0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת ויצא: אנוכי האל בית אל

בצאתו מבית הוריו זוכה יעקב להתגלות. בחלומו הוא רואה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם, וביקיצתו הוא מכריז: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים" (כח, יז). הכתוב מפרט את פעולותיו של יעקב בעקבות הכרה זו: "וישכם יעקב בבוקר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא 'בית אל', ואולם 'לוז' שם העיר לראשונה" (שם, יח–יט). סיפור זה, הפותח את פרשת "ויצא", מייחס ליעקב את ייסודו של המקדש בבית אל. לפי העדות המקראית, פעל מקדש זה לאורך מאות שנות קיומה של ממלכת ישראל. ואולם מתברר שהשם "בית אל" לא היה רק שם של מקום אלא גם, ואולי בעיקר, שם של אל.

בספרו "מלאכים במקרא", בפרק "ביתאל, אל בית-אל והמלאך", מביא אלכסנדר רופא עדויות רבות לאמונה בקיומו של האל בית-אל במזרח הקדום ומתחקה אחר מעמדו של אל זה במקרא ומחוצה לו. למשל, האל ביתאל נזכר בחוזה שערכו אסרחדון מלך אשור ובעל מלך צור במאה השביעית לפנה"ס. בפפירוסים מהעיר יֵב שבמצרים נזכרים שמות אנשים הכוללים את שמו, כמו ביתאלנתן, ביתאלעקב, ביתאלדן וביתאלתקם. גם במקרא מוזכר אדם אחד הנושא את שמו של האל בית-אל: "וישלח בית אל שר אצר ורגם מלך ואנשיו לְחַלּוֹת את פני ה'" (זכריה ז, ב). בית-אל-שר-אצר עבד את ה' אלוהי ישראל, אך נקרא לכאורה על שמו של אל אחר ("ה'" מציין את שמו הפרטי של אלוהי ישראל, "השם המפורש", המופיע בשלמותו בתנ"ך אך מפאת קדושתו נוהגים להימנע מכתיבתו בהקשרים של חולין).

בית-אל מופיע כשם של אל גם בנבואה אחת בספר ירמיהו. המואבים, אומר שם הנביא, לא סבלו מגלות ונדודים כמו עם ישראל, אך מצב זה עתיד להשתנות כאשר ה' יתנקם בהם על התנכלותם לעמו. אז יקרה הדבר הזה: "ובוש מואב מִכְּמוֹשׁ כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם" (מח, יג). דברי ירמיהו בנויים בתקבולת: המואבים עתידים להתאכזב מכמוש – שכידוע מן המקרא וממקורות אחרים, הוא שמו של אלוהי מואב – כשם שבני ישראל, בתבוסותיהם, התאכזבו מאלוהיהם. אלא שכנגד כמוש אלוהי מואב, ובמקום שמו המוכר של אלוהי ישראל, מופיע דווקא השם "בית אל". מכאן כנראה עולה שלתפיסתו של ירמיהו, הייתה לפחות חפיפה מסוימת בין האלים.

רופא מזכיר עדויות מן העת העתיקה, ולפיהן "השם ביתאל ניתן לאבנים אשר האמינו בכוח חיים הטמון בהן". גם הסיפור שבפרשה שלנו, על ייסוד המקום בית אל, מתאר אבנים בעלות תפקיד תיאולוגי: יעקב לוקח אחת "מאבני המקום" (כח, יא) ומניח עליה את ראשו, אך לאחר ההתגלות הוא הופך את "האבן אשר שם למראשותיו" (שם, יח) למצבה ויוצק עליה שמן. בנימין זומר, בספרו The Bodies of God and the World of Ancient Israel, מציין שיציקת שמן מחוללת טרנספורמציה: הכהן הגדול והמלך היו מוסמכים לתפקידם במשיחה בשמן. מעתה אין זו סתם אבן המשמשת ככרית אלא מקום שאלוהים נוכח בו. יעקב אומר זאת במפורש: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים" (שם, כב) – מצבת האבן אינה רק חפץ פולחני בתוך המקדש העתידי, שהוא כולו בית אלוהים, אלא היא עצמה משמשת כבית אלוהים.

לדברי רופא, המקרה של בית אל הוא דוגמה לתופעה תיאולוגית חשובה שהתרחשה בתקופת המקרא: אלים שנתפסו בקרב עמים אחרים כבעלי כוח עצמאי אומצו גם על ידי עם ישראל, אך הדת המקראית המונותיאיסטית לא אפשרה לאלים לשמור על עצמאותם, והם נעשו בהדרגה לכפופים לה' אלוהי ישראל או אף מזוהים עמו. אסטרטגיה נוספת להכלת האל בית אל בתיאולוגיה המקראית, שאינה סותרת את האסטרטגיות האחרות, היא הפיכת בית אל משמו של האל עצמו לשם המקום שהאל שוכן בו.

לעתים מתגלים שרידי האמונות העתיקות מבעד לניסוחים חידתיים ורב-משמעיים. בפסוק המופיע לקראת סוף הפרשה מספר יעקב לנשותיו כי "מלאך אלוהים" פנה אליו והציג עצמו כך: "אנוכי האל בית אל, אשר משחת שם מצבה, אשר נדרת לי שם נדר" (לא, יג). מדוע המלאך מדבר בשם "האל בית אל", ולא למשל בשם "ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק" (כח, יג)? לכאורה מובנם של הדברים הוא "האל אשר נגלה אליך בבית אל", אלא שרופא מציין כי אין בספר בראשית עוד מקרה שבו אלוהים מציג את עצמו לפי שם המקום שהוא נגלה בו בעבר, ומה גם שפירוש זה אינו מתיישב עם המילים "האל בית אל" (היה קל יותר לפרש כך אילו הופיעה צורת סמיכות: "אל בית אל").

ייתכן שחלו שינויים בנוסח הכתוב: רופא מציע שהמילה "שם" ("אשר משחת שם מצבה") נוספה לפסוק במטרה להפוך את בית אל משמו של האל לשמו של מקום התגלותו. מנגד, לדעת זומר השם "האל בית אל" מציין את אחד מגילוייו של אלוהי ישראל, המזוהה עם המקום בית אל ועם צורת ההתגלות ששם זה מביע; זאת בדומה לכתובות שנמצאו בכונתילת עג'רוד שבמזרח סיני, המזכירות את "ה' תימן" או "ה' שומרון ואשרתו" – גילויים חלקיים של ה' במקומות ובחפצים פולחניים מסוימים, ולהבדיל – "בעל פעור", "בעל צפון", "בעל גד" ועוד כדוגמתם, הנזכרים במקרא כשמות מקומות. כל זאת בהתאמה לאמונה שרווחה בישראל ובסביבותיו, ולפיה האל עשוי להיות נוכח בעת ובעונה אחת במקומות שונים. בכל אחד מהמקומות הללו, כך האמינו, האל שכן באמת: זה היה ביתו, אך לא ביתו היחיד. נוכחותו נתפסה כממשית ואף על פי כן לא מיצתה את ישותו.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: