4

הארץ,סקירות וביקורות

השמרנות המינית של חסידות גור (על "מימי לא קראתי לאשתי" מאת נאוה וסרמן)

מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור
נאוה וסרמן. הוצאת אוניברסיטת בן־גוריון, 410 עמודים, 88 שקלים

באחת הסצנות היפות בסדרה "שטיסל", המתארת את קורותיה של משפחה חרדית ירושלמית, נזכרת גיטי וייס בפגישותיה עם בחיר לבה, ליפא, אי אז לפני חתונתם. ליפא לא היה מן המתמידים שבבחורי הישיבה והוריה של גיטי, שזיהו את הנון־קונפורמיות שלו, הזהירו אותה מפניו. גיטי גמרה אומר להיפרד ממנו אך ליפא התעקש על פגישה אחרונה. בפגישתם במלון, בקור הירושלמי העז, הבחינה גיטי בליפא המעניק את הכפפות שלו לשומר בחוץ כדי שידיו לא יקפאו. באותו רגע החליטה שליפא הוא האדם שעמו היא מבקשת לחיות, והחלטתה היתה כה נחרצת עד שגם הוריה נעתרו לה.

הציבור החרדי מורכב מקהילות שונות ומזרמים מגוונים, ולא בכל אחד מהם סיפור כזה עשוי לקרות. אם יש קהילה שבה סיפור כזה הוא בגדר מדע בדיוני הרי זו חסידות גור, לפחות כפי שהיא מתוארת בספר "מימַי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור". המחברת, ד"ר נאוה וסרמן, עוסקת בהוראה ובייעוץ בציבור החרדי במכללת "תלפיות" ובמסגרות שונות, ואפשר ללמוד מדבריה כי היא עצמה שייכת לציבור הדתי־לאומי. הספר שלה, המבוסס על עבודת דוקטור שכתבה באוניברסיטת בר־אילן, הוא מסמך מרתק המציג לפרטי פרטים את דרכי הזוגיות בחסידות גור מגיל הילדות ועד לאחר הנישואים.

סיפורם של גיטי וליפא לא יכול היה להתרחש בחסידות גור קודם כל משום שהשאלה למי להינשא אינה נתונה כלל לבחירתם של בני הזוג. האיזון בין בחירת ההורים והמוסדות הקהילתיים לבין בחירתם העצמאית של בני הזוג משתנה מחברה לחברה; בגור, הכף נוטה באופן מוחלט לצד הראשון. בהגיע הילדים לפרקם, כלומר לגיל 18 בערך, פותחים ההורים בתהליך החיפוש והבירור. לאחר מציאת בני זוג המתאימים במעמדם החברתי (הנגזר מייחוסם המשפחתי), ביכולותיהם הכלכליות ובמצבם הבריאותי, נדרשת הסכמת האדמו"ר.

image

שלב הבירור כולל עבודת בילוש נרחבת של כל משפחה אחר בן הזוג המיועד, אולם המשודכים עצמם אינם נפגשים במהלכו: רק לאחר שהשידוך עומד על סף אישור רשמי נפגשים בני הזוג באופן חד־פעמי לשעה קלה. אם ייתנו את הסכמתם ייפגשו שוב במסיבת האירוסים, אולם המסיבה תיערך בשני אולמות נפרדים, לגברים ולנשים, ובני הזוג לא ישהו שם ביחידות ולא ינהלו שיחה. מכאן ואילך לא יתראו עד החתונה, שתיערך כעבור שנה.

שתי חברות נפרדות

מה חושבים הצעירים הנישאים על צורת השידוך הזאת? כמו כל פרקי הספר, גם הפרק על בחירת בני הזוג נסמך על סדרת ראיונות שערכה המחברת עם דמויות שונות מתוך חסידות גור ומחוצה לה ועל עיון בקלטות ובטקסטים פנימיים שבאמצעותם הקהילה מכינה את בניה — ובעיקר את בנותיה — לקראת חיי זוגיות. וכמו בכל פרקי הספר, גם כאן נשמעת נימה אמביוולנטית. דברי השכנוע הרבים של המורות וגם דברי ביקורת בעיתונות הקהילתית מלמדים על בעיות בתהליך, ובהן התיוג של החריגים, תרבות השקר שסביב שלב הבירור והיחס לצעירים כאל סחורה.

תהליך השידוך, אומרת וסרמן, שונה מהמקובל בציבור הליטאי, שבו בני הזוג נפגשים כמה פעמים (כמו בסדרה "שטיסל"), אך אינו חריג מאוד בנוף החסידי. לעומת זאת, בשורה של הנהגות הקשורות ביחסים בין המינים נבדלת חסידות גור מהרוב המוחלט של העולם החרדי.

למעשה, טוענת המחברת, חסידות גור אינה חברה אחת אלא שתי חברות נבדלות — חברת הגברים וחברת הנשים. לכל אחת מהן מטרות משלה ואופן התנהלות משלה, והמגע ביניהן מצומצם עד למינימום ההכרחי. אירועים משפחתיים נערכים תמיד בנפרד והגברים נעדרים לתקופות ממושכות של חגים וחופשות לשם נסיעה אל האדמו"ר. מובן מאליו שמערכת החינוך נפרדת, ויציאתם של הילדים ללימודים בפנימייה בגיל צעיר מובילה לכך שעד החתונה אין להם כל התנסות בקשרים עם בני המין השני.

אך השמרנות המינית של חסידות גור מרחיקה לכת מעבר לכך: ראשית מקפידים שלחסיד — והכוונה לגבר, שכן חסידות נתפשת שם כעניינם של הגברים בלבד — לא יהיו הזדמנויות להתנסות או לפיתוי מיני גם עם בני המין שלו ואף בינו לבין עצמו. ב"ישיבה קטנה", המקבילה לתיכון, חל איסור לשהות בחדר הפנימייה בזמן הלימודים, וגם בשעות הלילה יש שורת הגבלות: אסור לדבר עם חבר ללא חליפה, אסור לשבת על מיטה של תלמיד אחר, אסור לשמוע מוזיקה ולקרוא עיתונים. לנערים הללו אין כל זמן חופשי והם נתונים לפיקוח מתמיד. עיקר עניינו של הפיקוח הזה הוא ההישמרות מכל פיתוי מיני, ולכן הבנים נדרשים להקפיד על שמירת הידיים, העיניים והמחשבה: "מגיל אפס אנחנו מלמדים שאסור להכניס ידיים לכיסים כי זה כמו עשיו, ובגיל תשע מסבירים לילד איפה אסור לנגוע, איך מתרחצים, לשמור על העיניים ושזה מטמא את המחשבה כשרואים אשה לא צנועה".

כדורים פסיכיאטריים

בזמן שהבנים מתחנכים להתמקדות בלעדית בלימוד תורה ולחיים של חסידות וקדושה — מושגים המתייחסים, לפי חסידות גור, בעיקר לאותה הישמרות מכל עוררות מינית — הבנות לומדות על הצורך להכניע עצמן בפני הבנים ולהפנים את תפקידן כמסייעות לבני זוגן העתידיים לעלות במעלות הקדושה. "מבנה הבית צריך להיות מאוד ברור", אומרת המורה לכלות שבדרך, "יש גננת ויש עוזרת, יש בעל ויש העזר כנגדו, שהתפקיד שלה בפירוש להיות מספר שתיים ולהתאים את עצמה למה שקורה בבית".

שנית, הנהגות ה"קדושה" בגור אינן מבקשות רק לפוגג את המתח המיני שבין גברים ונשים בכלל, בין גברים לבין גברים אחרים או בין הגבר לבין עצמו; הן חלות במידה לא פחותה גם בין גבר לאשה הנשואים זה לזה. ההנהגות הללו נמסרות בעל פה על ידי מדריכים ומדריכות שהוסמכו לכך: הכלה מתוודעת לתפקידיה במערכת הזוגית בסדרה של מפגשים לקראת החתונה ואילו החתן שומע על כך לראשונה ביום חתונתו ואחר כך ממשיך להיעזר בליווי המדריך. המדריך מעודכן בכל המתרחש בין כותלי הבית ומורה לו כיצד לנהל את מערכת היחסים בהיבטים הכלכליים, הרגשיים והמיניים. הוא גם מוסמך להתיר לחסיד ולרעייתו לחרוג, במידת הצורך, מן ההגבלות על התדירות והאופן של קיום יחסי המין ביניהם. ממחקרה של וסרמן עולה כי אין לדעת בדיוק כמה מהזוגות סרים למרותם של המדריכים, אולם אין ספק שרבים נשמעים להם.

מלבד ההגבלות על יחסי המין, שאינן מעוגנות בהלכה, חסידות גור מרחיבה את ההרחקות בין בני זוג, שההלכה מחייבת בתקופת ה"נידה" — כגון מגע (לאו דווקא מיני), העברת חפצים מיד ליד ושינה משותפת — ומחילה אותן על כל ימות השנה. בנוסף, בשנה הראשונה לנישואים החתן נדרש לצמצם את שהותו בבית ואת שיחותיו עם אשתו הטרייה. את ההפוגות מן הלימודים הוא עושה ב"שטיבל" ואת המקלחות — במקווה. מחוץ לבית, בני הזוג לעולם אינם נראים יחד, ובין כותלי הבית הם אינם קוראים זה לזה בשמות הפרטיים.

התמונה המצטיירת בספר עגומה ומטרידה, לפחות למי שאינו אמון על ההנהגות הגוראיות. זו קהילה בעלת פיקוח חברתי אינטנסיבי, הכולל בין היתר — לפי פרסומים בתקשורת וגם עדות המובאת בספר — חלוקת כדורים פסיכיאטריים ללא מרשם באמצעות תיווכם של המדריכים מטעם האדמו"ר כדי לטפל בחריגים. בניגוד למקובל בקהילות דתיות וחרדיות אחרות, חסידות גור מבקשת לצמצם את המיניות בחייו של האדם עד כדי יצירת ריחוק בין איש לאשתו. דומה שהיא שומרת את בניה ובנותיה במתח מתמיד ואינה מותירה להם כל מרחב של אינטימיות.

דווקא משום שהדברים מדברים בעד עצמם, טוב עשתה המחברת שלא נזעקה והזדעזעה אלא הציגה את הדברים בסגנון מתון, צנוע ולא מציצני, מתוך ניסיון לעמוד על ההיגיון הפנימי המנחה אותם ולבחון את ההצדקות שאנשי הקהילה עצמם נותנים לדרכיהם הייחודיות. וסרמן מנתחת באופן מאיר עיניים כל שלב בתהליך הזוגיות הגוראי וגם מציעה הסברים רחבים יותר, היסטוריים ותיאולוגיים, לצמיחתו של מושג הקדושה במובן שניתן לו בגור. אולם עיקר כוחו של הספר הוא בתמונה הנפרשת בו לעיני הקוראים: תמונה של דרך חיים קרובה, המתקיימת כאן בישראל בימינו ממש, ועם זאת היא רחוקה מאוד מעולמם של רוב הישראלים.

*

פורסם ב"הארץ ספרים"

Facebook Comments

4 Responses to “השמרנות המינית של חסידות גור (על "מימי לא קראתי לאשתי" מאת נאוה וסרמן)”

  1. מאת נעם:

    ראשית מעניין איך מתייחסים בחסידות גור למושג 'צלם אלוהים' בהתייחס לבריאת האדם. התאור הזה מזכיר יותר אלוהות מסוג 'צלם בהיכל' מאשר בורא עולם כל יכול.
    ועניין סוציולוגי יותר – מעסיקה אותי השאלה באלו נסיבות יכלה להווצר מסגרת חברתית כל כך דכאנית. מעמדם הגלותי של היהודים מוציא מכלל אפשרות שימוש בכח זרוע לכפות ציות. משתמע מכך שאנשים מסרו עצמם מרצונם החפשי למסגרת. מצטיירת דוגמה המזכירה את שנות ה-20-40 במאה ה-20, אז מסרו עצמן אומות שלמות בידי שלטונות טוטליטריים מדכאים, רוב הדרך מתוךבחירה חפשית
    כך חוזרת השאלה הפילוסופית על מהות האדם – האם בחירה חפשית, יכולת המאפיינת לכאורה בני אנוש, כוללת גם את הבחירה לוותר לחלוטין על הבחירה?
    חסידות גור מרמזת על תשובה חיובית.

  2. מאת נתן:

    מדכא. בחיי.

  3. מאת יעל:

    בקצרה, נעם-
    דיברתי עם חבר גורניק ושאלתי אותו על זה.
    אלו תהליכים שהתחילו אחרי השואה, וכיום ההנהגות פועלות במרחב הציבורי, אבל הרבה הרבה הרבה פחות בתוך הבית.

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: