3

מה בוער

פייסבוק, השוק החופשי וחופש הביטוי

בפוסט קצר שפרסמתי בפייסבוק היום בצהריים ביקשתי להצביע על הסכנות שבהפקדת כל זירות הדיון הציבורי בידי חברות פרטיות. ביקשתי להסב את תשומת הלב לעובדה הטריוויאלית, שפייסבוק, בניגוד לגופים ציבוריים, יכולה לחסום משתמשים ללא התראה מראש, ללא הגבלת זמן, ללא כל נימוק וללא זכות ערעור – מכיוון ש"הרשת החברתית" לא שייכת לחברה, אלא לבעלים שלה. המכתב שאתם רואים כאן מדגים את הטענה שלי. במכתב פונים כותבים פופולריים אל מנכ"לית הרשת בישראל ומציגים עצמם כ"יצרני התוכן בפייסבוק". לטענתם פייסבוק "רומסת את חופש הביטוי". אלא שפייסבוק אינה מחויבת כלל לחופש הביטוי אלא לסוג החופש היחיד הקיים בתפיסת השוק החופשי: החופש שלה עצמה לעשות ככל העולה על רוחה כדי להגדיל את רווחיה. מיותר לציין שזכו בתגובה לקונית ולא מספקת, משום שפייסבוק לא חייבת להם כלום על אף התועלת שהם מסבים לה בכתיבתם.

עצומת פייסבוק

הביקורת שלי היא כפולה. ראשית היא מופנית כלפי פייסבוק עצמה: אני מתנגד לגישה הפוטרת גופים פרטיים ממחויבות לכל ערך מוסרי וחברתי מלבד הגדלת הרווחים שלהם, ולדעתי, המקום המרכזי שפייסבוק השיגה בדיון הציבורי אכן מחייב אותה לקבוע תקנון ברור ולשמור על חופש הביטוי. זה לא אומר בהכרח שצריך להפעיל עליה רגולציה (אפשר לחשוב על זה) אבל זה אומר שהיא אכן ראויה לביקורת. על כך היו מגיבים בפוסט הקודם, שכתבו שגם בסלון שלי אסור להגיד דברים שאני לא אוהב. ובכן, זה נכון, אבל למרבה הצער ההשפעה של שיחות הסלון שלי על המציאות קטנה למדי בשלב זה, ויש עוד כמה הבדלים בין הסלון שלי לבין פייסבוק, וההשוואה הזו תקפה רק בעיני מי שבעיניו הזכות היחידה הראויה להגנה היא זכות הקניין. אני מזכיר: לא קראתי לרגולציה אלא רק מתחתי ביקורת, ומתברר שיש אנשים שבעיניהם זכות הקניין חשובה כל כך עד שאסור אפילו למתוח ביקורת על משהו שאדם עושה ברכושו הפרטי (שהוא, כאמור, השיח הציבורי).

אבל התגובות הללו רק מוכיחות את הנקודה המרכזית שלי, שהיא עיקר הביקורת, והיא לא מופנית כלפי פייסבוק אלא כלפי העמדה שלפיה אין כל צורך בתקשורת ציבורית (ובגופים ציבוריים בכלל), והתקשורת הפרטית (והשוק בכלל) מסוגלת לספק את החופש והמגוון הגדולים ביותר, כביכול לפי כללי היצע וביקוש בלבד וללא הפרעת הממשלה. כנגד עמדה זו אני טוען שאסור שכל התקשורת תהיה מופקדת בידיים פרטיות. כשם שאסור שכל התקשורת תהיה ציבורית, כי תקשורת ציבורית עלולה להיות כבולה על ידי הממשלה, כך אסור שכל התקשורת תהיה פרטית ותהיה מונעת אך ורק משיקולי הרווח של בעלי המניות (אגב, אינטרסים ממשלתיים יכולים לכבול גם את ידיו של גוף תקשורת פרטי; למשל, נוכל לדמיין מצב שבו לבעלים של גוף תקשורת מרכזי יש קשר קרוב לראש ממשלה מסוים). אני גם לא טוען שרשות השידור מושלמת וכלל לא הצגתי עמדה ספציפית בשאלה כיצד צריכה להיראות תקשורת ציבורית; אני רק טוען שהיא צריכה להיות קיימת. ככל שמגני זכות הקניין יתעקשו על כך שפייסבוק היא גוף פרטי ואסור להתערב בהתנהלותה ואפילו לבקר אותה – כך יתברר יותר ההכרח בקיומה של תקשורת ציבורית.

לא היה עולה על הדעת שעיתונאים בשידור הציבורי יפוטרו, או שתוכניות ייסגרו, בצורה הברוטאלית שבה הדבר מתרחש כאן, בזירה הציבורית-פרטית. זכרו את "סטטוסים מצייצים", הדף שהיו לו מאות אלפי עוקבים, שנעלם בין לילה, ללא התראה, נעלם לבלי שוב, לא משום שפגע ב"תחושת הבטיחות" של המשתמשים אלא משום שפגע ברווחיה של פייסבוק בכך שניסה לגרוף רווחים משלו בלי לשתף אותה בהם. בעולם עם חוקים, כלומר בעולם שמחוץ לרכוש הפרטי של פייסבוק, מנהל עסק שחרג מהנהלים היה מוזמן לשימוע, אפילו חקירה, ואולי בסופו של דבר נקנס או נענש. לכל הפחות הוא היה יודע במה הוא מואשם ומקבל הזדמנות להגן על עצמו. אבל פייסבוק פשוט מחקה לו את הדף, ולא נחה עד שמחקה גם את הפרופיל האישי של הבעלים. מותר לה – הלא הפרופילים האישיים שלנו הם רכושה הפרטי. נסו לדמיין התנהלות מקבילה ברשות ציבורית. אני מאמין שלא תצליחו, אבל אם בכל זאת תצליחו – דמיינו באותה הזדמנות גם נציבי תלונות ציבור, מבקר המדינה, בג"צ, ואפילו כלי תקשורת ציבוריים שמבקרים את הממשלה עצמה כפי שקורה כאן בכל בוקר. אבל בפייסבוק אין למי לפנות: כאן זה שטח פרטי. כאן זה השוק החופשי.

Facebook Comments

3 Responses to “פייסבוק, השוק החופשי וחופש הביטוי”

  1. מאת חיים:

    כל מילה בסלע. בייחוד "כשם שאסור שכל התקשורת תהיה ציבורית, כי תקשורת ציבורית עלולה להיות כבולה על ידי הממשלה, כך אסור שכל התקשורת תהיה פרטית ותהיה מונעת אך ורק משיקולי הרווח של בעלי המניות". מאוזן ומדויק.
    הקמפיין להשתקת השיח הציבורי בעת הזאת אינו מקרי: אנו עומדים בפני תהליכים כלכליים שאם לא נקיים שיח שקול לגביהם, אלא נאפשר ל'שוק' להחליט מה נכון, צפויים לפי כל ההערכות להיחתך 70-80% ממקומות העבודה. הסיבה פשוטה: הכנסת רובוטים דמויי-אדם (humaniods) לשוק אינה דומה להכנסת המיכון לשדות. הטרקטור יודע להחליף את העבודה שביצע האדם, אבל הטכנולוגיה היום כמעט ויודעת להחליף את האדם עצמו, כלומר לייצר את הגוף שלו (קרי: רובוט או סייבורג) ואת היכולת המילולית התקשורת שלו (בינה מלאכותית, AI). מי שיחליף עובד נקיון ברובוט-דמויי אדם, לא רק זורק מוגבלים שכלית לעניים לאכול מהפח, אלא מחליט החלטה ערכית: בני אדם סיימו את תפקידם כאן. הרי הקיטוב הכלכלי רק הקצין בעידן הדיגיטלי. זה לא אומר שלא יהיו עבודות, אבל יהיה צריך 'להשתדרג' בשביל להתקבל אליהן: חיבור USB למח, זרועות ביוניות, וכן הלאה.
    משמעות הדבר היא שברגע שנעשה את הטעות ונכניס את הרובוטיקה דמויית-האדם לנוף חיינו, נעשה את הצעד שאחריו פירוק החברה הדמוקרטית יהיה כמעט בלתי הפיך (ביפן, למשל, כבר יש לרובוטים דמויי אדם מעמד משפטי של ממש). גם כי שיעור האבטלה יעלה ברמה שתצית מלחמת אזרחים, וגם בגלל שהיכולת לדכא מהומות של המוני מובטלים כאלו תהיה פשוטה ומדויקת להחריד. הרי בעתיד הלא רחוק כל מצלמת אבטחה תצויד גם בנשק לייזר (מטעמי יעילות: "למה לשלוח ניידת? חבל על הכסף"). חסל סדר "הפרות סדר". חשבו על מי שאוכלים היום מהפח – מחר אלה יכולים להיות אתם. והיחס לעניים ול'אחרים' שכאלו היום, יהיה אז מנת חלקכם.
    זה, ולא גלי 'אתנוצנטריות', הוא הטעם העיקרי העומד מאחורי הכרסום בדמוקרטיה הישראלית בעת הזו. השאלה המעניינת היא מתי, אם בכלל, זה יעלה כאן לסדר היום. בעולם המערבי כבר מדברים על הנושא הזה לא מעט.

  2. מאת שמחה:

    כל הכבוד אריאל. הדבר המדהים הוא שיש מי שחושב שהדיקטטורה הזו היא הראויה למשול עלינו, במקום המשטר הדמוקרטי, על כל מגרעותיו. מי חשב כך? שמעון פרס, שבשנותיו האחרונות איבד כל הגיון ונהיה למשרתם הפוסט-הומניסטי של תאגידים מפוקפקים. ראו כאן: http://www.themarker.com/markerweek/1.1992468
    ואחרי ההתבטאויות ההזויות הללו כנגד היותה של ישראל דמוקרטית ואנושית, אנו עוד משלמים לו פנסיה נשיאותית.

  3. […] החברתיות, דומה יותר ויותר לדיקטטורה. אריאל סרי-לוי הגדיר יפה את האיזון הראוי בין השידור הציבורי לבין התחום […]

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: