0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת במדבר: שבט לוי – האפרוריות של אנשי המעגל השני

כבן לשבט לוי הרהרתי לא פעם באופיו של מעמד הביניים הריטואלי של הלויים. מצד אחד הם זוכים לעלות לתורה בבית הכנסת לפני אחיהם משאר שבטי ישראל, בעליית "שני" מיד לאחר הכוהנים. מצד שני, אותם כוהנים – המיוחסים למשפחת האצולה של שבט לוי עצמו – אינם רק עולים לתורה ראשונים; על הלויים מוטל ליצוק מים על ידיהם של הכוהנים לפני שאלה עולים לדוכן ברוב הדר, נושאים את כפיהם ומברכים את הציבור. האם יש ללויים מעלה בפני עצמם או שהם חוסים בצלם של הכוהנים?

נראה שבעיה זו מעסיקה את הלויים לפחות מאז ימי קורח. הוא טען נגד מעמדו הפולחני של אהרון הכהן ודרש שוויון בפני אלוהים. אולם משה, אף הוא משבט לוי, הזכיר לו שמי שנהנה מהפריבילגיות של המשרתים בקודש, אל לו להתלונן על מי שנהנה מעט יותר מאותן פריבילגיות: "המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך – וביקשתם גם כהונה?!" (במדבר טז, ט–י).

פרשת "קורח" תיקרא רק בעוד כמה שבועות אך הבעיות הללו מתחילות בפרשת השבוע שלנו, "במדבר". הפרשה עוסקת בין היתר במעמדם של הלויים, ואולי יש בה כדי להסביר מדוע דווקא אדם משבט לוי הוא שייאבק בהמשך בבני שבטו הכוהנים. בתחילת הפרשה מצווה אלוהים את משה ואהרן לערוך מפקד אוכלוסין לקראת היציאה למסע מסיני לכנען: "שְׂאוּ את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם" (שם א, ב). ואולם בני לוי אינם נספרים עם שאר השבטים: "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל" (שם, מט).

בהמשך נספרים הלויים במנותק מהמפקד הכללי במטרה להמיר אותם עם קבוצה פריבילגית אחרת – הבכורות. מלכתחילה היו אמורים הבכורות לשרת בקודש: "כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל" (שם ג, יג). הבכורות שייכים לאלוהים משום שניצלו מהמכה שהנחית על הבכורות במצרים, אלא שאלוהים העדיף לקחת לעצמו את הלויים במקומם. לכן נדרש משה לספור את שתי הקבוצות הללו, ואת הבכורות העודפים על הלויים – לפדות בכסף. כך הופקעו הבכורות מן הזיקה לקודש והלויים הוקדשו תחתיהם.

חריגותם של הלויים משתקפת גם בסדרי המסע. במבנה המרחבי של מחנה בני ישראל מאורגנים כל השבטים בארבעת הצדדים שמסביב למשכן, שלושה שבטים בכל צד לפי סדר קבוע. לוי הוא השבט השלושה-עשר (שכן אפרים ומנשה, בניו של יוסף, נחשבים כשני שבטים נפרדים), והוא אינו נמצא באף אחד מהצדדים. הלויים הם המעגל הראשון – ליתר דיוק המרובע הראשון – המקיף את המשכן עצמו: "המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, וסביב למשכן יחנו" (שם א, נ).

בתנאים של מחנה נודד קשה להקפיד על סדרי האבטחה של המקדש המיטלטל ויש חשש שאנשים שאינם מורשים יתקרבו אל הקודש יתר על המידה: "ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים וּבַחֲנוֹת המשכן יקימו אותו הלויים, והזר הקרב יומת" (שם א, נא). תפקידם של הלויים אינו רק להגן על המשכן מפני העם אלא גם להגן על העם מפני המשכן. הם חוצצים בגופם בין העם לבין הקודש ובכך מונעים את התעוררות הזעם האלוהי: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו… והלויים יחנו סביב למשכן העדות, ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל" (שם, נב–נג).

העובדה שהקודש אינו רק זקוק להגנה אלא גם מקור סכנה מתבררת גם מדברי אלוהים ביחס לבני קהת – אחת ממשפחות הלויים, שתפקידה לטפל בכלי המשכן. אלוהים מצווה להקפיד כי אהרון ובניו יכסו את הכלים בטרם יבואו הקהתים לטפל בהם, וזאת משום הסכנה הנשקפת להם: "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים… וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים… ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (שם ד, יח–כ). קורח, אגב, השתייך למשפחה זו.

אזהרה זו היא דוגמה ליחס המורכב שבין הלויים הרגילים ללויים המובחרים, כלומר לכוהנים. ואכן, במקום אחר בפרשה מתוארים הלויים לא כמשרתי אלוהים אלא כמשרתי הכוהנים עצמם. אלוהים מצווה את משה: "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרון הכהן, ושרתו אותו… ונתתה את הלויים לאהרון ולבניו – נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל" (שם ג, ו–ט).

לפי תיאור זה הלויים אינם נלקחים על ידי אלוהים במקום הבכורות של בני ישראל אלא ניתנים לכוהנים על ידי בני ישראל בהוראת אלוהים. יש גבול מטושטש בין השתייכות לאלוהים לבין השתייכות למשרתיו, ויש פער של ממש בין ההילה והשגב של מי שזוכה להתקרב אל הקודש לבין האפרוריות של מי שמצוי במעגל השני, המשרת את הקרובים אל הקודש אך נותר בעצמו מבחוץ.

הלויים אינם נהנים לא מן הביטחון של בני ישראל ולא מן היוקרה של הכוהנים. הם מחליפים את בכורותיהם של בני ישראל בשירות בקודש ונוטלים על עצמם את הסכנה הכרוכה במגע עם הקודש, והם נושאים בעול גם במובן המילולי של נשיאת המשכן וכליו במהלך המסע; אולם הלויים עצמם אינם זוכים למגע ישיר עם הקודש ונאסר עליהם אפילו להביט בכלים שעליהם לשאת. משום כך הם נתפסים לעתים לא כמשרתי אלוהים אלא כמשרתי משרתיו. זו אולי הסיבה לכך שמי שיתקומם נגד הכוהנים, כפי שיסופר באחת הפרשות הבאות, יהיה דווקא קורח הלוי.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: