ראה נתתיך אלוהים לפרעה

פרשת וארא (תשע"ז)

המטרה המוצהרת של מכות מצרים היא להפגין את כוחו של אלוהים בפני המצרים ומתוך כך גם בעיני בני ישראל. לשם כך אלוהים מונע מפרעה להסכים מיד לדרישתו: "ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים… וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים" (ז, ג–ה). כך נוצר מעגל: פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל ואלוהים מכה אותו ואת בני עמו. לעתים עומד פרעה בסירובו ואלוהים מנחית עליו מכה נוספת. במקרים אחרים הוא מבטיח לשחרר את העם במטרה להפסיק את הסבל, אך כאשר המכה נפסקת הוא שב לסורו ולסרבנותו. בתגובה מגיעה מכה נוספת וחוזר חלילה. אבל כדי לתאר כראוי את המעגל יש לקחת בחשבון גורם שלישי, המתווך בין אלוהים לפרעה: משה.

פרשת "וארא" (שמות ו, ב – ט, לה) פותחת בהתגלות אלוהים למשה. במקור היה זה כנראה תיאור אלטרנטיבי לזה שהופיע בפרשת "שמות" אולם שני התיאורים כלולים בתורה ומופיעים זה אחר זה, וכך יוצא שההתגלות שבפרשה שלנו היא מעין מינוי חוזר של משה לאותו תפקיד עצמו: לדרוש מפרעה, בשם אלוהים, לשלח את בני ישראל ממצרים. גם בסיפור זה משה מנסה להתחמק מהשליחות; הסירוב הראשוני הוא דפוס קבוע בהקדשת נביאים מקראיים. במקרה של משה, הפתרון שמציע אלוהים לנימוקי הסירוב עשוי ללמד משהו על מעלתו של משה בפרט ועל תפקיד הנביא בכלל.

בשתי הפרשות משה טוען למגבלה המונעת ממנו לשמש כנביא. בפרשה הקודמת אמר: "לא איש דברים אנוכי… כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (ד, י), ובפרשה הנוכחית: "הן אני ערל שפתיים, ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו, ל). לפיכך אלוהים ממנה את אהרון, אחיו של משה, לדוברו של משה. זה פתרון תמוה, שהרי תפקידו של הנביא עצמו הוא להיות דובר – דוברו של אלוהים. אם הדובר עצמו זקוק לדובר, מה תועלת יש בו? ואם אהרון הוא "איש דברים", מדוע אלוהים אינו ממנה אותו לנביא בעצמו במקום משה?

שתי הפרשות מתארות את תפקיד "הדובר של הדובר" באמצעות אנלוגיה, הממחישה את המודולריות של היחסים בין האל, הנביא ונמעני הנבואה. בפרשת "שמות" אומר אלוהים למשה: "הלא אהרון אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא… ודיברת אליו, ושמת את הדברים בפיו, ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו… ודיבר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לְפֶה ואתה תהיה לו לאלוהים" (ד, יד–טז). בדומה לכך נאמר בפרשת "וארא": "ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרון אחיך ידבר אל פרעה" (ז, א–ב).

הדימוי הזה עשוי להפתיע: אלוהים ממנה כביכול את משה לאלוהים. אך לאמתו של דבר הכתובים אינם טוענים שמשה הוא אל אלא משתמשים בתואר "אלוהים" באופן יחסי: ביחס לאלוהים משה הוא נביא, אבל ביחס לאהרון או לפרעה – משה עצמו הוא אלוהים. אהרון הוא הפה של משה או הנביא שלו: הוא הדובר של "אלוהים" אנושי, שהוא עצמו הדובר של אלוהים. אך השאלה עומדת בעינה: מדוע יש צורך בחוליית הביניים הנוספת הזו, מעבר לחוליית הביניים הבסיסית של הנביא?

במאמר קלאסי בשם "בין דין לרחמים: תפילתם של נביאים", הראה יוחנן מופס שהנביא המקראי איננו רק שליח של אלוהים אל העם; תפקידו הנוסף והחשוב לא פחות הוא לשמש שליח של העם אל אלוהים. מופס עוסק בין היתר בדוגמאות של חטא העגל וחטא המרגלים, שבעקבותיהם ביקש אלוהים להשמיד את העם בחרון אפו ומשה הניא אותו מכך. אבל תפקיד זה של משה מתחיל כבר במצרים – לא בייצוגו של עם ישראל בפני אלוהים אלא דווקא בייצוג העם המצרי.

בעקבות מכת הצפרדעים מפציר פרעה במשה ובאהרון: "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי" (ח, ד). מי שעושה זאת בפועל הוא משה בלבד: "ויצא משה ואהרון מעם פרעה, ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה" (שם, ח), ומיד מסופר: "ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים" (שם, ט). גם בעקבות מכת הערוב פרעה מבקש ממשה ואהרון: "העתירו בעדי" (שם, כד), וגם הפעם משה לבדו מתפלל ונענה מיד: "ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה', ויעש ה' כדבר משה ויסר הערב מפרעה מעבדיו ומעמו" (שם, כו–כז). הדבר מתרחש גם במכת הברד – פרעה מבקש משניהם "העתירו אל ה'" (ט, כח), ורק משה עושה זאת ונענה: "ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות והברד" (שם, לג) – ושוב לאחר מכת הארבה: "והעתירו לה' אלוהיכם… ויעתר אל ה'" (י, יז–יח).

המאבק בין אלוהים לפרעה תואר לעיל כמעגל: דרישה לשחרור, סירוב, מכה, הסכמה לשחרור, הפסקת המכה, סירוב מחודש ומכה נוספת. כאמור, בחלק מהמכות הסירוב מוביל למכה נוספת ללא שלבי הביניים הסכמה-הפסקה-סירוב. אך כאשר שלבי הביניים מופיעים הם כוללים רכיב נוסף: תפילתו של משה בעד פרעה. שוב ושוב עולה מהכתובים שהמכה האלוהית סרה מהמצרים לא בגלל הסכמתו הכוזבת של פרעה לשלח את בני ישראל אלא כתוצאה ישירה של תפילת משה: "ויעש ה' כדבר משה".

לעומת סירובו העיקש לייצג את אלוהים בפני פרעה, משה נענה ברצון לבקשתו החוזרת של פרעה לייצג אותו בפני אלוהים. לא מן הנמנע שלשם כך בדיוק מינה אלוהים לנביא את משה, ולא את אהרון, על אף יכולותיו הרטוריות המוגבלות. כישרון דיבור הוא אמנם תכונה חיונית כדי להביא את דבר אלוהים אל האדם, אך אלוהים מחפש נביא שיביא בפניו את דבר האדם – כולל האדם שאלוהים מבקש להכניע. לתפקיד זה נדרשות תכונות אחרות, ומתברר שמשה ניחן בהן.

*

מתפרסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.