למה לא הצטרפתי לצעדת שליט

צעדת שליט היא אסון מוסרי: היא משקפת אסון מוסרי ומקדמת אסון מוסרי. והרשיתי לעצמי להשתמש במילים חריפות שכאלה, כי אין ברירה אלא לנקוט מילים חריפות וחד-משמעיות כנגד הקמפיין האגרסיבי, הטוטאלי, החובק-כל, של כל מערכות העיתונים, אתרי האינטרנט, הטלוויזיה, הרדיו וגם מערכת החינוך בנושא זה – הקמפיין שמחלק את העולם לטובים ורעים, לאחראים ומתנערים מאחריות, לברי לבב ולחסרי לב.

אז מה אפשר לומר? קודם כל, צריך להבהיר מה מתרחש כאן: הפגנה פוליטית לא המונית, ואני שב ומדגיש, רזי: לא המונית, שכמו כל הפגנה פוליטית, מהגדרתה, מבקשת להשפיע על מדיניות הממשלה. ההפגנה הפוליטית הזו זוכה לתמיכה בלתי מסויגת, שחורגת הרבה מעבר לסיקור העיתונאי הראוי לה כאירוע חדשותי. זה מה שמתרחש כאן: לא מלחמת בני האור בבני החושך, אלא הפגנה. הפגנה אינה דבר רע, חלילה; היא דרך לגיטימית, מבורכת לעתים, להפוך את המציאות לטובה יותר בעיני מישהו. אבל ככלות הכל היא הפגנה. אי השימוש במילה הזו הוא חלק מתהליך רחב מאוד, שחוברים בו אינטרסים שונים ומשונים, אבל בקצרה, הוא חלק מדה-לגיטימציה של הפוליטיקה הדמוקרטית שנדחקת למען רגשותיו האותנטיים של הפרט, שלא לומר הצרכן (או בניסוח הולם: "זה ממש לא מהמקום של הפוליטי"). להפגנה, בדמוקרטיה לפחות, מותר להתנגד, וכשההפגנה מתנהלת למען עשיית דבר לא מוסרי, אזי הדבר המוסרי שיש לעשות הוא להתנגד לה. לי אין עיתון, אבל לפחות בלוג יש לי, והדברים הבאים יוקדשו להתנגדות לצעדת שליט.  image

ראשית, הרושם שנוצר מהשיח הציבורי המסוים שמתנהל כעת הוא שבנימין נתניהו חטף את גלעד שליט והוא מחזיק בו במרתף אפל במשרד ראש הממשלה בירושלים. נדמה כאילו מפעם לפעם יורד נתניהו אל אותו מרתף כדי להצליף קצת בשליט וחוזר למשרדו. כביכול, אין בעצם שום סיבה לסירובו של נתניהו לשחרר את שליט. זה לא המצב. מי שחטף את גלעד שליט הוא חמאס. חמאס הוא ארגון רצחני במובן הפשוט ביותר של המילה: הוא רוצח אנשים, נשים וטף, בדרך כלל יהודים ולעתים גם ערבים ובני עמים אחרים. נזכיר שוב: לא נתניהו – חמאס. משום כך הסיסמה "ביבי, גלעד שבוי גם שלך" איננה לגיטימית, והכשל המוסרי העמוק הטמון בה הוא שקיומו של ארגון הרוצחים הזה נעשה למובן מאליו, לחוק טבע שעל הממשלה לא מוטל כי אם להתייחס אליו ככזה. משל למה הדבר דומה? לרעידת אדמה: יכולים האזרחים לתבוע מממשלתם לבצר את בתיהם כנגד הרעידה ולסייע להם כשתתרחש, אך אינם יכולים לדרוש את ביטולה. אך הדבר אינו דומה! חמאס הוא ארגון של בני אדם. בני אדם רעים ואכזריים ובכל זאת בני אדם. הסיסמה שנאמרה פעמים כה רבות עד שכמעט הפכה לנכונה – שאי אפשר לנצח טרור בכוח צבאי – עדיין איננה נכונה. מחבלים אפשר לכלוא, ואם צריך גם להרוג, וכך ראוי.

להבנה שגלעד שליט איננו שבוי בידי בנימין נתניהו אלא בידי חמאס יש השלכות מרחיקות לכת, גם אם נניח – ואיני בטוח שהנחה זו נכונה – שלא ניתן כעת לשחרר את גלעד שליט בפעולה צבאית. אני מסכים עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ שמתנגדת לשימוש במילים "עסקה", "מחיר", "כדאיות", דהיינו להתייחסות לסוגיה הזו בטרמינולוגיה כלכלית-צרכנית. אבל איני מקבל את מסקנותיה. את המצב שבו גוף צבאי מסוים מקבל את תנאיו של גוף צבאי עוין לו, בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, אין לכנות "עסקה" אלא "כניעה". זוהי מילה מן הטרמינולוגיה הצבאית המתאימה לסיטואציה צבאית. ומכיוון שמדובר בגוף צבאי שפועל למען קיומה המוצדק של מדינה יהודית ודמוקרטית, ולעומתו בחבורת רוצחים שפלה שאינה מעוניינת אלא להשמידנו, יש לכנות את הכניעה הזו פשע מוסרי, קודם כל מעצם העובדה שישראל מוכנה לתנאים שמכתיב חמאס, עוד לפני שנידונו הפרטים של אותו כתב כניעה.

ובאשר לפרטים – שלי יחימוביץ טועה ומטעה בהאשמת המתנגדים לכניעה בשימוש בסטטיסטיקה. היא מטיחה "סטטיסטיקה" כשם שאחרים מטיחים "פוליטיקה", ובכך מזיקה לשיח הציבורי הראוי והענייני שבתחומים אחרים היא אמונה עליו. "סטטיסטיקה" בהקשר שלנו פירושה נקודת מבט אחראית ורחבה ולא הסתכלות צרה על אינטרס של אדם אחד בלבד. למשל, כאשר הממשלה מקדמת הצעת חוק פסולה בתחום הכלכלי, אנשים כגון יחימוביץ משתמשים בססטיסטיקה כדי לטעון: אם הצעה פלונית תתקבל, עשרים אחוז מהילדים לא יזכו לטיפול רפואי; אם הצעה אלמונית תאושר, ארבעים אחוז מן העובדים ירדו מתחת לקו העוני, וכן הלאה. כלומר, באמצעות הסטטיסטיקה מבקשים לבחון את ההשלכה הרחבה של נקיטת מדיניות מסוימת, על אנשים רבים ולאורך זמן. לפיכך, כאשר טוענים ששחרור אלף רוצחים יוביל למותם של אלפי בני אדם, זו אינה בריחה מאחריות אלא זוהי אחריות; לא הסבת מבט מהחובה המוסרית אלא היישרת מבט אליה. העדפת חייו של אדם אחד על פני חייהם של בני אדם רבים איננה מוסרית.

image

שני טיעונים נוספים סביב גלעד שליט – אף הם פסולים ומסוכנים – כרוכים זה בזה ויש להתירם ולכפור בהם: האחד הוא חובת הצבא כלפי שליט והשני הוא טענת "הבן שלך". רבים וטובים חוששים שההתנגדות לכניעה לדרישות חמאס למען שחרור שליט משביו היא התחמקות ממילוי חובתם של צה"ל, המדינה והחברה כלפי שליט עצמו. הצבא, כך הם אומרים, ערב לשלום חייליו; עיקרון יסוד ערכי בצבא, אומרים, הוא שלא מפקירים פצועים בשטח; והסירוב לשלם "כל מחיר" עבור שחרורו יוביל באופן טבעי לסירוב בני נוער לשרת בצה"ל. טיעון זה איננו נכון עובדתית, מוסרית ופרגמטית. עובדתית – כי אי הפקרת פצועים בשטח אינה מטרת הצבא. מטרת הצבא היא להגן על מדינת ישראל וכל חייל יודע זאת. חייל שיוצא למשימה איננו סמוך ובטוח כי הצבא יעשה הכל למען שלומו, שהרי הדרך הבטוחה ביותר לשמור על חייו של אדם היא לא לשלוח אותו לשדה הקרב. בסיום קורס החובשים, כשצעדנו שמאל-ימין לצלילי "בלדה לחובש", ידענו שהחובש הגיבור שבשיר לא פעל לפי הפקודות. לפי הפקודות, חובש הוא קודם כל לוחם, ואסור לו לטפל בפצועים לפני שהאירוע הסתיים, כלומר לפני שהמשימה הושלמה (והחובש הוא אמנם גיבור, כי הוא פעל לפנים משורת הדין ובחר להקריב את חייו – את חייו שלו בלבד! – למען חברו). כל חייל יודע שברגע האמת הצלחת המשימה חשובה יותר מחייו. גם גלעד שליט ידע זאת כשיצא למשימתו. מוסרית – תפקידו של הצבא הוא להגן על האזרחים ולא להפך. הכעס הגדול והמוצדק שיש בחברה הישראלית כלפי מי שלא משרת בצבא מבוסס בדיוק על ההנחה, שהסולידריות מתבטאת בחלוקה שווה ככל האפשר של סיכון החיים זה למען זה. פלוני יוצא למילואים ומסכן את חייו כדי שאלמוני יוכל לישון בשקט, והוא יודע שאלמוני יחליף אותו והוא יוכל בתורו לישון בשקט. אב שולח את בנו לצבא והבן יודע שכשאביו היה בגילו הוא שירת בצבא, ועכשיו הגיע תורו. זה מצב רע ונורא, ללא כל ספק. אבל זה מצבה של מדינה קטנה שאויביה קמים עליה בכל שעה ושעה. החלפת התפקידים הזו, שבה המדינה ערבה לשלום הצבא ולא הצבא ערב לשלום המדינה, מייתרת למעשה את קיומו של הצבא. אבל כל זה רק לכאורה, כפי שיוסבר עוד מעט. פרגמטית – לדעתי דווקא הכניעה תפגע במוטיבציה יותר מכל, שכן כאשר חייל יודע ששלומו הפרטי חשוב משלומם של כלל אזרחי המדינה, אין לו כל סיבה להתגייס ולהסתכן (מה שמוביל במהרה למסקנה שלטובת המדינה עדיף לא לשרת בצבא).

הטיעון האחרון, המאוס, הצבוע והפסול, שיש למחות נגדו ולזעוק זעקה גדולה ומרה, הוא הטיעון "אם זה היה הבן שלך לא היית מדבר כך". טיעון זה, כפי שרמזתי לעיל, הוא מוסרי רק לכאורה. ההמונים-כביכול (ושוב: הם אינם המונים כפי שמוצג בתקשורת) שדואגים לשלומו של גלעד שליט, אינם דואגים לכל בן של כל אדם, אלא לבן מסוים של אדם מסוים. הם אינם דואגים ללוחמים שיסכנו את חייהם כדי לעצור שוב את אותם רוצחים. הם אינם דואגים לכל אחד ממאות ואלפי האנשים שאפשר לדעת בוודאות שייפגעו בגופם ובנפשם, חלקם בחייהם, על ידי כל הרוצחים המשוחררים. הם אינם דואגים לג'ונתן פולארד, שגם הוא "עדיין חי", וגם אותו שלחה מדינת ישראל והיא ערבה לשלומו (ואותו – בניגוד לגלעד שליט – ניתן לומר שמדינת ישראל אכן הפקירה, כשלא קיבל מחסה בשגרירות ישראל) וממשלת ארצות הברית מסרבת בעקשנות לשחררו. ואגב, את טיעון הבן אפשר להרחיב עוד: אילו בנך היה אנס סדרתי, היית מבקש להקל בעונשו; אילו בנך היה סוחר סמים היית מקווה שהמשטרה לא תערוך חיפושים אחרי סוחרי סמים בשכונה שלך; אילו היית שר בממשלה היית מסדר לבנך עבודה במשרדך; אילו בנך היה בן שמונה עשרה היית מעדיף שיישאר בבית ולא ילך לעצור מחבלים ברמאללה.

מדוע אם כן כל המפגינים אינם דואגים לאנסים, לסוחרי סמים, לבני שרים ולסתם מתגייסי חובה צעירים ויפים? משום שאינם בניהם, כנראה. אבל זו שאלה קלה. השאלה הקשה היא מדוע הם דואגים לגלעד שליט ולא לי, לגלעד שליט ולא לעצמם, לגלעד שליט ולא לשאר לוחמי ישראל, לגלעד שליט ולא לג'ונתן פולארד, לגלעד שליט ולא לתינוקות בני יומם שאלף רוצחי חמאס מתכננים כעת כיצד לרוצץ את גולגלותיהם ובקרוב יתאפשר להם לבצע את זממם. מדוע?!

אינני יודע. תשאלו אותם. את משפחת שליט אני מבין – כל הורה דואג לילדו. אמנם גם משפחה זו שלחה את בניה לשדה הקרב, ואמנם גם נעם שליט הוא אח שכול (וגם בנימין נתניהו, שכביכול איננו יודע שכול ואובדן מהם), אך ניתן להבין את פועלם הנמרץ של בני המשפחה למען יקירם. להצדיק או לא – זו לא השאלה, אבל להבין בוודאי אפשר.
אבל כל האחרים – כתבי העיתונים, המגישים ברדיו ובטלוויזיה, בעלי אתרי האינטרנט, ועמם אפילו יחידה בצה"ל שחותרת כהרגלה נגד הצבא שאליו היא שייכת (גלי צה"ל) ואפילו מערכת החינוך הממלכתית; ועמם כל האזרחים שמרצונם הטוב, האמיתי, מדאגתם הכנה, הנוגעת ללב, מצטרפים לצעדה הזו – כל האחרים ראויים לביקורת מוסרית קשה ולגינוי חריף, כי הם פועלים באופן שנראה מוסרי אך איננו מוסרי, הם פועלים בשם ערכים הומניסטיים אך מקדמים כניעה לרוצחים אנטי הומניסטיים, הם פועלים על מנת לחזק את החברה הישראלית אך מפוררים אותה, והם מבקשים לתמוך בערכי צה"ל אך ממוטטים אותם.

image

לסיכום, שחרור המוני רוצחים תמורת שחרור שליט איננו מוסרי משלל סיבות: משום שתפקידו של החייל להגן על האזרח ולא להפך; משום שחייו של אדם אחד אינם עדיפים על חייהם של אנשים רבים; וגם משום שכניעה לארגון טרור היא פסולה כשלעצמה (מה גם שהיא תביא בהכרח לכניעות נוספות). זו הסיבה שצעדת שליט עצמה, וכל הנלווה אליה, הם פסולים. מלבד זה, מארגני הצעדה והתומכים בה חוטאים בכך שהם מסווים את ההפגנה הפוליטית שלהם כאילו זהו הרצון הכללי של כל הרחמנים כנגד האכזריים; בכך שהם מפנים את כל טענותיהם כלפי ראש הממשלה, כאילו הוא עצמו מחזיק בשליט ואינו רוצה בשחרורו; בכך שהם מגייסים לטובתם את כל כלי התקשורת ומערכת החינוך באופן טוטאלי ומניפולטיבי; בכך שהם מאשימים את מתנגדיהם בשימוש דמגוגי בטיעונים סטטיסטיים ובטחוניים, בעוד שאלה למען האמת אינם טיעונים דמגוגיים אלא טיעונים ענייניים וכבדי משקל; ובכך שהם פועלים למען אדם אחד ויחיד ובו בזמן טוענים שכל אדם צריך להגן על כל אדם כאילו היה בנו.

והערה אחרונה לסיום: לפני הצעדה הושמעה מעת לעת הטענה שהקמפיין למען שחרור שליט (שהצעדה היא רק שיאו הזמני אך בהחלט לא תחילתו ולא סופו) איננו בהכרח קורא לממשלה לשחרר המוני אסירים תמורתו. טענה זו לצערי אינה נכונה וכעת זה ברור. הדרישה המשתמעת מהקמפיין כולו, שנאמרת כעת באופן מפורש ביותר על ידי משפחת שליט ותומכיה, היא לשחרר את הרוצחים. וכל מי שרוצה לדאוג לשלומו של שליט מבלי לדרוש במשתמע את שחרור הרוצחים, עליו מוטלת החובה להבהיר שההזכרה החוזרת ונשנית של שליט אינה מיועדת לקדם כניעה לחמאס אלא לקדם את כפיית חמאס לשחרר את גלעד שליט, אם על ידי פעולה צבאית ישראלית ואם על ידי לחץ בין לאומי. אלה הם אמצעים לגיטימיים וראויים, כי בכל מה שכתבתי כאן לא טענתי לרגע שהחזקתו של גלעד שליט בשבי איננה מעשה רע ושפל, וחס ושלום לא אמרתי ולא רמזתי שאינני מייחל לשחרורו הקרוב ושלבי אינו מלא כאב לנוכח מצבו. אנשי חמאס הם כאמור רוצחים אכזריים, וגלעד שליט הוא אדם צעיר שנאלץ לסכן את שלומו ואת חירותו רק בגלל אכזריותם של אותם אנשים. כמו כל אדם אחר (אך לא יותר מכל אדם אחר) הוא ראוי לחמלה, לחירות ולחיים.

פורסם בקטגוריה מה בוער, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

29 תגובות בנושא למה לא הצטרפתי לצעדת שליט

  1. מאת רוני‏:

    וואו…

  2. מאת אורי‏:

    מעולה!
    מנסח בבהירות בדיוק את עמדתי. כל הכבוד!
    שתי הערות:
    1. "המונים" – אני חושב שבמציאות של היום בהחלט מדובר בהפגנת המונים. רוב הציבור אינו יוצא לרחובות לשום מאבק (אין הפגנות פוליטיות של יותר מרבבה, אין הפגנות למען חברה, שלטון תקין או איכות סביבה). לכן אני חושב שאלפי המשתתפים בהחלט מייצגים את ציבור נרחב מאוד.
    2. התמיכה במאבק חוצה את כל המגדרים והחלוקות הרגילים כך שאני ששיך לשמאל (בעינייך הקיצוני) וקורא אותך על מנת להחכים ולראות ולהבין את העומק בימין מזדהה לחלוטין עמך. ובצד השני אני רואה רבים מהימין שמצטרפים לצעדה.

  3. מאת יואב‏:

    סוף סוף מישהו שמדבר כמו שצריך ובצורה רהוטה!

  4. מאת mr.globy‏:

    השתתפתי בחלק מהצעדה.

    לא הרגישו מחסרונך שם.

  5. מאת zion md‏:

    כל הכבוד !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11 שירבו כמותך בישראל .

  6. מאת אודיה‏:

    אני רוצה, כלשונך, "לדאוג לשלומו של שליט מבלי לדרוש במשתמע את שחרור הרוצחים" ועל כן אני, על פי דרישתך, מבהירה, כלשונך, "שההזכרה החוזרת ונשנית של שליט אינה מיועדת לקדם כניעה לחמאס אלא לקדם את כפיית חמאס לשחרר את גלעד שליט, אם על ידי פעולה צבאית ישראלית ואם על ידי לחץ בין לאומי".
    אני רוצה להצטרך לצעדה בכדי להביע תמיכה במשפחת שליט שהיא כנופלת קורבן לבירוקרטיה הפוליטית שבעטיה לא מתגבש פתרון מזה ארבע שנים ושתי ממשלות. וכי באופן אישי, אני מאמינה בתיקונים קטנים, ספרותיים, מחוות אנושיות של אנשים יומיומיים שמשאירים למנהיגים, למדינאים ולגנרלים להכריע את סדר היום הציבור הרציונלי, ומעדיפים באופן אישי לבחור את הבחירה האמוציונלית.
    אני אפילו מודעת בירכתי ראשי לכך שהבחירה הבמובן-מסויים-אינפנטילית הזו מועדת לכשלון (או לפחות חסרת כל סיכוי רציונלי להצלחה), אבל כך גם תנועת הנפש של האמונה, אדם נופל ממטוס באמצע הלילה ורק אלהים יודע את סוך הנפילה.
    ועיין ערך "אשה בורחת מבשורה", שכל כך כל כך מזכיר, למצער, את צעדת משפחת שליט.

    (נ.ב. טוב לקרוא אותך. אני לא כאן תמיד, אבל לפרקים.
    אשמח להתראות איתכם בקרוב, אבל זו במה רצינית ומכובדת מכדי לנהוג בה כשיחת-אחרי-תפילת-ערבית-של-שבת, אז לא אאריך בנימה האישית הלזו).

  7. מאת ג'ף‏:

    סחטיין

  8. מאת אלנה‏:

    כל כבוד לצה"ל
    ולך אריאל

  9. מאת yonijar‏:

    דברים יפים כתבת.
    עושה חשק לקרוא דברים אחרים שכתבת.

  10. מאת חמר גמל‏:

    הדברים שלך מדויקים. אני מסכים איתם עד כדי כך שאני לא מצליח להבין את העמדה ההפוכה. (מבחינת ההגיון, כמובן, ולא הרגש)

    הערה נקודתית:
    "בדרך כלל יהודים ולעתים גם ערבים ובני עמים אחרים"

    למען הדיוק, נהרגים הרבה יותר ערבים מאשר יהודים, גם אם המטרה המוצהרת היא מאבק בישראל. באופן כללי, ניתן לומר שבמאבקי גרילה הורגים בדרך כלל אנשי גרילה יותר מתומכיהם מאשר מאויביהם. שני מקרים יוצאי-דופן הם כאלו שבהם היתה לתנועה הנאבקת מבנה שלטוני יציב לפני מאבק הגרילה: המאבק הצ'צ'ני נגד רוסיה והיישוב היהודי בישראל.

  11. מאת עפר‏:

    "את המצב שבו גוף צבאי מסוים מקבל את תנאיו של גוף צבאי עוין לו, בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, אין לכנות "עסקה" אלא "כניעה". זוהי מילה מן הטרמינולוגיה הצבאית המתאימה לסיטואציה צבאית. ומכיוון שמדובר בגוף צבאי שפועל למען קיומה המוצדק של מדינה יהודית ודמוקרטית, ולעומתו בחבורת רוצחים שפלה שאינה מעוניינת אלא להשמידנו, יש לכנות את הכניעה הזו פשע מוסרי, קודם כל מעצם העובדה שישראל מוכנה לתנאים שמכתיב חמאס, עוד לפני שנידונו הפרטים של אותו כתב כניעה. "

    שוב אתה מקבל את שטיפת המוח המומטרת עליך מאדריכלי השנאה היושבים בשלטון. אנחנו לא "ניכנע"- כלומר, רוצה לומר עד שיגיע איזה משט מטוורקיה או טלפון מנשיא ארה"ב??
    מי בדיוק קובע את האינטרסים של הגוף הצבאי? ואילו אינטרסים עומדים מאחור קביעה זו? מי חישב את הסטטיסטיקה ששחרור המחבלים יוביל למות אנשים נוספים, ומה המהימנות של חישוב זה?

    האם אנחנו חיים באותה מדינה? – "פלוני יוצא למילואים ומסכן את חייו כדי שאלמוני יוכל לישון בשקט, והוא יודע שאלמוני יחליף אותו"- האמנם??? האם בדקת בזמן האחרון כמה אלמונים מחליפים אותך כשאתה משתחרר משירות המילואים? לא צריך סטטיסטיקה מתוחכמת לשם כך, המספרים חקוקים על הקיר- פחות מ- 20% מאוכלוסיית הגברים (לא אומר חייבי גיוס כי 30%- חרדים וערבים- פטורים באופן "חוקי").

    והתקדימים, אוי התקדימים- האם חושבה הסטטיסטיקה כשהוחזרו אלינו שרידי גופות חיילי המילואים מלבנון? האם חושבה הסטטיסטיקה כאשר הוחזר אלינו סוחר הסמים טננבאום תמורת גדולי הרוצחים הנתעבים, כלשונך, ובראשם סמיר מטר???
    האם מחשבות על סטטיסטיקה עברו בראשו של מדחת יוסף כששכב מתבוסס בדמו בקבר יוסף בעוד קציני צה"ל ובראשם הגיבור שאול מופז מחשבים סטטיסטיקות או "טיעונים ענייניים וכבדי משקל" עם בכירי המשטרה הפלסטינית במרחק של קילומטר וחצי משלולית הדם?

  12. מאת אלון‏:

    ובכל זאת- גם אחרי הניתוח הבהיר שלך- אני עדיין מעדיף לחיות במקום בו מתקיימת צעדה למען גלעד שליט מאשר מקום בו היא לא עולה לדיון או עולה לדיון ונשללת מחמת התמונה הגדולה. הצעדה הזו היא אקט אנושי וככזו היא בהחלט לאו דווקא מוסרית או לאו דווקא רואה את התמונה בשלמותה. מה שהיא כן מבטאת איפוא הוא קול שראוי שישמע.
    לא רק בגלל שהמסר שלו- בתשתיתו הוא פשוט להכאיב ואנושי אלא גם כי עצם הישמעות הקול הזה, אחרי ארבע שנים, עדיף שישמע מארש שלא ישמע.
    ובאשר להירתמות התקשורת, החינוך, ותעשיית הסרטים הצהובים- ובכן כל אלו הם מילא בעלי מהות נזילה, משקפים בהתאמות שונות את רוח התקופה ואין באמת מה לצפות מהן במציאות ימינו- ליותר מזה. כלומר אפשר לצפות, רק לא להחזיק את הנשימה.

  13. מאת אריאל‏:

    אורי-
    עדיין לא התרשמתי שמדובר בהמונים במידה כזו שתעיד ש"כל העם" תומך בזה (ויש הפגנות פוליטיות של יותר מרבבה, בדרך כלל מצד מסוים של המפה הפוליטית, שאינן זוכות לקמצוץ מהסיקור שהפגנה זו זוכה לו).

    אודיה-
    אני מכבד את העמדה שלך. לא נראה לי שאני מוכן לאמץ אותה, אבל יש לי הרבה כבוד אליה.

    עפר-
    קודם כל, על השנאה: הגדרת המצב שבו אתה מסכים לתנאים שאינם צודקים ושאינם הולמים את האינטרס שלך, רק בגלל שמישהו אחר הצליח לכופף אותך לעשות זאת, כ"כניעה", לא קשורה כלל לשנאה.

    שנית, על הסטטיסטיקה והתקדימים: המחבלים ששוחררו בעסקת ג'יבריל רצחו עשרות ישראלים. לגבי העסקאות שהזכרת אני לא יודע. מכל מקום, סמיר קונטר לא שוחרר תמורת טננבאום אלא תמורת גופותיהם של רגב וגולדווסר, ולדעתי זו הייתה לא פחות מחרפה. חרפה לא במונחים של כבוד לאומי אלא במונחים הומניסטיים: לשחרר רוצח תמורת גופה זה לא רק מעשה לא רציונאלי אלא זה בעיניי מעשה אנטי-הומניסטי.

    הערה הומינסטית נוספת על הביטוי 'רוצחים נתעבים': קודם כל, עברתי עכשיו שוב על כל הקטע ולא מצאתי את הביטוי הזה; כיוון שכתבת "כלשונך", כלומר ציטטת אותי, אנא הפנה אותי למקום שבו כתבתי זאת. אבל אדרבה – אני מוכן לאמץ את הביטוי הזה. אבל אני לא מבין למה קשה לאנשים מסוימים הנחשבים שמאלנים, לכנות את אנשי החמאס ודומיהם 'רוצחים נתעבים'. מדוע הם מעדיפים לקרוא להם 'פעילים' או לכל היותר 'מפגעים', מין מילה לא מזיקה שכזו? הם רוצחים, לא? ורצח הוא דבר מתועב, לא? למה רק ליגאל עמיר מגיעים תארים למיניהם, בטענה הצבועה ש"רצח הוא רצח"? למה קשה לך לכנות את סמיר קונטר, שהרג במו ידיו ילדה בת ארבע, רוצח נתעב? האם העובדה שאני מכנה אותו רוצח נתעב היא תוצאה של שטיפת מוח, והסירוב שלך לכנות אותו כך הוא פרי מוח נקי וצלול?

    שלישית, באשר לסולידריות: אכן, המצב עגום, כפי שתיארת. אתה חושב שלא שמתי לב לזה? אבל מה ההשלכה של זה לענייננו? אם ההשלכה היא ויתור מוחלט על הסולידריות, כלומר סירוב כללי לשרת בצבא, אני מבין את ההגיון הפנימי בטיעון אבל לא רואה איך זה יוביל באיזושהי דרך לשיפור המציאות. ובנוסף, את אותה שאלה עליך לשאול את הצועדים: האם אתם באמת חושבים שמדינת ישראל ערבה לשלומו של כל אחד מחייליה?! נדמה לי שזה אפילו יותר פתטי מלחשוב שמישהו מחליף אותי במילואים.

    ולגבי מדחת יוסף – נכון, הנה עוד עוול שערורייתי שהביא למותו של אדם באופן חסר הצדקה ומקומם. אבל שוב, מה זה מוכיח לענייננו? אני מבין שאם אתה לא מציע סירוב כללי לשרת בצבא, אז אתה מציע צבא בלי גנרלים, שבו כל חייל אחראי לשלומו שלו או לשלומו של חברו ליחידה, ואיכשהו כולם מסתערים ומקווים לטוב…? או שלא צריך להסתער, כי אין שם רוצחים נתעבים? או שממילא המשט ואובמה יכריעו, וכולם אדריכלי שנאה מושחתים?

    לסיכום, אני מבין שאין לך שום אמון במקבלי ההחלטות במדינה ובצבא, ואני בהחלט יכול להבין איך נוצר חוסר אמון כזה (אם כי אני לא שותף לו ברמה כזו), אבל בפועל אני לא מבין לאן העמדה שלך מוליכה.

  14. מאת אורי‏:

    אריאל, אשמח לדעת על הפגנה כמו שאתה מתאר. אם אתה לא מרוצה ממה שמראה העתונות (גם אני לא מרוצה) אז אתה נמצא בתקופה מעולה:תהיה אתה המפיץ של ידיעות אמת.
    גם אני הייתי בהפגנות שמאל/זכויות אדם שלא זכו לקמצוץ אזכור בתקשורת ההמונית, וגם כאשר אזכרו, המעיטו בערכה וסילפו את האמת.
    צרת רבים נחמת טיפשים: תקשורת צהובה מעודדת חוסר עשיה וחוסר עמוד שדרה רעיוני וזה פועל גם נגד השמאל ונגד הימין ולדעתי נגד החברה כולה.

  15. מאת אגניה‏:

    כבה מעולה. כל הכבוד על הניסוח המדויק והישירות

  16. מאת לאלון ולאריאל‏:

    אלון, כתבת:

    ובאשר להירתמות התקשורת, החינוך, ותעשיית הסרטים הצהובים- ובכן כל אלו הם מילא בעלי מהות נזילה, משקפים בהתאמות שונות את רוח התקופה ואין באמת מה לצפות מהן במציאות ימינו- ליותר מזה. כלומר אפשר לצפות, רק לא להחזיק את הנשימה.

    נו. מערכת החינוך בעלת מהות נזילה.
    קצת עצוב.

    אריאל, מפני שאני מעריכה את דעתך וגם מפני שאתה מורה; אלון, משום שקשה לי להבין:
    מערכת החינוך בעלת מהות נזילה?

    תסבירו לי, טוב?

  17. מאת אלון‏:

    אני אנסח מחדש:
    התכנים נזילים. זה נכון. נא לפתוח ספרי לימוד, נא לפתוח בעמוד כך וכך, נא לקרוא. התכנים משתנים מתקופה לתקופה.
    מה גם שהרי בבני אדם מדובר, ובני אדם גם מושפעים מהלך הרוח הכללי, העובדה שהם משקפים ומתרגמים את רוח התקופה, או את העניינים שעל סדר היום לתלמידים, היא כוונתי.
    עצוב? אני לא בטוח. אני לא חושב שמתישהו זה היה אחרת. יש לזה גם אפ-סייד.

  18. מאת אריאל‏:

    בנקודה הזו אני מסכים עם אלון (המורה, אגב) על המהות הנזילה של מערכת החינוך ועל הטוב והחיוניות שבזה; ואדרבה, לכן יש למחות כשהנזילות הזו מתבטאת באופן פסול. כאן לטעמי מדובר במשהו שהוא מעבר ליוזמה של מורה מסוים או בית ספר מסוים מצד אחד, ומצד שני קשה לי להאמין שנמצא מסמך רשמי של משרד החינוך שמחייב פעילות. נראה לי שזה נתפס כמעין "צו כללי" – הרי אף תלמיד, מורה והורה לא יתנגדו להצבת שלטים בבית הספר, להוצאת תלמידים לעצרת כזו או אחרת, למשמרות באוהל מחאה וכו', וזה חינוכי ויפה ונוגע ללב, ועד שהתלמידים מתעניינים במשהו אקטואלי תגיד להם לא? וזה מחזיר לדיונים ישנים ובלתי פתורים על פוליטיקה וחינוך (למשל – דוגמה לחינוך הלא פורמלי – קראתי איפשהו שבני עקיבא פרשו מאחת העצרות למען שליט בגלל ש'הבינו', כשהגיעו, שזה אירוע פוליטי, ויש בזה משהו מגוחך, כי מתי שמענו שבני עקיבא נמנעים מפעילות פוליטית? ואני לא אומר זאת לגנותם), על ערכים וביקורתיות ועוד. במקרה הזה, נראה לי שהתלמידים מקבלים מהממסד, מההנהלה, מהמורים (ומההורים) את התחושה שהם פועלים באופן הצודק האולטימטיבי, בשם הטוב המוחלט נגד הרע המוחלט. אני בספק רב אם הם מודעים להשלכות של הפעילות בטווח הקצר והארוך, להנחות האידיאולוגיות בבסיסה ולאלטרנטיבות.

  19. מאת רשף‏:

    למי שמעוניין גם לפעול ולא רק לדבר:
    היום (יום ה') נקיים משמרת מחאה שקטה בנתיב הצעדה, תחת הססמא "לא בכל מחיר".
    בשעה 16:30 בכניסה לירושלים (גשר המיתרים), ובשעה 19:30 מול בית ראש הממשלה.

    דף האירוע בפייסבוק:
    http://www.facebook.com/home.php?#!/event.php?eid=130558656984259&index=1

  20. מאת אריק פרידמן‏:

    אריאל שלום,
    גילוי נאות – אני כותב את הדברים הבאים, בשעה שהצעדה אמורה להיכנס בשערי העיר. אני מתגורר בירושלים, וטרם החלטתי בעצמי האם להשתתף בצעדה ובארועים שלאחריה, ובכל זאת, אני מבקש להסתייג מחלק מדברייך.
    הפוסט שלך נוגע בטיעונים העקרוניים בסוגיה, שאני, וחבריי משמיעים לא אחת לאוזנינו, בין השאר בשביל להסביר לעצמנו מדוע איננו לוקחים חלק במאמצים להשבתו של גלעד. בניגוד להם שמעמידים את הרגש מול השכל, אתה-אנחנו מעמידים את השכל מול הרגש, ועם העמדה רציונלית שכזו, ברור שאנחנו יודעים שאנחנו בצד הנכון.
    ובכן, למרות שאני מסכים עם חלק מטיעוניך, הרי שהדברים מורכבים מעט יותר, ואבקש להציג את הבעייתיות שבשלושה מטיעונייך.
    הנקודה הראשונה היא טענתך בשבח הסטטיסטיות וגיוסה להצדקת עמדתך. טענת כי: " "סטטיסטיקה" בהקשר שלנו פירושה נקודת מבט אחראית ורחבה ולא הסתכלות צרה על אינטרס של אדם אחד בלבד." והיות שכך "כאשר טוענים ששחרור אלף רוצחים יוביל למותם של אלפי בני אדם, זו אינה בריחה מאחריות אלא זוהי אחריות; לא הסבת מבט מהחובה המוסרית אלא היישרת מבט אליה. העדפת חייו של אדם אחד על פני חייהם של בני אדם רבים איננה מוסרית."
    ובכן, כמובן שאני מסכים עימך שהסטטיסטיקה היא כלי חיוני וחשוב מאוד בניהול מדיניוצת. אבל חשוב להבין כיצד עושים בה שימוש! האם אנו באמת מתנהלים בצורה סטטיסטית? האם נכון להתנהג כך? האם מוסרי להתנהג כך (גם אם זה 'נכון' אמפירית), האם אתה עצמך היית רוצה שנתנהג כך. אני חושב שלא, ואמחיש את דבריי.
    נכון יותר לוותר על חייו של חולה במחלה קשה, לקחת את תקציב התרופות שהמדינה מעניקה לו, ולתת אותו לטובת מניעה של מחלות בקרב שכבות הגיל הצעירות – הפרודוקטיביות. בכלל, סטטיסטית, כדאי להשקיע יותר במניעה, מאשר במי שכבר תפס את המחלה, מי שחולה בעייה שלו – אנחנו לא עובדים מהרגש – אלא לפי השכל…
    דוגמא נוספת – אדם סובל מנכות מסויימת, לא עלינו, נפשית/פיסית, תבחרו מה שתרצו, המדינה משקיעה תקציבים, מקימה מערך סיוע, מוסדות מה לא (אני מניח שזבה עדיין לא מספיק), אבל למה אני מדבר על המדינה – תחשבו על המשפחה – אם נחשוב 'סטטיסטית' לא מוצדק שהורים יקריבו חלק גדול מחייהם שלהם, לטובת ילד חולה/נכה/פגוע שלהם. זה לא הגיוני, הרי בעצם זה איכות החיים שלו מול איכות החיים שלהם, וכאמור במאמר זה לא סטטיסטי.
    האם כולנו טועים? האם המצפון שמנחה את החברה האנושית לפעול בצורה לא הגיונית סטטיסטית הוא הטועה??
    האם עדיפה התנהגות הגיונית וסטטיסטית של המתות חסד, (חסד של החברה הפעם – לא של היחיד), של חיסול ה'בלתי יעילים' או לפחות אי הגשת סיוע להם על חשבון אחרים…
    טוב, רציתי לזעזע, ואני יודע שהקצנתי, אבל הטיעון עצמו הוא החשוב – אנחנו לא עובדים לפי הרציונל הסטטיסטי, גם לא בתכנון של ניהול מדיניות לטווח ארוך, וטוב שכך. עכשיו אקשר את זה לעניינו של גלעד שליט.
    שליט הוא כאותו אדם חולה, הוא לא תחזית סטטיסטית למניעת תחלואה. אנחנו חשים יותר מחויבותצ להציל מישהו מצרה, מאשר למנוע ממישהו מלהיכנס אליה. יש שיגידו שזה לא הגיוני. ברור לכולנו שצריך גם וגם, אבל אי אפשר להכחיש שאנו נוהגים אחרת כאשר מישהו כבר נמצא בצרה – זה כאן, מוחשי, עם פרצוף ושם, ומבקש עזרה, ולכן אנו ננסה לגייס תרומות בעשרות אלפי דולרים לניתוחים וטיפולים יקרים בחו"ל, על מנת להציל את חייו של החולה שעומד לפנינו, אפילו שסטטיסטית יכולנו למנוע מקרים בעתיד אם את כל הכספים והתרומות היינו מקצים למחקר. אנחנו לא דוחים את חייו של זה שלפנינו, בשם אלו שאולי יבואו.
    הנקודה השניה, קצרה בהרבה, ואני מניח שגם תתקבל פחות על לב הקוראים, אבל יש להעמיד את הדברים על דיוקם. בדברייך עשית השוואה בין גלעד שליט לג'ונתן פולארד. ובכן, ישראל אולי שלחה אותו (לא עד הסוף ברור מהיכן נוצרה היוזמה) אבל פולארד עשה מעשה בעייתי גם מוסרית, ובזה הוא שונה מאוד מגלעד, ואם תרצה גם מאלי כהן ז"ל. פולארד היה אזרח אמריקאי, הוא לא היה אזרח ישראלי שנסע לארה"ב, השיג מסווה וריגל לטובת המדינה שאליה נאמנותו האמיתית והיחידה. פולארד היה אמור להיות נאמן לארצו – ארצות הברית! בזה שגה הוא, אולי גם שגו מפעיליו, אבל זה איננו משנה את העובדה. בהשוואה הלכאורה מובנת מאליה שעשית, מובלעת ההנחה כי כל יהודי העולם הם במובן העמוק אזרחי מדינת ישראל, וחבים לה את נאמנותה הראשונית, ולכן פולארד לא שונה מגלעד שליט, שנשלח על ידי מדינתו. זה לא רק טעות, אלא גם אמירה מאוד בעייתית, שודאי תקומם עליך מליוני יהודים אמריקאים, ויהודים בתפוצות שלא רק שלא מסכימים איתך, אלא שחשים שאתה פוגע בהם, ללא רשותם באמירות שכאלו.
    ונקודה אחרונה – טיעון מרכזי ששב ומופיע אצלך הוא "שחייו של אדם אחד אינם עדיפים על חייהם של אנשים רבים", התייחסתי לעיל להקשר הסטטיסטי הבעייתי של משפט זה בדברייך, ולזיקה של זה למצבו של גלעד. עתה אני מבקש לשוב ולהתייחס נקודתית לגלעד, אולם מזווית מעט אחרת. כולנו מסכימים שחייו של אדם שווים לחיי חברו, אבל אין זה אומר, שהמאמצים שאנו עושים להצלת אדם מסויים שווים להצלת אדם אחר. ראש הממשלה מוקף במאבטחים שמטרתם להגן על חייו שלו גם במחיר חייהם שלהם. למה? הרי קבעת כי חייו של אדם שווים לחיי האחר. ברור שתפקידו של ראש הממשלה, היותו איש ציבור, חיוניותו למדינה, לטובת הכלל, מצדיקים את ההגנה הייתרה הזו עליו. אני מסכים שחייו של חייל, כל חייל, מוקדשים לטובת הגנת המדינה ואזרחיה. ולכן בשעת פעולה מבצעית, חייו מושלכים מנגד על מנת לבצע את המשימה (כאשר הסיכון נדרש כמובן). עד כדי כך הדבר נכון, כי היה מונהג בצבא נוהל 'חניבעל' לפיו חטיפת חייל, צריכה להימנע גם במחיר סיכון חייו של החייל החטוף.
    ברם, משעה שלא נעשה הדבר, משעה שגלעד מוחזק בשבי, ויותר ויותר מפאת אורכו של השבי, הרי שגלעד כבר הפסיק להיות חייל. ייתכן והיה עדיף שהנסיבות היו שונות (אולי אף לטובת שחרורו), שגלעד לא היה הופך לאייקון, שדעת הקהל לא היתה דנה בו השכם והערב, אבל הנסיבות אינן כאלו, ולא ניתן לטמון את הראש באדמה.
    חייו של גלעד, שלומו, וחזרתו, משפיעים כרגע על ציבור רחב מאוד. הוא הפך מחייל לאדם ציבורי. ובמובן זה, אמנם חייו לא שווים יותר מחייו של אחר, אבל המאמצים שעושים לשחררו, עולים על המאמצים שנעשים כדי למנוע הריגתו של אדם-אזרח בישראל (בתאונות דרכים/פעילות חבלנית/פעילות פלילית וכו').
    אסיים בטיעון בשבח העלאת הנושא של גלעד לסדר היום, (על אף שכאמור אני מסכים לחלק מהטיעונים שהזכרת כנגד) הפעם – לא מצידו של גלעד ושחרורו, אלא מצידנו – הציבור. אני חושש שאולי, אצל חלק מהציבור, אולי גם בשל טיעונים רציונליים למינהם, התחושה המוסרית הפשוטה והברורה של הדאגה לגלעד, הסולידריות הזו, שראוי שתהיה בקרבנו, התעמעמה לה. אני חושב שלמעננו, כחברה מוסרית, שדואגת לבניה, לאזרחיה, לחייליה, למעננו, ראוי שנזכור את עובדת המצאותו של גלעד בשבי, גם אם לא נשתתף בהפגנה זו או אחרת משיקולים אחרים ומוצדקים לשיטתנו.

  21. מאת אודי‏:

    אריאל, אתה נותן דגש יותר מדי לרוח הגבית שנותנת התקשורת לצעדת שליט, אבל זה רק הקונפטי, רק הציפוי, וזה לא נוגע לעצם הצעדה וכמובן ל"עסקה" או ל"כניעה", לדבריך (כפי שאתה כמובן עושה בהמשך). התקשורת היא לא זו שיזמה את הצעדה או מממנת את הצעדה (עד כמה שידוע לי), היא רק "רוכבת על הגל", היא רק מחפשת לראות לאן נושבת דעת הקהל (לפי דעתה), ואז מלבה את דעת הקהל לאותו כיוון. התקשורת רק מחפשת רייטינג. לצערי, משפחת שליט בהקשר זה הן רק מריונטות במשחק הציני שמתקיים בין גופי התקשורת השונים (ואם נדייק יותר, בין "מעריב" ל"ידיעות"). ואם זה לא היה שליט, זה היה משהו אחר.

    בהקשר הזה, ירדת על רזי ברקאי (שאת שם התוכנית שלו, "מה בוער", ניכסת לטובת הקטגוריה שלך בבלוג), ואני חייב לציין שאני שומע כמעט באופן קבוע את התוכנית שלו ברדיו, ובשתי תוכניות שונות הוא ביקר את התופעה הזו, ואת מסע הפרסום האגרסיבי שהתקשורת מעניקה לצעדה.

    אתה גם נותן דגש יתר לטרמינולוגיה, לכך שמאשימים את ביבי כאילו הוא כולא את שליט. אף אחד לא באמת חושב, כפי שציירת זאת, ששליט יושב במרתף של ביבי. ושוב, אני חושש שיש כאן אי-הבנה בדרכים שבה אמצעי התקשורת והפרסום עובדים. בשביל ליצור אימפקט חזק, חייבים לעשות פרסונליזציה של הדיון. לכן, לצערנו הרב, הפנים האמיתיות של גלעד שליט, "משפיעות" יותר מעשרות ומאות הפנים של האנשים האנונימיים העלולים למצוא את מותם בעקבות שחרור המחבלים של החמאס. גם גדעון לוי יודע זאת טוב מאוד, ובמדורו "אזור הדמדומים", הוא מביא שבת אחרי שבת את הפנים ושמות של האנשים הסובלים מ"הכיבוש".

    ובגלל שהתקשורת והפרסום הם רק כלים, זה עובד באופן דו-צדדי, לשני הכיוונים. ההוכחה הטובה ביותר היא הקמפיין שניהל רונן שובל ו"אם תרצו" נגד נעמי גולדסטון-חזן ו"הקרן החדשה לישראל". עד הקמפיין הזה רק קומץ אנשים קטן שמע על "אם תרצו", אבל לאחר ששובל הדביק קרן על המצח של נעמי גולדסטון – כל הארץ רעשה. ואם אתה שואל אותי, מידת האחריות או הנגיעה בדבר של נתניהו לשליט גדולה מהאחריות והקשר שבין גולדסטון-חזן לבין הגופים שהקרן מסייעת להם, שכפי שהיא ציינה, היא לא מסכימה עם כולם.

    ומכאן לברית הכרותה בין החייל למדינה, ואני בכוונה משתמש במילה "ברית", ולא "חוזה", על מנת להתרחק מהטרמינולוגיה המשפטית – מצד אחד לא מדובר ב"חוזה", כי חוזה הוא מחייב, ומצד שני יש כאן ברית, בה הקשר בין הצדדים הוא יותר מופשט אבל גם יותר חזק ועמוק.

    אני לא יודע מה חש כל חייל כלפי המדינה שלו, אבל אני יכול לדבר על עצמי, ואני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי ממלחמת לבנון השנייה, שלדעתי הייתה חוויה שרבים מחבריי חשו אותה. היו לי פחדים והיו לי חששות, ובכלל המוֹד המלחמתי שונה מכל מצב אחר שהייתי בו בצבא, ולא משתווה ל"חוויה" של מעצר ביו"ש. ובלב כל החוויה הזו, מכננת בך תחושת ביטחון עצומה שעל-אף ולמרות הכל – אתה יודע שלא ינטשו אותך, אתה יודע ש"גורלך נמצא בידיו של מפקד הראוי לכך", ואתה יודע שכאשר תסתער החבר שלידך יסתער איתך ביחד.

    אמנם הערך הראשון בערכי צה"ל הוא "דבקות במשימה", אבל בערכי צה"ל מופיע גם ערך הרעות, וכן, אתה מצפה שכמו שמצופה מכל חייל ש "ייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש" (ההדגשות שלי), כך גם תעשה המדינה שלך. והוא יודע זאת, לצד זה שהוא יודע שהוא חוד החנית והמגן של המדינה, והוא יוצא למלחמה ועלול למות – אבל עדיין הוא מקווה שזה לא יקרה.

    למה הדבר דומה? לאחר מבצע "עופרת יצוקה" פרסמו ב"הארץ" אבישי מרגלית ומייקל וולצר מאמר בשם "כך לא מנהלים מלחמה צודקת", ובו הם אומרים שבניגוד ל"קוד האתי" של אסא כשר, האומר ש"בטחון חיילנו קודם לביטחונם של האזרחים", הם מצפים שחיילי צה"ל יסכנו את חייהם על מנת לא לפגוע באזרחים. על-פניו ניתן להשתמש בטיעון שלך – חייל היוצא למלחמה צריך לדעת שהוא מסכן את נפשו, בשביל מטרה מוסרית כמו שלא להרוג אזרחים של האויב (גם אחד מערכ צה"ל) – אלא שלא היא. החייל יודע שהמטרה הראשונה היא דבקות במשימה, אבל גם יודע שיעשו הכל – ככל הניתן – על מנת שהוא יחזור הביתה בשלום.

    כתבת בפוסט קודם שלך סוג של "חוזה" שבו אתה מבקש שאם תיפול בשבי שלא יעשו עסקאות כאלו למענך. לדעתי זה צעד אמיץ, אם כי זה נחמד לכתוב את הדברים בתוך ביתך, והדברים נראים אחרת שאתה בתוך השבי. אבל אני מאמין לך. אני רק לא בטוח שכל חייל יסכים לחתום על כזה חוזה. אני אגיד לך את האמת, אני לא בטוח שאני הייתי חותם על כזה חוזה – כשאני יודע מה היא חווית השבי (ולא צריך להכביר בתיאורים זוועתיים, שהם אכן כך) ולבלות את כל חיי כך, ומצד שני אני יודע שניתן לעשות כן משהו. אני חושב שאני מייצג את החייל הממוצע; ושוב, לדעתי החייל יודע שיעשו הכל – ככל הניתן – על מנת שהוא יחזור הביתה בשלום.זה לא חוזה בר-אכיפה; זו ברית, ברית-עולם.

    עד כאן, "לגופו של עניין". אבל אני רוצה להתייחס גם להשלכות של דבריך, שהן בלתי-נמנעות, גם אם אתה צודק. וזו הבעיה העיקרית בדבריך: אתה לא מציע אלטרנטיבה. אני מבקש לא לדבר על בעיית האלטרנטיבה הספציפית של גלעד שליט, אלא על בעייה כללית יותר. לשם הדיון אכנה את הטענה שלך "טענה ימנית", או טענה שמשתמשת ב"טרמינולוגיה ימנית". עוד כשהייתי נער ימני קטן (הקטן מוסב על הנער, ולא על הימניות; אבל ההחלטה של הקורא), והשתתפתי בכל הפגנות הימין, תהיתי מדוע תמיד הימין אומר רק "לא, לא, לא" ("לא יורדים מרמת הגולן"), ולא מפגין "בעד", או לפחות מייחל לאיזו בשורה חיובית. חוץ מהרב פרומן, ועכשיו גם חברי תנועת "ירושלום" (אליעז כהן, נחום פצ'ניק וכולי), לא יצאה קריאה לשלום.

    כי כל מה שרוב אנשי הימין "מוכרים" לנו זה דטרמיניזם, דטרמיניזם של פחד וייאוש: בידוע שעשו שונא ליעקב, אם ניסוג מיו"ש נקבל טילים על תל אביב, הכלבים נובחים והערבים תמיד עומדים עלינו לכלותינו. ואתה מציע לגלעד שליט סוף דטרמיניסטי – גלעד שליט, או כל חייל אחר שייפול בשבי, יישאר לעד בשבי החמאס, ומצד שני אם נשחרר מחבלים נקבל פיגועים – הכל הוא מעגל דמים דטרמיניסטי אחד גדול.

    אתה אומר ששלי יחימוביץ' טועה ומטעה, והסטטיסטיקה היא לא רק מספרים – אלו עובדות. מנסיוני האקדמי, לא רק בפוליטיקה עושים מניפולציה בסטטיסטיקה, גם בעולם האקדמיה עושים זאת. ואני אומר שגם אם לא תקבל את העובדה שסטטיסטיקה נתונה לפרשנות, ועל כל נתון סטטיסטי שאתה מביא – ניתן להביא נתון סותר; וגם אם אני ואתה נסתכל על אותם נתונים וניתן להם אותה פרשנות – אתה בוחר לתת לסטטיסטיקה לכבול את עצמך לעבר.

    וכן, אני גם מסתכל על אותם נתונים, וגם אני חושש שמחבלים שישוחררו יחזרו לעסוק בטרור – אבל בעוד אתה משדר לצד הפחדים והחששות גם ייאוש, אני לצד הפחדים והחששות משדר תקווה, תקווה שאולי אירועי העבר לא יחזרו על עצמם. אתה אומר שאני נאיבי, ושאני לא יודע מה "המציאות"? אני מסכים שאני תמים, אבל "המציאות" היא לא איזה גוף חיצוני, אובייקט; המציאות היא ברת-שינוי, וגם למילים יש כוח להשפיע על המציאות, במובן זה שדיבור על ייאוש יחדיר את הייאוש בלב אנשים.

    אתה מציע לאכול חרב לנצח, ואני מציע שבין חרב לחרב, נאכל קצת תקווה, או לפחות ננגב חומוש באבו-גוש.

    בברכת ההמנון הלאומי "עוד לא אבדה תקוותנו"
    עמיתך להעברת "לפיד הגלילון"

  22. פינגבאק: למה לא הצטרפתי לצעדת שליט | אין שני לו

  23. מאת עפר‏:

    אריאל

    על "הכניעה" – אתה מודע לגמרי למשמעות, להקשרים, ולהשלכות של המילה "כניעה"…- הרי יכלת לכתוב "התפשרות", "קבלת הדין" או "הסכמה" באשר ליחס של הממשלה לתנאי החמאס, אבל בחרת במילה כניעה. על היחס של החברה והיחידים בארץ ישראל למילה כניעה ולמשמעויותייה (הליכה כצאן לטבח..וגו') ולקשר ההפוך בינה לבין הרגשת ה"קוממיות" של (לפחות) היהודים במדינת ישראל איני צריך להכביר מילים. השימוש הדמגוגי והתכוף במילה הזאת (בידי הפוליטיקאים, בדרך כלל בצד הימני של מפה) הוא בדיוק חלק מתהליך הגיוס של תעשיית השנאה שמציבה אותנו לעולמי עולמים עם הגב לקיר (או לים) אל מול הבאים אלינו לכלותנו ..בכל דור ודור.

    אסון קרה…"מישהו אחר הצליח לכופף" אותנו.. כלומר, חבורת הרוצחים הנתעבת (כלשוני, ועל כך בהמשך) שחיה תחת מגף הכיבוש והדיכוי של ישראל כבר ארבעה עשורים, מעיזה להרים את ראשה ואפילו לכופף אותנו…שערוריה…

    על "הסטטיסטיקה והתקדימים"- לא אכביר מילים, המגיבים הקודמים לי (אריק ואודי) סקרו את הנושא מכל זוית אפשרית ולדעתי שומטים את הקרקע מתחת לטיעון שהעלית.

    על הביטוי 'רוצחים נתעבים'- צודק, לא השתמשת בביטוי זה. אבל בהחלט השתמשת ב "חבורת רוצחים שפלה" ו"ארגון רצחני "ולצורך העניין אין הבדל בין כל הנ"ל אלא בסמנטיקה. אבל לעניינו- כן, אני מסכים, זוהי בהחלט חבורה של רוצחים נתעבים. במלוא מובן המילה. אמור לי רק, האם קיים סיכוי של אחד למליון שלו היו הופכים את עורם ומאמצים את גישתו של המהטמה גנדי (שאגב, לא יושמה ככתבה וכלשונה, כידוע לך…) היו מדינת ישראל והציבור בישראל מכירים בלגיטימיות של דרישותיהם לסיום הכיבוש ולעצמאות? האם תוכל לתת לי דוגמא אחת של מאבק כה קיצוני בין שתי שאיפות לאומיות מנוגדות שהתנהל ללא שפיכות דמים?

    על "הסולידריות"- אין סולידריות במדינת ישראל. הסולידריות במדינת ישראל מתה, ולטעמי ותפישתי מלבד חוסר הסולידריות בין קבוצות אתניות ודתיות שונות החיות במדינה שהיתה קיימת כבר קודם, ההחלקה במדרון הזה לא החלה, אבל קיבלה את הדחיפה הסופית באותו ערב סתווי בנובמבר 1995, בעזרתו האדיבה של אותו "רוצח נתעב" שהזכרת. הדרך היחידה לשיפור המציאות היא לצאת ממעגל הדמים הארור עם העם, הישות, האוכלוסיה (קרא להם איך שתרצה) שה"רוצחים הנתעבים" מתיימרים ומצליחים לייצג, באין אלטרניטבה אחרת.

    לסיכום: אתה מבין מצוין. אין לי שום אמון במקבלי ההחלטות במדינה ובצבא.גרוע מזה, אין לי ספק שהמצב הזה לא ישתנה.
    אפשרות אחת היא לעזוב את המדינה הזאת למקום בו קיימת תקווה, לפחות לילדי.
    אפשרות שניה היא להסתגר ככל האפשר בבועה, ולחלץ את ילדי באמצעים שונים ומשונים מהצורך לספק גושפנקא לסולידריות מזויפת על ידי שירות צבאי.

    אפשרויות קשות. זה מה יש.

  24. פינגבאק: yomshishi4 | ספר חברה תרבות

  25. מאת עדי (הבן)‏:

    אריאל,
    הצגת בדברך דיסוננס, אך לא השכלת להדגיש אותו.
    צעדתם בקורס חובשים לצלילי "בלדה לחובש", אך בלבכם ידעתם, חלקכם אולי כולכם, כי מבחינה "ראציונלית" עדיף לנהוג אחרת.
    מדוע אם כך, מפקדכם שודאי ערים לדיסוננס השמיעו את השיר? מדוע השיר נהיה להמנון קורס חובשים?
    הייתכן שחייל מקבל מסר כפול? ייתכן ואומרים לו, מבחינה ראציונלית מומלץ שלא תטפל בפצועים תחת אש, אולם הערך שאנו מחנכים אותו לאורו הוא דווקא כן טיפול בפצועים תחת אש, או במילים אחרות "ערך הרעות"?

  26. מאת עדי‏:

    אפשרי לשחרר אותו בלי משא ומתן- קוראים לזה מבצע צבאי! ברור לכולם שהמחיר לא שווה אבל הדגש שהעם צריך להתמקד הוא לשחרר ללא מחיר אלא לשחרר אותו בכוחות עצמנו עם כל היכולות שצה"ל ויש הרבה!

  27. פינגבאק: הפוסט הציוני: רשמים מאירועי יום העצמאות | הוי אריאל

  28. פינגבאק: לבירור יחסנו לאגודת הסטודנטים | הוי אריאל

  29. פינגבאק: לקראת אישורה של "עסקת שליט" | הוי אריאל

סגור לתגובות.