פרשת השבוע קרויה על שם מלך נוכרי – בלק מלך מואב – אולם הגיבור המובהק שלה הוא נביא נוכרי: בלעם בן בעור. זוהי פרשה חריגה כל כך בנוף הספרותי של התורה עד שבתלמוד הבבלי הקפידו חכמים לציין שמשה כתב גם את "ספרו", כלומר את התורה, וגם את סיפורו של בלעם – ולא הניחו כמובן מאליו שכותבה של התורה הוא בהכרח כותבה של פרשה זו. היא שובצה אמנם בדיוק במקום המתאים, ערב כניסתם של בני ישראל לארץ, אבל בני ישראל אינם דמויות בסיפור אלא רק נושא השיחה של הדמויות, ואילו משה אינו נזכר בו כלל.
גיבור הפרשה, בלעם, מעורר את הרושם של אורח מסיפור אחר – ומתברר שהוא באמת כזה. בתל דיר-עלא, בעברה המזרחי של בקעת הירדן, נמצאה כתובת שזמנה קרוב כנראה לזמן המשוער של כתיבת סיפורי בלעם שבתורה. שפת הכתובת קרובה יחסית לעברית אולם החוקרים חלוקים ביניהם בשאלה באיזו שפה בדיוק היא כתובה ולאיזה עם יש לשייך אותה. מה שברור הוא שהכתובת עוסקת בקורותיו של אותו הנביא, בלעם בן בעור, ואפשר ללמוד ממנה שהוא היה כנראה דמות מוכרת של נביא באזור ומשום כך נבחר לככב בפרשה שלנו.
מה עושה נביא זר באמצע התורה? לכאורה – מועמד בניסיון, בא לידי ביזיון ולבסוף לומד שיעור ביראת אלוהים ובאהבת ישראל. אבל העניין קצת יותר מורכב. הסיפור מתחיל כשבלק מלך מואב, הנחרד לקראת העימות עם ישראל, מזמין את בלעם לקלל את ישראל, שהרי סגולותיו של בלעם כאדם שמילותיו משפיעות על המציאות ידועות: "ועתה לכה נא, אָרָה (כלומר: קַלֵּל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ – כי ידעתי: את אשר תברך – מבורך, ואשר תָּאוֹר – יואר" (במדבר כב, ו).
בלעם, ייאמר לזכותו, מסתייג מיד מהמשימה הזו. לתנ"ך יש חשבון ארוך עם נביאים מגויסים, שאינם מחויבים להביא את דבר אלוהים כהווייתו אלא מבקשים לרצות את השלטון. בלעם הוא המתנגד הראשון לכך, ומתברר שלנביאים באשר הם, ולא רק בישראל, יש אתיקה מקצועית הדורשת מהם להגביל את מחויבותם הפוליטית. בלעם מבקש להיוועץ באלוהים, ואלוהים אכן מתנגד להצעתו של בלק ומורה לו: "לא תלך עמהם, לא תָאוֹר את העם, כי ברוך הוא" (שם, יב).
בלק מתעקש ומציע לבלעם "כי כבד אכבדך מאוד, וכל אשר תאמר אלי – אעשה" (שם, יז), ובלעם מבין שהכוונה היא לדבר השני, מלבד מחויבות לשלטון, העלול לחבל באתיקה הנבואית: כסף. "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב – לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (שם, יח), משיב בלעם, אך באותו הלילה מתיר לו אלוהים להצטרף אל שליחיו של בלק ובלבד שמחויבותו העליונה תהיה עדיין לאלוהים ולא לבלק – ובלעם יוצא לדרכו.
אלא שבנקודה הזו העלילה משתבשת וחוקרי מקרא סבורים כי הקטע הבא – סיפור האתון – שובץ כאן על ידי העורכים ואינו חלק מן הרצף הסיפורי המקורי. ואכן מתרחש כאן דבר בלתי צפוי: אלוהים לפתע כועס על הליכתו של בלעם אל בלק, אף שלכאורה אישר זאת רגע לפני כן, ובלעם עצמו פתאום אינו מוצג כנביא נאמן לאלוהיו אלא כאדם עקשן ואף מגוחך.
בלעם, שהכתובת מתל דיר-עלא מכנה אותו "איש חוזה אלוהים", אינו רואה את מה שאפילו אתונו מסוגלת לראות: כיצד מלאך ה' מתייצב "בדרך לשטן לו" (שם, כג) ומפריע לאתון במסלולה. בלעם הזועם מכה את האתון, וזו פותחת את פיה לפתע ומשמיעה דברי מחאה מנומקים. בסופו של דו-שיח משעשע בין בלעם לאתונו, גם הרוכב האומלל מצליח סוף סוף לראות את "מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" (שם, לא). המלאך מזכיר לבלעם להשמיע אך ורק את דבר אלוהים והוא ממשיך בדרכו.
המשך הפרשה הוא כנראה המשך הרצף הסיפורי שנקטע עם סיפור האתון. בעוד שסיפור האתון מציג את בלעם באור נלעג, הרי שלפי החלק הראשון והאחרון של הפרשה בלעם מבין מצוין את תפקידו כנביא, ומי שמסרב בעקביות להבין זאת הוא דווקא בלק מלך מואב. הקטע הבא מתרחש שלוש פעמים: בלעם נותן לבלק הוראות פולחניות כהכנה לנאומו, ואז עומד ונושא דברי ברכה נפלאים בשבחו של עם ישראל. בלק זועם: "מה עשית לי?! לָקוֹב אויבי לקחתיך, והנה ברכת בָרֵךְ!" (שם כג, יא). לבסוף הוא מתייאש ומשלח את בלעם לדרכו, לא לפני שהנביא נושא נאום נוסף, החוזה את מפלתם של המואבים בפני הישראלים.
אם כן שני סיפורים על בלעם יש כאן, ובשניהם יש סאטירה ישראלית על גיבורים נוכרים, אבל נמעני הביקורת ונושאי הוויכוח שונים. סיפור האתון הוא סאטירה על בלעם, שהיה כאמור נביא מוכר באזור. עולה ממנו שהיוקרה המקצועית המיוחסת לבלעם היא כזב: בלעם אינו נביא רציני אלא דמות ראויה לגיחוך. סיפור האתון רומז אולי שנבואה אמיתית יש רק בישראל.
לעומת זאת, הסיפור המרכזי, הפותח והסוגר את הפרשה, רוחש הערכה רבה לבלעם. הדמות המגוחכת בו היא בלק, שאינו מבין שני דברים: את מעמדו של עם ישראל, הזוכה לברכתו של אלוהים וכל התנגדות לו לא תצלח, ואת תפקידו של הנביא, שהוא למסור את דבר אלוהים באמת, בלי להיכנע ללחצים פוליטיים ולהתפתות לטובות הנאה כלכליות. בלעם ממלא כאן באופן מושלם ועקבי את תפקידו של נביא האמת. כך כנראה מלמד הסיפור שלא חייבים להשתייך לעם ישראל כדי להכיר במעלותיו ואף לא כדי להיות איש אלוהים, "שומע אִמְרֵי אל ויודע דעת עליון" (שם כד, טז).
*