלוהים בסיומו של הסעיף הראשון בניסוח תמציתי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם, ח). המקדש נועד עבור אלוהים: "ועשו לי". כמו כל אדם וכמו כל אל, גם אלוהי ישראל זקוק לבית. אולם סיום המשפט מפתיע: לא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו" – אלא "בתוכם". אלוהים אינו זקוק רק לבית להתגורר בו אלא לעם לשכון בקרבו, ובאמצעות שכינתו במקדש ישכון בתוך בני ישראל.

אף שמסתבר כי גם העם עצמו ייצא נשכר מכך שאלוהים ישכון בקרבו, הרי שהכתוב מדגיש כי היוזמה באה מצדו ולא מצדם. בכך שונה התיאור הזה מתיאורו של מקדש שלמה. לפי ספר מלכים המקדש נבנה ביוזמתו של שלמה, וזאת לאחר שלפי ספר שמואל ביקש כבר דוד לבנות את הבית אך בקשתו נדחתה. בפרשת "תרומה", לעומת זאת, בניית המקדש מוצגת כרעיון אלוהי. לא זו בלבד אלא שאופן הבנייה של המקדש וכליו, לפרטי פרטיהם, נמסר למשה במדויק על ידי אלוהים: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו" (שם, ט).

בחנוכת המקדש שבירושלים תהה שלמה כיצד יכול אלוהי העולם כולו לצמצם עצמו ולהתגורר בתוך מבנה (מלכים א ח , כז): "האמנם יישב אלוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – אף כי הבית הזה אשר בניתי". אולם התהייה הזו אינה עולה בפרשיות המשכן שבתורה. המקדש אמנם אינו מכונה כאן בכינוי הנפוץ "בית ה'" או "בית אלוהים", אולם הוא קרוי "משכן" שכן אלוהים שוכן בו. במבנהו ובתכולתו הוא דומה למדי למקדשים אחרים שעם ישראל הכיר בסביבתו – מקדשים שעוצבו כבית לאלוהים.

בית זקוק לתאורה ולפיכך המשכן מואר באמצעות מנורת זהב. מוצב שם גם שולחן עץ מצופה זהב ועמו "קערותיו וכפותיו וקשׂותיו ומנקיותיו" (שמות כה, כט). על השולחן יש להגיש "לחם פנים לפנַי תמיד" (שם, ל). המנורה והשולחן מצויים בחלל הגדול יותר שבתוך המשכן, המכונה "הקודש", ועמם גם מזבח קטן –אף הוא עשוי עץ ומצופה זהב – המיועד להקטרת קטורת (שיסופר עליו בסוף פרשת "תצוה"). כלי המשכן מספקים אפוא צרכים ביתיים בסיסיים: אור, מזון וגם ריח טוב.

בחדר הפנימי, המכונה "קודש הקודשים" והמופרד מן החדר החיצוני באמצעות פרוכת, מונח "ארון העדות" – ארון עץ מצופה זהב "מבית ומחוץ" (שם, י), המסמל כנראה את נוכחותו של אלוהים. על הארון מונחת הכפורת, העשויה זהב טהור, ועליה שני כרובים – דמויות מוזהבות בעלות כנפיים הסוככות על הארון. בחלל הפנימי הזה נועד אלוהים עם משה: "ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (שם, כב). על כן מכונה המשכן גם "אוהל מועד".

הדת הישראלית ולאחר מכן היהודית התקיימה כאלף שנה עם מקדש (לעתים אחד ולעתים יותר) וכאלפיים שנה היא מתקיימת בלעדיו. אם פרשת "תרומה" דומה לסיפור הבריאה, הרי היא סיפור הבריאה של עולם שאינו קיים עוד. אולם העולם הזה מוסיף להתקיים בתוך הסיפור עצמו. בהעדר מקדש, הקריאה בפרשה – על הפירוט הנרחב המאפיין אותה, יראת הקודש האופפת אותה ועצי השטים מצופי הזהב הממלאים אותה – כמוה ככניסה בשערי המקדש. ובניגוד למקדש שנאמר בו "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז, ב) ונאמר בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא), הכניסה אל הטקסט מותרת לכל אדם ובכל זמן.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: