"כל שטרי חובותינו": על חטאים ומטפורות

המחשבה על חטאים ועל סליחות נעזרת ללא הרף במטפורות, שרבות מהן נובעות מן המקרא. הטקסטים המקראיים משובצים בתפילות של החגים המקראיים למחצה, כדוגמת ראש השנה, שבמקרא הוא "יום תרועה" בראשית החודש השביעי, ותו לא; אך ביהדות שלאחר המקרא נוספו לו תפקידים ומשמעויות, ותשרי הסתווי החליף את ניסן האביבי בתפקיד החודש הראשון בשנה. גם יום הכיפורים הועשר במשמעויות חדשות, שהשפיעו על ראש השנה – עד שלבסוף התקופה כולה, מראש חודש אלול ועד למוצאי יום הכיפורים (לפחות), הועמדה בסימן הסליחות.

מהי סליחה? בעברית המקראית פירושה של הסליחה הוא ניקוי החוטא מחטאו. השורש המקביל בשפה האכדית מציין הרטבה או הזאה, ומסתבר שמשמעותו הבסיסית בעברית היא רחיצה של החטא. מסתתר כאן אחד הדימויים המרכזיים של החטא: החטא ככתם. במזמור תהלים המיוחס לדוד המלך לאחר חטאו עם בת-שבע, מבקש המשורר: "חָנֵּנִי אלוהים כחסדך, כרוֹב רחמיך מחה פשעיי. הֶרֶב כבסני מעווני, ומחטאתי טהרני" (נא, ג–ד).

 

הנה דוגמה נוספת, מדברי ישעיהו הנביא: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו" (ישעיהו א, יח). תולעת השני ידועה בצבעה האדום; זה צבעם של החטאים, המדומים כאן לכתמים קשים במיוחד להסרה. אך אלוהים מבטיח, בפי הנביא, שאם יתקנו אנשי יהודה את מעשיהם, חטאיהם יוכלו לשוב ולהיות לבנים כמו שלג וצמר. בניסוח אנכרוניסטי אפשר לומר שישעיהו מדמה את התיקון החברתי הנחוץ בירושלים לאבקת כביסה יעילה במיוחד.

גם הכפרה שייכת לשדה הסמנטי של החטא ככתם. מובנו של השורש האכדי המקביל הוא קינוח או ניקוי, ותפקידם של קרבנות הכפרה במקרא, וכן של יום הכיפורים, הוא לנקות מן החטאים, וכן מן הטומאה – וכאן גם הקשר להיטהרות, המופיעה בציטוט שהובא קודם מתהלים: "כבסני מעווני, ומחטאתי טהרני". גם בספרות חז"ל אפשר למצוא את המובן הזה של כפרה, בביטויים כגון "ייסורים ממרקים ומכפרים".

המטפורה המרכזית השנייה לחטא במקרא היא דימוי החטא למעמסה כבדת משקל. קין אומר לאלוהים, המוכיח אותו על רצח אחיו: "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד, יג). אם בסופו של המשפט יש סימן קריאה, פירוש הדבר שקין מתלונן על כך שקשה לו לשאת לבדו את חטאו. ואם זוהי שאלה, הרי שקין מבקש מאלוהים שיסיר ממנו את חטאו ויישא אותו עבורו, והוא שואל האם חטאו כה גדול עד שאלוהים אינו מוכן לעשות זאת. גם ישעיהו – באותו פרק שבו הוא מדמה את החטאים לכתם אדום – מכנה את ישראל "עם כֶּבֶד עוון" (א, ד).

בספרו "היסטוריה של החטא" (באנגלית) עומד גרי אנדרסון על נקודת המפנה ביחס לדימויי החטא בעברית: המעבר מהספרות המקראית אל ספרות בית שני, חז"ל והנצרות המוקדמת. מכאן ואילך המטפורה המרכזית לתיאור החטא היא החוב. החטא מדומה לחוב כספי, שאם יוסיף ויצטבר החוטא לא יוכל לשלמו. כך צומחים דימויים חדשים ביחס לחטא ולטיפול בו, שרבים מהם מוכרים מהתפילות לימים נוראים וכמה מהם שמרו על כוחם גם בעברית החדשה.

החוטא הולך וצובר חובות עד שאינו יכול לעמוד בהם ומשום כך הוא מבקש מאלוהים מחילה. השורש מח"ל, שאינו מופיע כלל במקרא, עניינו מחיקת חוב (בניגוד לסליחה, שהיא כאמור הסרת כתם). כך למשל בתפילות הימים הנוראים החוטא מבקש שמיטת חובות: "אבינו מלכנו, מחק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו". האלטרנטיבה היא שאלוהים יתעקש לפרוע את חובו וימיט אסון על החוטאים. הואיל והאסונות נתפסים כפריעת חוב הם מכונים "פורענות".

מטפורת החטא כחוב מדמה את אלוהים לבנקאי, השוקל במאזניו מצוות כנגד עבירות ורושם בפנקסו זכויות כנגד חובות. כך עולה התפיסה שלקראת השנה החדשה כדאי להרבות במעשים טובים בניסיון לשפר את המאזן. בכלל, תפיסת המאזן, המניחה כי ריבוי מצוות עשוי להגן על האדם מפני ריבוי עבירות, קשורה בקשר הדוק למטפורת החטא כחוב וספק אם יש לה בסיס במקרא. לפי אנדרסון, גם עליית מושג הצדקה בתרבות היהודית והנוצרית קשורה למטפורת הזכויות והחובות.

מטפורות נוטות להישכח: ההשתקעות שלהן בשפה משכיחה את מקורן בעולם הפיזי ונדמה כאילו השימוש המושאל הוא משמעותן היחידה. מטפורות נשכחות מכונות "מתות". אך הן מוסיפות לחיות, והשתכחותן מאפשרת להן להמשיך ולעצב את תפיסתנו ביחס למושגים בסיסיים של חיינו. ההבחנה בין שלוש המטפורות המרכזיות של החטא – כתם, משא וחוב – עשויה לשפוך אור (וגם זו מטפורה) על היחס לחטאים לא רק בימי המקרא וחז"ל אלא גם בתרבות העברית של זמננו. אנו שומעים למשל על אסירים המשתחררים לאחר ש"שילמו את חובם לחברה", או על פרשות שהן "כתם על החברה הישראלית".

ההבחנה שאציע כעת אינה ניתוח היסטורי של תפיסות החטא ביהדות אלא הרהור קצר על ההבדל בין שלוש המטפורות. מה שמאפיין כתם הוא הנראות שלו. הוא אינו מפריע בהכרח לאדם המלוכלך אבל הוא בולט לעיני החברה. לכן מטפורת הכתם קשורה לממד הבושה שיש בחטא. משא, לעומת זאת, מכביד על החוטא, לאו דווקא ביחס לחברה: הוא נאלץ להתמודד עם ההשלכות של מעשיו ועם רגשות האשמה המתלווים אליהם.

דומני שהמטפורה השלישית, של החטא כחוב, שומרת על מרכזיותה גם בזמננו. לא מן הנמנע שהשתלטותה של מטפורת השוק על כל תחומי החיים מסייעת למטפורה של החטא כחוב לשמור על מעמדה. על כל פנים, המטפורה הזו מניחה שהחטא הוא פגיעה בנכסיו של הריבון – אלוהים, או החברה. מכאן נובעת למשל המוסכמה שיש להקל בעונשו של אדם "רב זכויות", מתוך הנחה שהטוב שאדם עשה בחייו מפצה – גם "פיצוי" הוא מטפורה כספית – על הרעות שחולל. זוהי רק דוגמה אחת להשפעתן של מטפורות על החשיבה המוסרית ביחס לחטאים וסליחות, ובכלל.

*

התפרסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא "כל שטרי חובותינו": על חטאים ומטפורות

  1. מאת חיים‏:

    יפה מאד אריאל. מטפורות כתמר יפרחו, ושתהיה שנה טובה!

סגור לתגובות.