פרשת פקודי: כשאלוהים נכנס לביתו

פרשת "פקודי" היא הפרשה האחרונה בספר "שמות". זוהי עובדה מקרית; פרשת השבוע אינה יחידה ספרותית אלא מוסכמה ליטורגית. החלוקה לפרשות נועדה לבאי בית הכנסת ולא לפרשנים, והלימוד המבוסס על סדר הפרשות עשוי להיות פעילות אינטלקטואלית אך הוא בראש ובראשונה טקס המסמל השתייכות תרבותית.

גם החלוקה לחומשים אינה מהותית. החומשים אינם "ספרים" במובן המקובל אלא כל אחד מהם הוא רק "חומש", דהיינו חמישית מן היצירה השלמה – לא במובן המתמטי, כי החומשים אינם שווים באורכם, אלא במובן המהותי: אין מדובר בחמש יצירות שנאספו יחד אלא ביצירה אחת שחולקה לחמישה חלקים מסיבות טכניות הקשורות באורך המגילות. התורה חולקה לחמישה חלקים מאותה סיבה שהספרים שמואל, מלכים ודברי הימים חולקו כל אחד לשני חלקים – מפאת אורך היצירה וקוצר היריעה.

שמות החומשים והפרשות משקפים את האופי הטכני של החלוקה: גם שם הפרשה "פְּקוּדֵי" וגם שם החומש "שְׁמוֹת" אינם מילים עצמאיות אלא צורות נסמך ללא סומך. מי יקרא מאמר שכותרתו "הפקודים של" ומי ירכוש ספר שנקרא "השמות של"? אלה הן מילים אקראיות שנבחרו מן הפסוק הראשון של החומש או הפרשה ואינן מלמדות דבר על התוכן של היחידות הללו.

ובכל זאת יש ממד סמלי בסיומו של חומש; בבתי הכנסת האשכנזיים מכריזים על כך "חזק חזק ונתחזק". בממד הפרשני, קטיעת הפרשות והחומשים נעשתה כאמור בשל צרכים מעשיים חיצוניים ולא מטעמים מהותיים הנובעים מהיצירה עצמה. אף על פי כן החלוקה עצמה אינה שרירותית לחלוטין והיא עשויה לסמן את סופו של עניין או את סופה של תקופה.

חומש "בראשית" עמד בסימן סיפורי ראשית האנושות וראשית האומה והוא הסתיים עם ירידתם של האבות מצרימה. זו הייתה נקודת הפתיחה של חומש "שמות". חומש "שמות" תיאר אפוא את כל תקופת שהותם של בני ישראל במצרים אולם לא רק אותה. בשלוש הפרשות הראשונות נפרש סיפור השעבוד וההשתחררות ממנו. בפרשת "בשלח" יצא העם ממצרים ביד רמה והחל במסעו אל עבר הארץ המובטחת. בפרשת "יתרו" נעצר העם למרגלות ההר, וחמש הפרשות שמכאן ועד פרשת "כי תשא" הוקדשו ברובן המוחלט למתן תורה: נסיבות נתינתה, תוכנה ומהותה.

קו החלוקה בין "בראשית" ל"שמות" היה גיאוגרפי ובין-דורי: הוא סימן את המעבר מארץ כנען לארץ מצרים ומדור האבות לדור הבנים שהתרבו במאוד מאוד ונעשו לעם. אך בסיומו של חומש "שמות" עם ישראל אינו מגיע ליעד חדש: הוא נותר סמוך להר סיני לאורך כל החומש הבא, "ויקרא", ורק באמצע חומש "במדבר" הוא סוף סוף יוצא משם: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות, ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (י, יא-יב).

לכאורה אין אפוא נקודת ציון גיאוגרפית או היסטורית המבחינה בין "שמות" לבין "ויקרא": מסע הגלות של בני ישראל שהתחיל בפתחו של החומש אינו מסתיים עם סופו של החומש. אולם עיון בסופה של פרשת השבוע, "פקודי", מגלה שישנו בכל זאת מסע אחד שהגיע אל סופו: אחד מגיבורי הסיפור, שהוא אולי הדמות הראשית של היצירה כולה, מצא את ביתו לאחר תקופה של נדודים.

פרשת "פקודי", בהמשך לפרשת "ויקהל", מתארת את הקמת המשכן התואמת לפרטי פרטיה את ההוראות האלוהיות. התאמה זו מובעת בנוסחה "כאשר ציווה ה' את משה", החוזרת בפרשה בווריאציות שונות כעשרים פעמים. לבסוף מסכם הכתוב: "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ, לג), והקוראים נזכרים בהשלמת מעשה הבריאה שנאמר בו: "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ב).

אז התרחש מאורע דרמטי ביותר שחלק נכבד מחומש "שמות" לא היה אלא הכנה לקראתו: "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מָלֵא את המשכן. ולא יָכֹל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מָלֵא את המשכן" (שמות מ, לד-לה). אם נרצה לסכם בקצרה את המחזה המופלא הזה נוכל לומר: אלוהים נכנס לביתו.

המונח "כבוד ה'" מציין את נוכחותו של אלוהים במרחב. בפרשת "יתרו" שכן אלוהים על הר סיני, קרא למשה כדי להורות לו על הקמת משכנו ומאז המתין על ההר עד שתושלם מלאכת הבנייה: "ויכס הענן את ההר, וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שם כד, טו-טז).

בפסוקים אלה מופיע גם תיאור ויזואלי של כבוד ה': "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (שם, יז). כבוד ה' נראה כאש המכוסה עשן. משה כנראה חשש לגשת אליו ולכן אלוהים, או ליתר דיוק "כבוד ה'", קרא לו והזמינו להיכנס: "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן… ויבוא משה בתוך הענן" (שם, טז-יח).

כעת, בסוף פרשת "פקודי" שהוא גם סוף חומש "שמות", הושלמה המלאכה וכבוד ה' החל לשכון בביתו. ענן אפף את המשכן ובתוכו נמצא אלוהים. שוב עמד משה מבחוץ, אולי נבוך ומפוחד, ולא היה מסוגל להיכנס אל המרחב המקודש שהתמלא לפתע בנוכחות אלוהית: "ולא יָכֹל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מָלֵא את המשכן" (שם מ, לה). ושוב קרא לו כבוד ה' לגשת ולהיכנס: "ויקרא אל משה" – וזו כבר תחילתו של החומש הבא.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.