0

דברי תורה והגיגים,הארץ,חינוך

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

ההגדה של פסח מיוסדת ברובה על מדרשי חז"ל. המדרש הוא סוגה ספרותית שבה מתפרשים פסוקי המקרא באופן יצירתי – לא בניסיון לשחזר את מובנם המקורי אלא בכוונה למצוא בהם משמעויות נוספות, מתוך אמונה שהטקסט האלוהי נושא בתוכו אין ספור מובנים חדשים. המדרשים שנאספו בהגדה מספרים את סיפור יציאת מצרים בדרכים שונות, ויש בהם גם מבט רפלקטיבי על עצם מעשה הסיפור: עיסוק בשאלות מדוע, כיצד, מתי ולמי יש לספר ביציאת מצרים.

אחד מהקטעים הרפלקטיביים פותח במילים "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". בארבעה מקומות בתורה מופיע הציווי לספר לדורות הבאים על יציאת מצרים. על דרך הפשט, הסיבה לריבוי הציוויים היא החשיבות הרבה שהתורה מייחסת למאורע הזה ולעיגונו במסורת. אולם עבור המדרש זוהי הזדמנות לראות בארבעת הציוויים הללו ארבעה מודלים שונים של הוראה, המתאימים לארבעה סוגים שונים של ילדים או תלמידים.

המסגרת הפרשנית החדשה הזו, של "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", מנתקת כל אחד מהציוויים מהקשרו המקורי אך בכך היא מאפשרת קריאה מדוקדקת והשוואתית. השאלה המפורטת ביותר מיוחסת לבן החכם: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" (דברים ו, כ)? מן ההקשר המקראי עולה שהבן יודע את תוכן המצוות אולם שואל מה פשר המצוות: הוא רואה מה נהוג לעשות במשפחתו ובעמו אך תוהה מדוע ולמה עלינו לעשות זאת, איזו הצדקה יש לכך ואיזו תועלת תצמח מכך. דבר זה מתחוור מן התשובה הארוכה, המביאה בפניו את תמצית ההיסטוריה והמהות של עם ישראל ודתו.

ארבעה בנים בהגדת ארתור שיק, 1936

אולם בהקשר החדש, בהגדה, נראה שמצבו הפוך: הוא יודע את פשר המצוות אך שואל מהו התוכן שלהן. את סיפור המסגרת הוא כבר מכיר וכעת נותר למלא את המסגרת וללמד אותו את פרטי ההלכות. הבן החכם מציב בפני הוריו אתגר אינטלקטואלי בעוד שהאחרים מציבים אתגר חינוכי.

ניגודו של החכם אינו הרשע, המופיע מיד אחריו, אלא התם. לכאורה ההפך של חכם הוא טיפש, אלא שאין מדובר כאן דווקא ביכולות אינטלקטואליות אלא בעיקר בידע מוקדם ובהבנת ההקשר הרחב. השאלה המושמת בפי התם היא הקצרה מכולן: "מה זאת?" (שמות יג, יד). במקרא שאלה זו נוגעת לזביחת בכורות הבהמה ופדיון בכורות האדם, אולם כשהיא מנותקת מהקשרה היא נשמעת כללית ומעורפלת. התם אינו יודע אפילו להגדיר את נושא השאלה והוא דומה לתלמיד הנשאל מה בדיוק לא הבין ומשיב: "לא הבנתי כלום".

התשובה הניתנת לו במקרא פותחת ביציאת מצרים ומסיימת בהשלכותיה לגבי הבכורות. אולם בהגדה התשובה מתקצרת למשפט אחד: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" (שם). הבן התם זקוק למבוא. אילו היה מקבל את התשובה המיועדת לבן החכם הוא יכול היה לדקלם אותה אך לא להבין אותה, שכן שינון הלכות אינו מועיל ללא הבנת הקשרן ההיסטורי והתיאולוגי.

באחד מארבעת הציוויים שבתורה, אזכור יציאת מצרים באוזני הילד אינו בא כתגובה לשאלתו אלא ביוזמת ההורה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'" (שם, ח). בהגדה ציווי זה מותאם למודל של הבן "שאינו יודע לשאול". התלמיד הנבוך, הביישן או חסר הידע מציב את האתגר הדידקטי הקשה ביותר, שכן למידה מתרחשת בדיאלוג בין מורה לתלמיד. במקרה זה החובה לפתוח בדברים מוטלת על המורים או ההורים. הבן חסר השאלות הוא סימן אזהרה עבורם: כשתלמידים בשיעור אינם שואלים ולו שאלה אחת, קרוב לוודאי שאין זה משום שהבינו הכל אלא משום שלא הבינו דבר.

החלק הקשה ביותר נוגע לבן הרשע, שמיוחסת לו השאלה: "מה העבודה הזאת לכם?" (שם יב, כו). במקרא אין פסול בשאלה זו, אולם בהגדה הניסוח "לכם" מתפרש כהתבדלות מן הכלל: "לכם ולא לו". והדרשן ממשיך וקובע: "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' (שם יג, ח) – לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל".

זו תשובה קשה ומנוכרת, הנראית כדרך מוכרת להדיפת ביקורת: דה-לגיטימציה לשאלה בשל המניעים הנסתרים כביכול של השואל. הבן נותר ללא מענה: ההורה מסרב להשיב לשאלתו ובמקום לזהות בפרובוקציה את כמיהתו לדעת ולהתקרב הוא מגיב בפרובוקציה נגדית.

אולם גם כדי לנקוט גישה אחרת אל מול הבן הרשע יש להבין את שורש התנגדותו. הרשע "כפר בעיקר" אולם כפירתו אינה הטלת ספק בקיומו של האל או בראיות הארכיאולוגיות ליציאת מצרים. הכפירה מתבטאת בכך שהוא אינו רואה עצמו חלק מהקולקטיב. ההורה משיב לו שכל עוד אינו רואה עצמו חלק מהקבוצה הוא לא יזכה לתשובה, לא משום שאין לו חשק לענות לו אלא משום שאין אפשרות לענות לו, שכן יציאת מצרים היא במהותה סיפור קולקטיבי.

עיון בהקשרים המקראיים של השאלות והתשובות שנאספו בהגדה מראה שיציאת מצרים היא ההסבר למצוות רבות בתורה, והיא משמשת גם כהסבר-על לכל המצוות שבתורה. החובה לספר ביציאת מצרים מעוגנת בתורה אך החובה לקיים את התורה מבוססת על יציאת מצרים. זהו צידוק מעגלי ולכן כוח השכנוע החיצוני שלו מוגבל; תפקידו לאפשר לקהילה להסביר לעצמה את מעשיה.

אין פירוש הדבר שיש לדחות את הבן הרשע. אבל יש לנהוג כלפיו בכנות ולהודות שסיפור יציאת מצרים ואורח החיים הקשור בו אינם ניתנים להסבר ולהצדקה מחוץ להקשרם: הסיפור הזה אינו בהכרח טוב יותר מסיפורים אחרים אבל זהו הסיפור שלנו. תשובה זו אינה מתיימרת להוכיח לבן הרשע את טעותו, ודווקא משום כך הוא עשוי לקבל אותה.

(ולסיום ברצוני להודות לתלמידה חכמה, שטור זה הוא ניסיון להשיב לשאלתה.)

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: