0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת מצורע: תורת הצרעת

בניגוד לשנה הנוכחית, בשנים שאינן מעוברות נקראת פרשת "מצורע" ביחד עם קודמתה, פרשת "תזריע". הרצף שביניהן מובהק כמו זה שבין הפרשות המגוללות את סיפורי יוסף בחומש בראשית, אם כי הפרשות שלנו זכו לפופולריות פחותה מטעמים מובנים.

סוף פרשת "תזריע" עסק בזיהוי נגעי הצרעת על ידי הכהן: "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו" (ויקרא יג, יד). כאן מתחילה הפרשה שלנו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (שם יד, ב): לאחר שאנו יודעים כיצד נראית הצרעת נוכל ללמוד את דרך ההתמודדות עמה. בהמשך מדובר בסוג נוסף של צרעת, התוקף את הבית, ואז בא הסיכום הכולל: "זאת התורה לכל נגע הצרעת, ולנתק, ולצרעת הבגד, ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת, להורות ביום הטמא וביום הטהור – זאת תורת הצרעת" (שם, נד–נז).

למילה "תורה" יש משמעויות שונות. בספרות הכוהנית, שחומש ויקרא הוא חלק ממנה, "תורה" היא קובץ הוראות בנושא ספציפי: תורת החטאת, תורת היולדת וכן הלאה. במקרה שלנו, "תורת הצרעת" מורכבת משתי תורות-משנה: "תורת נגע הצרעת" ו"תורת המצורע ביום טהרתו" – תורת האבחון ותורת הטיפול.

ההקשר ששתי התורות הללו משובצות בו הוא דיני הטהרה והטומאה. פרשת "תזריע" פותחת בטומאת היולדת – "זאת תורת היולדת" (שם יב, ז), ופרשת "מצורע" מסתיימת בטומאות שמקורן בהפרשות מאיברי המין: "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה, והדווה בנידתה, והזב את זובו לזכר ולנקבה, ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (שם טו, לב–לג).

האופי הזר והמוזר של הצרעת הוביל את הפרשנים למצוא בה משמעויות נוספות. חז"ל קשרו את הצרעת ללשון הרע בעקבות הסיפור המופיע בפרשת "בהעלותך" (במדבר יב, א–טו). שם סופר כי מרים ואהרן דיברו בגנותו של משה אחיהם: בדבר "האישה הכושית אשר לקח" (שם, א) ובפער בין רמתו הנבואית לבין רמתם שלהם. אלוהים הופיע לפתע ונזף בהם וכשסר מעליהם התברר כי מרים לקתה בצרעת.

זהו קשר מובהק יחסית בין לשון הרע לבין צרעת, אולם במקרים אחרים קשה למצוא זיקה כזו. לפי פרשת "שמות" משה עצמו לקה בצרעת לרגע, כאות שאלוהים העניק לו כדי לבסס את סמכותו בעיני העם. הצרעת של עוזיה מלך יהודה מוסברת בספר דברי הימים (ב, פרק כו) כעונש על כך שעסק בפולחן במקדש אף שלא היה כהן. בספר מלכים (ב, פרק ה) מרפא הנביא אלישע את צרעתו של נעמן, שר צבא ארם, ומטיל צרעת על משרתו שלו, גיחזי. לכל המקרים הללו אין קשר ללשון הרע, אם כי אפשר למוצאו על דרך הדרש, אם מניחים מראש את קיומו.

גישה חדשה יותר זיהתה את הצרעת כמחלה הידועה בשם "הנסן" – מחלה זיהומית הפוגעת בעור ובעצבים ועלולה לגרום לנכות. "בית הנסן", הוא "בית המצורעים" הסמוך לתיאטרון ירושלים, שימש בעבר כמרכז לטיפול במחלה זו. אולם כיום מסכימים חוקרי המקרא והרפואה שהזיהוי מופרך ושאין כל קשר בין הצרעת המקראית לבין מחלת הנסן, שלא הייתה ידועה אז.

אם נשוב אל הפרשה ניווכח ששני ההסברים הללו אינם תקפים לגביה לא רק בפרטיהם אלא גם בעקרונות המנחים אותם. העיקרון של גישת חז"ל הוא שהצרעת היא עונש, סימן משמים. יש לכך סימוכין במקומות שונים במקרא אולם לא בחומש ויקרא. "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בשרו לנגע צרעת" (ויקרא יג, ב) – כך מוצג המקרה, ללא רמז לכך שהנגעים הללו הם מסר אלוהי. צרעת הבית מיוחסת אמנם לאלוהים באופן מפורש, אך נראה שהייחוס הזה נגרר אחר הפעולה האלוהית החשובה יותר של הנחלת הארץ: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (שם יד, לג–לד), ומכל מקום אין כאן מסר ספציפי. לפי הפרשה נראה שלא רק שהצרעת אינה עונש על לשון הרע אלא שהיא אינה עונש כלל.

אולם הצרעת גם אינה מטופלת בפרשה כמחלה, אף שאפשר להגדיר אותה כך. השורש רפ"א אמנם מופיע בה אך לא כמלאכתו של הכהן. לכהן מיוחס בדרך כלל הפועל "וראה": הוא בודק את המצב ומכריז על טהרתו או טומאתו של האובייקט החשוד כמצורע. הכהן מופקד על הפולחן והקדושה, לא על בריאות הציבור. ההליך הפולחני של טיהור המצורע מתחיל כשהבעיה הרפואית חולפת: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן… וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" (שם, ב–ג) – התרפאותו של המצורע אינה תכלית הטקס אלא תנאי לטקס.

ראיה נוספת לאופיו הדתי של הטיפול מצויה בהוראה המופנית למי שביתו נגוע בצרעת: "ובא אשר לו הבית, והגיד לכהן לאמר: 'כנגע נראה לי בבית', וציווה הכהן, ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע – ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית" (שם, לה–לו). הטומאה אינה חלה אלא משעה שהכהן מכריז עליה, ולכן פינוי הבית לפני בוא הכהן מונע את היטמאותה של תכולת הבית. המוקד אינו הצרעת כמחלה אלא ההיבט הדתי שלה, הטומאה.

מהי אם כן הצרעת לפי פרשת השבוע? היא אינה רק מחלה גופנית אלא בעיקר בעיה דתית, אולם היא אינה עונש והטיפול בה אינו כרוך בתשובה ומעשים טובים אלא בריטואל שהכוהנים מבצעים. הצרעת היא חלק מהחיים ויש דרך מסוימת לטפל בה; וכמו כל אירוע במציאות, היא מעשה ידיו של אלוהים וכל אדם עשוי למצוא בה משמעות מוסרית עבורו.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: