0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת ויקהל: לשכוח את העגל

מה בין המשכן לעגל? מדוע בניית בית לאלוהים וריהוטו בכלי זהב מוצג כתכלית נעלה, ואילו ייצוגו של אלוהים בדמות בעל חיים מוזהב נחשב לחטא חמור? ומתי בדיוק ארע חטא העגל – לפני הציווי על המשכן, אחריו ואולי במהלכו?

זהו סדר העלילה בכתובים כפי שהם לפנינו: לאחר שמיעת עשרת הדיברות, החוקים והמשפטים, התחייבו בני ישראל לקיימם ובאו בברית עם אלוהים (פרשות "יתרו" ו"משפטים"). משה עלה להר, הצטווה על הקמת המשכן והכנת כלי הקודש ובגדי הכהונה, וכן על מחצית השקל ושמירת השבת, ולבסוף קיבל שני לוחות אבן שאלוהים כתב עליהם את מצוותיו (פרשות "תרומה", "תצווה" ותחילת "כי תשא"). אלא שבינתיים חטאו בני ישראל חטא חמור בעובדם את העגל, ולכן שבר משה את הלוחות, פייס את אלוהים, נצטווה על חוקים נוספים, דומים לקודמיהם, ואז הוזמן לעלות שוב אל ההר כדי לקבל לוחות חלופיים (המשך "כי תשא").

שאלת היחס בין המשכן לעגל העסיקה כבר את חז"ל ולאחר מכן את פרשני ימי הביניים והעת החדשה. ניתוח בהיר ומעמיק של הסוגייה מצוי בספרו של אפרים חמיאל "לדעת תורה". הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, ספרד, המאה ה-13) ואחרים דבקו בסדר האירועים שבכתובים: הציווי על הקמת המשכן קדם לחטא העגל וביצוע מלאכת המשכן בא אחריו. זו אינה רק קביעה כרונולוגית אלא גם תיאולוגית: שכינתו של אלוהים במקדש וקיום פולחן קבוע בו הם לפי גישה זו המוקד של הדת הישראלית.

כנגדם, רש"י (ר' שלמה יצחקי, צרפת, המאה ה-11) ואחרים סברו שחטא העגל קדם לציווי על המשכן. הנוקטים בעמדה זו יודעים שהיא מנוגדת לסדר הכרונולוגי של הכתובים אך הם מתרצים את הסתירה באמצעות הכלל הפרשני המדרשי "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

גם לעמדה זו השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת: לשיטתם של פרשנים אלה אלוהים לא תכנן לכתחילה לצוות על הקמת משכן, אולם חטא העגל הוכיח כי בני ישראל אינם בשלים לדת ללא מקדש והם זקוקים למוסד שיתווך בינם לבין אלוהים. הציווי על המשכן משקף לדעתם את הכרתו של אלוהים בצורך של בני ישראל במקום פיזי שבאמצעותו יוכלו לעבוד אותו ולחוש את נוכחותו כך שלא יזדקקו לאמצעי תיווך פסולים. לפי גישה זו, אילו היו בני ישראל בדרגה הרוחנית הראויה המשכן לא היה בא לעולם.

פרשת השבוע, "ויקהל", מתחילה כאשר משה יורד מן ההר – לכאורה לאחר חטא העגל וקבלת הלוחות השניים. אולם עיון בפרשה מעלה תמיהות באשר לרצף העלילתי הזה. בתחילת הפרשה אנו קוראים: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" (שמות לה, א).

משה פותח בשמירת השבת, שעליה נצטווה בפרשת "כי תשא", ומבקש מבני ישראל לתרום בנדיבות לשם הקמת המשכן: "זה הדבר אשר ציווה ה' לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו…" (שם, ד-ה). זהו ביצוע מדויק של ההוראה האלוהית בתחילת פרשת "תרומה": "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שם כה, ב). מכאן ואילך ממשיכה התורה בתיאור בניית המשכן וכליו, הכנת בגדי הקודש ומינוי הכוהנים – והכל בתיאום מושלם, ענייני ולשוני, עם מה שציווה אלוהים את משה בפרשות "תרומה", "תצווה" ותחילת "כי תשא".

ומה לגבי חטא העגל? למרות היותו כה חמור ודרמטי, קוראי פרשת "ויקהל" עלולים לשכוח אותו לחלוטין; הוא אינו נזכר בה ולו ברמז. כל מה שהתרחש בחלק השני של פרשת "כי תשא" – החטא, הענישה, שבירת הלוחות ונתינת חדשים במקומם – הנה היה כלא היה. גם הפרשות הבאות יעסקו בפירוט במשכן ובעבודתו וגם בהן העגל לא ייזכר. מאידך גיסא בסיפור העגל עצמו אין כל התייחסות לציווי על המשכן שניתן כביכול לפניו או שעתיד לבוא אחריו.

מנקודת המבט של המחקר הביקורתי של המקרא מצב עניינים זה מוביל למסקנה שהתורה שלפנינו כוללת כמה גרסאות שונות לסיפור מתן תורה, שנשזרו זו בזו. פרשיות המשכן במקורן אינן מכירות כלל את סיפור העגל ששובץ בתוכן בתורה הקנונית, ולהפך. לפי הגרסה הכוהנית של האירועים משה נצטווה על הקמת המשכן וציווי זה התבצע בשלמות וללא פגם; המצוות נמסרו רק לאחר מכן, כמסופר בחומשים "ויקרא" ו"במדבר".

גרסה זו בוודאי אינה רואה במשכן התפשרות אלוהית עם הצורך, הפרימיטיבי כביכול, של בני ישראל בתיווך בינם לבין אלוהים. המשכן, כפי שקראנו בשבועות הקודמים, נועד עבור אלוהים כשם שנועד עבור בני ישראל; ואילו חטא העגל, לפי המסורת הזו, לא התרחש מעולם.

לעומת זאת, לפי אחת מן הגרסאות האחרות ההתגלות בהר כללה את עשרת הדיברות, החוקים והמשפטים, ובני ישראל מיהרו להפר אותם במעשה העגל. גם גרסה זו לא הניחה שהמשכן הוא תוצאה של העגל שהרי לפי המתואר בה בני ישראל כלל לא נצטוו על הקמת משכן במדבר.

עבודת העגל היא חטא פולחני, המפר את האיסור מעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל" (שם כ, ג) ואת האיסור "לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שם, יט) – אולם הפולחן כשלעצמו אינו מואר בכתובים באור שלילי. אדרבה, החוקים בפרשת "משפטים" המסדירים את עבודת הקורבנות במקדשים מניחים כמובן מאליו שהקורבנות לגיטימיים ורצויים.

כללו של דבר, המשכן לא בא לעולם כתוצאה ממעשה העגל והציווי עליו גם לא קדם למעשה העגל: המשכן והעגל הם פרי מסורות נבדלות שנכללו בתורה. אך בעוד שהמסורות הללו חלוקות ביניהן על פרטים רבים בתיאור מתן תורה, אף אחת מהן אינה טוענת שהאל הוא מופשט ובלתי מושג ושאין לו עניין בקורבנות. זהו אולי רעיון נשגב אך איננו רעיון מקראי.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: