0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת שלח-לך: הסליחה המושלמת היא תיאורטית בלבד

המילה "סליחה", בהטיותיה השונות, מופיעה 50 פעמים בכל התנ"ך והיא מיוחסת תמיד לאלוהים. שתיים מהופעותיה מצויות בפרשת השבוע, "שלח לך", ואחת מהן מיוחדת במינה: זוהי ההיקרות היחידה של הפועל "סלח" בזמן עבר. בכל יתר הכתובים יש בקשות סליחה ויש הבטחות סליחה, יש גם איומים ותלונות על העדר סליחה, אך בשום מקום, מלבד סיפור המרגלים שבפרשת השבוע, אין דיווח על התרחשותה של סליחה. חטאים יש בשפע אבל סליחה יש רק אחת.

הסיפור מתחיל במשימת מודיעין פשוטה: קבוצת אנשים נשלחת על ידי משה לסיור בארץ במטרה לאסוף נתונים חקלאיים, דמוגרפיים וצבאיים. בשובם פורצת מהומה. הדיווח מעורר בקרב העם חשש כבד כי לא יהיה בכוחו לנצח את ילידי הארץ ולכבוש אותה. תחושת הקטנות של כמה מן המרגלים לנוכח ממדי הדמויות שפגשו בהן, הופכת בעיניהם למציאות אובייקטיבית, שבוודאי גם הענקים עצמם חשו בה: "ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לג).

נאומי העידוד של כָּלֵב אינם מועילים ואפשר שהם אף מחמירים את המצב; באותו לילה בוכים בני ישראל ומבקשים לשוב מצרימה. אלוהים אינו יכול לשאת זאת והוא פונה למשה ואומר: "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?! אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו!" (שם יד, יא–יב).

הכרזתו של אלוהים באוזני משה על כוונתו להשמיד את העם, ולמעשה להחליף את העם במשה בלבד, היא רגע מבחן עבור הנביא. התיאולוג המקראי יוחנן מופס עמד על כך שלנביא יש תפקיד כפול: להביא את דבר אלוהים לעם אך גם לייצג את העם בפני אלוהים. אלוהים יכול היה להשמיד את העם באין מפריע; לא מן הנמנע שהודיע למשה על תוכניתו רק כדי שימנע ממנו לממש אותה, ומשה יודע בדיוק כיצד לעשות זאת.

משה מבקש "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך" (שם, יט), אך קודם לכן הוא מציג שני נימוקים לבקשתו. הנימוק האחד נוגע למוניטין האלוהי: השמדת העם על ידי אלוהים תתפרש בקרב המצרים והכנענים כמעשה של חולשה, הנובע "מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר" (שם, טז). באופן פרדוקסלי משה מזהיר את אלוהים מפני חילול השם.

הנימוק השני מתוחכם ופרדוקסלי עוד יותר מקודמו, שכן הוא מבוסס על דברים קודמים שאמר אלוהים עצמו למשה בסיטואציה אחרת. בפרשת "כי תשא" שבספר שמות מסופר כי משה ביקש לדעת את דרכיו של אלוהים וזכה להתגלות רבת רושם, שכללה היבט ויזואלי ותוכן מילולי, ובה נודע למשה כי ה' הוא "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים" (שמות לד, ו–ז).

בספרות התלמודית ובסידור התפילה התיאור הזה מכונה "שלוש-עשרה מידות של רחמים", ואמירתו נחשבת כאמצעי, ספק פסיכולוגי ספק מאגי, לשיכוך הזעם האלוהי. התיאור הקודם לגילוי המידות, "ויעבור ה' על פניו" (שם, ו), מתפרש בתלמוד הבבלי כך: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו 'כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ראש השנה, דף יז עמוד ב). לפי מדרש זה אלוהים לימד את משה את נוסחת הקסם שהוא עצמו לא יוכל לעמוד בפניה בעתיד.

פירוש תלמודי זה מבוסס על הסיפור המקראי עצמו, שכן משה אכן השתמש במידות שגילה לו אלוהים כדי להשיג את סליחתו – בסיפור המרגלים שבפרשה שלנו. כך פונה משה לאלוהים: "ועתה, יגדל נא כוח ה' כאשר דיברת לאמר 'ה' ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע…" (במדבר יד, יז–יח). משה דורש מאלוהים לממש את התכונות שהוא עצמו הצהיר עליהן בעבר, ובהן אריכות האף, דהיינו מיתון הכעס, ריבוי החסד, כלומר הטובה והנאמנות, ונשיאת העוון והפשע, הקרובה במובנה לסליחה.

בחלק הראשון של דברי משה נבחנה יכולתו האקטיבית של אלוהים: אם יהרוג את עמו יחשבו בני העמים האחרים כי אינו מסוגל להביאם לארץ כפי שתכנן. לעומת זאת, בחלק השני נבחנת דווקא היכולת הפאסיבית: מן הקריאה ""יגדל נא כוח ה'" עולה כי בעיני משה, ואף בעיני אלוהים עצמו – שכן משה מבסס את דרישתו על דברי אלוהים – הגדלת כוחו של אלוהים תתבטא דווקא בהימנעות מהפעלת כוחו.

אלוהים נענה לבקשה ואומר: "סלחתי כדברך" (שם, כ) – ולכאורה הכל בא על מקומו בשלום. אלא שהסליחה היחידה בתנ"ך איננה סליחה שלמה, ומיד אחריה באה מילת ההסתייגות "ואולם": "ויאמר ה' 'סלחתי כדברך, ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי – אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה'" (שם, כ–כג). אלוהים אמנם ניאות להימנע מהשמדה טוטאלית של העם, אך באותה נשימה הוא נשבע כי כל השותפים לדבר העבירה לא יזכו לראות את הארץ המובטחת.

יש טעם של החמצה בסליחה החלקית הזו, אך כנראה יש קשר בין העובדה שזוהי הסליחה היחידה שהתנ"ך מספר על התרחשותה בפועל, לבין אופייה האמביוולנטי והמסויג. הסליחה המושלמת, שאין אחריה כל כעס, עלבון ושאיפת נקם, היא תאורטית בלבד: אפשר לבקש אותה ואפשר להבטיח אותה. אך כאשר היא באה לידי מימוש – אף אם הסולח הוא אלוהים – בהכרח נפגמת שלמותה.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: