0

דברי תורה והגיגים,הארץ

שירת הים כספוילר

בעומדם משתאים אל מול הנס הגדול שנעשה להם פוצחים משה ובני ישראל בשירה. שירת הים היא תמונת הסיום של סיפור יציאת מצרים ושיאה של קריאת התורה בשביעי של פסח.

חוקרי המקרא סבורים כי השירות המקראיות מייצגות על פי רוב את השכבה הקדומה ביותר של הספרות העברית. חיבורם של ספרי הפרוזה המקראיים היה תהליך מורכב והוא כלל בין היתר שיבוץ של טקסטים עתיקים בתוך מסגרת סיפורית חדשה. על קדמותה של השירה מעידים הסגנון הארכאי, רמזים לאמונות ומיתוסים שלא מצאו את מקומם בפרוזה הרשמית, וזיקה ליצירות ספרותיות מן התרבויות שקדמו להופעתו של עם ישראל. הקצב והמשקל המיוחדים אפשרו לשירה להילמד ולהימסר בעל פה במשך דורות עד שמצאה את מקומה בספר הכתוב.

דוגמה ללשון קדומה נמצאת במשפט: "נחית בחסדך עַם זוּ גאלת" (שמות טו, יג). מה פירוש הצירוף "עַם זוּ"? הרי "עם" היא מילה בלשון זכר ולכאורה צריך היה לכתוב: "עם זה". צורה מיוחדת זו מופיעה גם בשירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין": "שחקי שחקי על החלומות זוּ אני החולם שח", ואמנם יש המתקנים: "זה אני" במקום "זו אני" – וטעות בידם.

מתברר שבשלב הלשוני-היסטורי המשתקף כאן הצורה "זוּ" שימשה בדומה לשי"ן הזיקה. בפרוזה הקלאסית של המקרא משמשת בתפקיד זה המילה "אשר" אולם השירה משמרת את הצורה העתיקה. פירושו של הביטוי "עם זוּ גאלת" הוא אם כן "העם שגאלת", ואצל טשרניחובסקי: "החלומות שאני החולם שח".

הוד קדומים אופף לא רק את לשון השיר אלא גם את תוכנו. הוא משקף את השלב הקדם-מונותיאיסטי באמונה הישראלית – השלב שבו לא האמינו עדיין בני ישראל שאלוהיהם הוא האל היחיד ואין עוד מלבדו, אלא האמינו שהוא הטוב שבכל האלים ובו ראוי להם לדבוק. כך עולה מן הקריאה: "מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש, נורא תהילות, עושה פלא" (שם, יא). אם אין כמו ה' בכל האלים אין פירוש הדבר שהוא האל היחיד אלא להפך: חובה להניח כי ישנם אלים נוספים – בדיוק כפי שכאשר האהוב בשיר השירים מכנה את אהובתו "היפה בנשים" (א, ח), המחמאה הזו מבוססת על הכרה בקיומן של נשים אחרות.

המיתוסים של התרבויות שקדמו לעם ישראל תארו את מלחמותיהם של האלים בגורמי הים, שנחשבו בעצמם לישויות אלוהיות. מלחמות אלה לא נעלמו לחלוטין מן המקרא והן מהדהדות גם בשירת הים. אמנם, לכאורה כוחות הים מאבדים כאן לגמרי את חיותם ונעשים לגורמי טבע הנתונים בשליטתו המוחלטת של ה': האויב איננו עוד יצור ימי מיתולוגי אלא צבא אנושי. ועם זאת, הצבא הישראלי אינו נזכר כאן כלל ולפרקים דומה שאלוהי ישראל אינו נלחם נגד אויבו של העם שבחסותו אלא נגד אויבו שלו.

ה' הוא "איש מלחמה" (שמות טו, ג), וכלי הנשק שלו הם גאוותו וזעמו: "וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך – יאכלמו כקש, וברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים" (שם, ז–ח). במי נלחם איש המלחמה הזה? החלק הראשון בציטוט מכוון לכאורה לאויבים האנושיים, "קמיך", שייהרסו וייאכלו. אולם הביטוי הרווח "חרון אף", המדמה את הכעס האלוהי לכוח בוער והרסני, מתפרק כאן ל"חרונך" ו"אפיך", ובעוד שהחרון מכלה אולי את האויב האנושי, "רוח אפיך" כבר בוודאי אינה מכוונת אל הצבא הזר אלא אל גורמי הים עצמם: המים, הנוזלים והתהומות.

התהומות נזכרו קודם ככלי להטבעת האויב: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים… תהומות יכסיומו" (שם, ד–ה), אולם כעת התהומות עצמן נדמות כאויביו של האל, ומכוח זעמו הן קופאות ועומדות. אפשר היה לפרש שהעמדתם והקפאתם של גורמי הים אינן אלא פעולות פונקציונליות, שנועדו לאפשר את מעברם של בני ישראל בתוך הים – אולם דווקא מעבר זה אינו נזכר בשירה כלל ושליטתו של ה' במים נדמית כמטרה בפני עצמה.

שירת הים נכתבה אמנם, ככל הנראה, לפני סיפור יציאת מצרים; אולם כמוהו גם היא חוברה בעת שבני ישראל ישבו בארצם וגם המקדש כבר עמד על תלו. בעוד שעלילת התורה (לא כתיבתה, אלא התקופה המתוארת בה) נקטעת עם מות משה ואינה כוללת את כניסתו של העם לארץ, השירה ממשיכה את הסיפור עד סופו הטוב: "תביאמו ותיטעמו (=הבאת אותם ונטעת אותם) בהר נחלתך… מקדש ה' כוננו ידיך" (שם, יז).

המספר ששיבץ כאן את השירה חטא לכאורה בספוילר רציני. יש סתירה של ממש בין המסגרת הסיפורית לבין תוכן השירה: השירה בשום אופן לא יכולה הייתה להיאמר בזמן ובמקום שבהם כביכול נאמרה לפי הרצף הסיפורי. משה, שלא זכה בעצמו להיכנס לארץ, לא יכול היה להודות לאלוהיו על כניסתו של העם לארץ ובוודאי לא על כינון המקדש – אירועים העתידים להתרחש שנים רבות לאחר יציאת מצרים ואף לאחר מותו.

אולם אין לשער שהמספר לא הבחין בכך, ומוטב שלא לתאר את תהליך היווצרותה של התורה כרצף של טעויות אלא כפי שהוא: מלאכת מחשבת עדינה ומרשימה. המספר יכול היה לוותר על שירת הים או לקטוע אותה במקום המתבקש לצורכי העלילה אך מתברר שהבאת השירה בשלמותה הייתה חשובה לו יותר מההקפדה על סדר הזמנים.

ככל הנראה גם הקוראים של סיפור יציאת מצרים שבתורה לא הוטרדו מהקפיצה הכרונולוגית הזו. הם הרי כבר יושבים בארצם ועובדים את ה' במקדשו וממילא כבר יודעים את סוף הסיפור. לכן הספוילר הזה אינו מקלקל את הנאתם ואולי דווקא מוסיף לה. שירת הים מאפשרת לקוראים להציץ לרגע אל סופו הטוב של הסיפור ולהיזכר בתכליתה של יציאת מצרים כולה – התכלית שלמעשה כבר התגשמה.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: