0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת וירא: המסר האמיתי של עקדת יצחק

סיפור עקדת יצחק, החותם את פרשת "וירא", זכה לפירושים רבים מספור. בין היתר הועמד הסיפור במוקד הגותו הדתית של ישעיהו ליבוביץ, שראה בו מופת לעבודת ה' "לשמה", דהיינו לטוטאליות של התביעה הדתית ולהעדפתה על פני כל הערכים והאינטרסים האנושיים. אך האם זהו באמת המסר של סיפור העקדה?

אם מבקשים להעמיד את הסיפור בהקשר של יחסי דת ומוסר יש להודות שהסיפור אינו דן בשיקולים מוסריים, לפחות לא במפורש. אלוהים מצווה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (כב, ב). ובסיום הוא משבח את אברהם באומרו: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם, יב). אין כאן דילמה מוסרית; לא ערך חיי אדם עומד על הפרק אלא שלומו של אדם מסוים, שהוא בנו יחידו. מכל מקום קשה להשתחרר מן הרושם שסיפור העקדה אכן דורש צייתנות ללא תנאי, ופירושים שונים שהוצעו לסיפור ניסו כמדומה לרכך את הדרישה הזו.

אחד הניסיונות להתמודד עם המסר הטוטאלי של הסיפור טוען שגדולתו של אברהם מתבטאת דווקא בכך שבסופו של דבר לא הקריב את יצחק; זוהי, לפי ההצעה, הדרמה האמיתית בסיפור. גרסה נוספת של עמדה זו מתמקדת ביכולתו של אברהם להתמודד עם הספק והבלבול שאחזו בו לנוכח ההוראות הסותרות של אלוהים: לאחר שנסחף בלהט הציווי להקריב את הבן היה עליו לרסן עצמו, ולהצליח להשתכנע בכך שהמעשה הכביר שעמד לעשות כלל אינו רצוי בעיני אלוהים.

פרשנות יפה זו אינה מעוגנת בכתוב, המשבח את אברהם על נכונותו להקריב את בנו ולא על ההפך. הופעת המלאך המבטל את ציווי ההקרבה היא רגע דרמטי עבור אברהם, אבל אלוהים, וגם הקוראים, יודעים מראש שכך הסיפור יסתיים, שכן הוא פותח במילים "והאלוהים ניסה את אברהם" (שם, א). חוקרים אחדים אף ייחסו את הופעת המלאך למחבר אחר, כאילו יש כאן שתי השקפות מנוגדות, בעוד שהכתוב מצהיר מראש שכל העניין לא היה אלא ניסיון.

לעתים מתפרש הסיפור כפולמוס כנגד המנהג הרווח במזרח הקדום להקריב לאלים את הבנים הבכורים. אבל הנימה הפולמוסית חסרה כאן. אלוהים אינו אומר: דע לך אברהם כי אינני חפץ בבנך. המלאך אינו שואל כמו הנביא מיכה: "האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?" (מיכה ו, ז), ואינו משיב, כמו מיכה, שאלוהים דורש דווקא "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" (שם, ח). כסיפור פולמוסי הטקסט אינו חד מספיק, שכן ככלות הכל אברהם ניאות להקריב את בנו לאלוהים ונכונות זו לא זכתה לגינוי או לתיקון אלא להוקרה. גרסה מתקבלת יותר על הדעת של הסבר זה היא שהסיפור בא להדגיש שאף על פי שקרבנות אדם אינם נוהגים בעם ישראל – אברהם, מצדו, היה נכון להקריב את בנו.

דרך אחרת להתמודד עם הדרישה האכזרית העולה מן הסיפור היא הצבעה על ההשלכות הקשות שהיו לעקדה אף על פי שיצחק ניצל ממנה. בדרך זו הלכו כבר חז"ל, שקשרו בין הסיפור לבין מותה של שרה המתואר בפרשה הבאה, וסיפרו ששרה מתה למשמע הידיעה שבעלה עומד להרוג את בנה ולא הספיקה לשמוע שלבסוף הדבר לא התרחש. הגרסאות המודרניות של תזת המשבר בעקבות העקדה מציינות שלאחר סיפור העקדה לא נזכרת עוד התגלות של אלוהים לאברהם ומכאן יש ללמוד, לכאורה, על נתק ביניהם או על בחירתו של אברהם שלא לבוא עוד בדברים עם האל שכמעט גרם לו להרוג את בנו.

בנוסף לשרה ולאברהם יש הטוענים שגם יצחק עצמו נפגע מן המעשה והוא סובל כביכול מפוסט-טראומה, ולכן דמותו כה חיוורת בהשוואה לדמויות העשירות של אברהם אביו ויעקב בנו, והוא מנהל יחסים מתוחים עם אשתו רבקה ומפגין כישורי הורות לקויים. ההצעות הללו כולן מפתות ויש בהן כדי להציע ביקורת חשובה על הטוטאליות העולה מסיפור העקדה; אך לכולן אין בסיס של ממש בכתוב, ודווקא במאמציהן להצביע על ההשלכות ההרסניות של העקדה הן מאשרות את ההכרה שהסיפור כשלעצמו רואה את המסירות הטוטאלית הזו בעין יפה.

אפשר שהמסקנה המתבקשת היא שיבה אל ליבוביץ, שלשיטתו מטרתו של סיפור העקדה היא "להבהיר לנו מה היה טיבה של אמונתו של המאמין הגדול אברהם". לדבריו, "בניסיון העקידה אלוהים מתגלה לאברהם כמי שאיננו מגן לו, ולא זו בלבד שאינו נותן לו הבטחות וייעודים, לא לו ולא לזרעו, אלא הוא דורש ממנו לוותר על הכול למען עבודת ה'". אלא שגם הפירוש הליבוביציאני אינו לוכד את הסיפור בשלמותו, שכן אברהם אמנם היה נכון להקריב את בנו אך בסופו של דבר לא נדרש לעשות זאת.

יתרה מזאת, אם מהותה של עבודת ה' היא אכן ויתור על הכל, ללא הבטחה, ייעוד ותמורה, הרי שמהות זו עומדת בסתירה לכל המסגרת של סיפורי אברהם ושל התורה כולה. בתוך ההקשר העלילתי שהסיפור מצוי בו נראה שהניסיון אכן קשור להבטחה, אך טמון כאן פרדוקס ששיטת ליבוביץ אינה יכולה להכיל: אברהם נמצא ראוי להבטחה האלוהית דווקא משום שהיה נכון לוותר עליה. זו אינה תורת אי-גמול אלא תורת גמול מובהקת, אלא שהגמול אמור להיות תוצאת הנאמנות ולא מטרתה. על כל פנים גם זו תובנה ספקולטיבית שאינה עולה באופן מובהק מהכתוב.

סיפור העקדה נשאר אפוא חידתי, אך גם החידתיות אינה המסר שלו: לשווא נחפש בו דיון בנוסח ספר איוב על חוסר יכולתו של האדם להבין את דרכי האל. סיפור העקדה מבקש הסבר אך מצליח לגבור על כל הסבר.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: