0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת ויקרא: להבטיח את התקבלותו של הקורבן

הפרקים הראשונים של חומש "ויקרא" – פרשת השבוע שלנו ומחצית הפרשה שאחריה – מוקדשים לדיני הקורבנות. הכתובים אינם אומרים הרבה על משמעותם של הקורבנות: הם מסבירים בקצרה את הפונקציה של כל אחד מהם ומתארים בפירוט כיצד יש להקריב כל קורבן. אולם הרעיון הכללי של הקורבנות אינו מוסבר בחוקי הקורבנות.

אין להתפלא על העדר הסבר כזה, שהרי הקרבת קורבנות הייתה מקובלת בכל התרבויות שקדמו למקרא וסבבו אותו. לא היה בהם חידוש כשלעצמם וממילא לא היה צורך להצדיק את קיומם. כיוון שבטלו הקורבנות וחדלו להיות מובנים מאליהם נדרשו הפרשנים וההוגים להסבירם. מורי משה הלברטל הציע הסבר שכזה בספרו "על הקורבן" (באנגלית), בעקבות מחקרו של האנתרופולוג הצרפתי מרסל מוס על המתנה.

כשאדם מעניק מתנה לרעהו הוא יוצר מעגל של נתינה וקבלה, המבוסס על החובה הראשונית לתת מתנה, על חובתו של הצד השני לקבל את המתנה ועל חובתו הנוספת להחזיר אחרת תחתיה. המקבל עצמו נעשה לנותן והמעגל חייב להימשך.

ההבדל בין מתנה רגילה לקורבן הוא שמתנה מוענקת במסגרת יחסים סימטריים – בין בני מעמדות שווים – ולכן חלה בה כאמור החובה לקבל ולהחזיר. הקורבן, לעומת זאת, ניתן במסגרת מערכת יחסים היררכית: הצד הנמוך בהיררכיה מבקש להעניק דבר-מה לצד הגבוה. במקרה זה החובה לקבל אינה תקפה. האל, בדומה לאדם הבכיר, רשאי לדחות את הקורבן ולא לקבלו.

העלבון שבדחייה עלול להיות קשה מן העלבון שבאי נתינה. חשבו על אדם או על ציבור שתרם דם ותרומתו נזרקה לפח; הפעולה הזו משפילה ומקוממת לא פחות מאפליה בהענקת זכויות. האדם המעניק מתנה לגבוה חושש שהריבון האנושי או האלוהי ידחה את מתנתו. המקריב הראשון, קין, נתקל בדחייה שכזו ונעשה בעקבותיה לרוצח הראשון.

הדרך להסיר את אי הוודאות ואת סכנת הדחייה היא החוק: חוקי הקורבנות מסדירים לפרטי פרטים את הדרך הלגיטימית היחידה להביא קורבן ובכך הם מבטיחים את התקבלותו.

"אדם כי יקריב מכם קורבן לה' – מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" (ויקרא א, ב): האדם אינו רשאי להעלות על המזבח כל מה שעולה על דעתו. הוא אינו עושה בעצמו את כל הפעולות הכרוכות בהקרבה ואינו מחליט באיזה סדר לעשותן. היכולת שלו לבחור כיצד ייראה הקורבן שלו ובמה יהיה שונה מקורבן חברו או מהקורבן שהביא בעצמו אתמול, מצטמצמת וכמעט נעלמת – אך יחד איתה נעלמת גם הסכנה שהקורבן לא יתקבל.

לא רק האדם מאבד את היכולת לבטא את עצמו באופן חופשי וספונטני בפעילותו הדתית. כדי להבטיח את הצלחתו של הריטואל גם אלוהים צריך לאבד את יכולת הבחירה שלו.

ניקח לדוגמה את הסליחה, הנחשבת כיום לאקט וולונטרי ובין-אישי המתרחש בין הנפגע למי שפגע בו, ובאופן דומה היא נתפסה ברוב חלקי המקרא. אך לפי חוקי הקורבנות הסליחה מתרחשת באופן אוטומטי כתוצאה ממעשה ההקרבה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה… והביא קרבנו… וכיפר עליו הכהן ונסלח לו" (שם ד, כז-לא). אופייה של הסליחה הוא בלתי אישי עד כדי כך, שהיא מצוינת בפועל הסביל "ונסלח" – לא "וסלחתי" או "וה' יסלח" אלא פשוט "ונסלח": סליחה ללא סולח.

גם הענישה אינה נעשית עוד באופן אישי. נדב ואביהוא, שעל מותם הטראגי יסופר להלן בפרשת "שמיני", מתו משום שהפרו את חוקי הקורבנות. אולם לא אלוהים הוא שהרג אותם: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (שם ט, ב). המשכן פועל מעצמו ומי שיחרוג מהוראות ההפעלה ימות: ללא צורך במעורבות אלוהית, ללא זעם אלוהיו וממילא גם ללא אפשרות לפייס את האל ולמנוע את האסון. גם זה מחיר שיש לשלם על הריטואליזציה של הקורבן.

בשכינתו של אלוהים בקרב בני ישראל טמון אפוא פרדוקס: קרבתו אליהם מתווכת דרך המשכן ובכך הוא נעשה דווקא מרוחק יותר. האל השוכן במקדש דומה לשליט נערץ ורב עוצמה המופיע בפני ההמון מבעד לזכוכית משוריינת: זהו מרחק נגיעה ועם זאת אין לך מרחק גדול מזה.

הפעולה הדתית המנוגדת במהותה להקרבת קורבן היא התפילה. התפילה היא בקשה בין אישית, המניחה מעצם הגדרתה את האפשרות לסרב. דווקא המקרים שבהם האל אינו נענה לתפילה מדגימים את היותה בקשה, תחינה בפני ריבונו של עולם ולא פעולה המשפיעה על העולם באופן ישיר. התפילה והקורבן מבטאים שני סוגים שונים של דתיות: האחת משמרת את הסובייקטיביות של האדם ושל אלוהים והאחרת מעדיפה את הדפוסים הקבועים וסולדת מן השרירותיות.

חוקר המקרא ישראל קנוהל הדגיש בספרו "מקדש הדממה" את העדרה של תקשורת מילולית בין אלוהים לבני ישראל בעבודת המשכן כפי שזו מתוארת בספרות הכוהנית שבתורה ובכלל זה בחומש "ויקרא". החוק הכוהני מתאר את עבודת הקורבנות כאפופת שתיקה: המקדש אינו מקום לתפילות אלא לפעולות.

משחרב המקדש בטלו הקורבנות והתפילות תפסו את מקומם. אולם יש מקום לתהות האם תפילות הקבע בבתי הכנסת דומות במהותן לתפילה הספונטנית או שמא יש להן מן המשותף דווקא עם הקורבנות: האם האדם המתפלל מבקש דבר מה מבוראו, מצפה למענה וחושש מדחייה, או שמא אמירת מילים קבועות, בזמנים קבועים ולפי כללים מפורטים, אינה דיבור אלא פעולה, והיא דומה יותר לקורבן מאשר לתפילה.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: