אחד מהנושאים הרבים הנידונים בפרשת "ראה" – שקראנו השבת ולמדתי עם אפרים – הוא מקרה שבו אדם טוען, מכוח התגלות שחווה, שיש לעבוד אל אחר שאיננו ה'. ושם נאמר:
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (דברים יג, ב-ו)
ננסה לדמיין: יום אחד מופיע יורם במדרחוב בן-יהודה וקורא לכל בני ישראל לעבוד את האל בעל. בעל, כך הוא מספר, נגלה אליו בחלום וכדי להבטיח את אמיתותו נתן ביד יורם סימן: בשבע בערב תיראה דמות דינוזאור כתומה ברחבת המשביר. והנה הפלא ופלא, בשבע אפס-אפס צץ הדינוזאור המובטח ועליו רכובה דמות מרשימה, הלוא היא דמותו של לא אחר מאשר – בעל, לא עלינו.
עצור! אומר הכתוב – זהו ניסיון. מה פירוש הניסיון? אפשרות אחת היא שה' התגלה ליורם והיתל בו: אני בעל, אמר ה', ועליכם לעבוד אותי ולא את ה'. יורם האומלל נפל קורבן, כי מי יכול להתנגד לנבואה? ועל העם להתכחש לדבריו ולסקול אותו בכיכר ציון. אפשרות אכזרית למדי. אפשרות פחות קיצונית היא שה' לא היה מעורב ביחסים שבין בעל ליורם; הוא רק לא מנע, ואולי אפילו עזר לארגן, את הופעת הדינוזאור במשביר. הוא בסך הכל ניצל את ההזדמנות כדי לערוך ניסוי קטן. כך או כך, יש כאן תשובה מצוינת לכל אותם אנשים שהולכים שולל אחרי קוסמים ומכשפים – נכון, זה עובד, אבל זה רק ניסיון שעליכם לעמוד בו. אם כך, איך נדע?
ספר דברים נותן בידינו מפתח לבחינת אמיתותה של ההתגלות: אם ההתגלות תואמת את מה שידוע לנו מראש, כלומר שעלינו לעבוד את ה', הרי שיש לציית לה. אם היא סותרת את מה שידוע, דהיינו טוענת שיש לעבוד אל אחר, הרי שאין לציית לה ויש להרוג את מי שנושא את הבשורה החדשה. מתרחש כאן מהלך דרמטי וראוי לתשומת לב: סגירת שערי ההתגלות. ההתגלות של ה', שהוציא אתכם ממצרים ונתן לכם את התורה – כך משתמע מכאן – הייתה התגלות מכוננת, אחת ויחידה. ההזדמנות של אל כלשהו לפנות לעם ישראל ולדרוש את נאמנותו הייתה הזדמנות חד-פעמית, ומשעה שהדבר קרה עם ישראל לא שועה עוד להתגלות ישירה, לכל הפחות לא להתגלות שסותרת את ההתגלות הבסיסית; הוא נאמן להתגלות הראשונית, הבסיסית, השמורה בזיכרון והמתועדת בספר התורה.
זמן רב לאחר מכן התרחש מהלך דומה, אך הרבה יותר רדיקלי, בעולם היהודי: חז"ל הכריזו "אין משגיחין בבת קול", והציטוט שבעזרתו תמכו את דבריהם נלקח מספר דברים: "לא בשמים היא". המהלך דומה, כי הוא חוסם את שערי ההתגלות השמימית ומעביר את הסמכות הדתית אל ההתגלות שאירעה בעבר והטמונה עתה רק בטקסט. אך המהלך של חז"ל רדיקלי הרבה יותר, כי הוא חוסם את האפשרות להתגלות לא רק בפני אלים אחרים, אלא אפילו בפני ה' בעצמו. אפילו הוא אינו רשאי לערער את הסמכות של הטקסט, המתעד את ההתגלות הראשונית שלו עצמו, וליתר דיוק, הוא אינו רשאי לערער את הסמכות שהעניק ביד בני האדם לפרש את הטקסט הזה לפי שיקול דעתם.
נחזור לפרשתנו. לשם מה מנסה ה' את בני ישראל? מדוע הוא מאפשר, אולי אפילו יוזם, את נבואתם של המדברים סרה אודותיו? התשובה פשוטה, אולי פשוטה מדי: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". ה' רוצה לדעת אם אנחנו אוהבים אותו. ספר דברים מביא בפנינו את נאומי משה ערב הכניסה לארץ, כשה' ועם ישראל כבר מצויים באיזו שגרה של מערכת יחסים. נכון שעם ישראל היה, נשאר ויהיה עם סורר וקשה עורף, ואלוהיו – קנא ונוקם; ובכל זאת מתרגלים אחד לשני, לומדים להסתדר. בכל זאת, ארבעים שנה, זה לא הולך ברגל, אם להשתמש בביטוי מעט אירוני בהקשר זה. ה', כך נראה, מפחד משגרה. הוא רוצה לוודא שעדיין אוהבים, ולא סתם שאוהבים, אלא בכל הלב ובכל הנפש. ה' סובל ממה שפרופ' הלברטל מכנה "חרדת הבעל העשיר", זה שלעולם איננו יכול לדעת האם אשתו אוהבת אותו או שמא את כספו. האל הכל-יכול-כביכול נאלץ לייצר מקרי מבחן שבאמצעותם יבדוק את מידת הכנות של מה שנראה כאהבת אמת אך ייתכן שאיננו כך. הניסיון הוא אפוא ניסיון במובן הפשוט, המילולי. הוא לא נועד, לפי פשוטו, להעניק שכר לצדיק או ללמדו לקח. הוא לא נועד להועיל למנוסה או לחנך אותו. זהו ניסוי שמטרתו לבדוק כיצד בני אדם מסוימים יתנהגו בסיטואציה מסוימת, ותוצאותיו אינן ידועות מראש. אך כמו במשפט נגד אדם אהוב, שבו אתה מקווה שיתברר שאהובך חף מפשע – על אף שהעובדות כבר התרחשו ולא ניתן לשנות אותן – כך גם כאן, האל המנסה את עמו לדעת הישנו אוהב אותו, מקווה בכל לבו שהתשובה שיגלה תהיה חיובית. ואם תרצו ראיה, היזכרו בתפילתו המרגשת של ה' בעצמו (אל מי?), במקום אחר בספר דברים (ה, כט): "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".
במקומות רבים בספר דברים, וגם בפרשה שלנו, מתגלה המונותיאיזם המקראי בכל הטוטאליות שלו, בדרישות הרגשיות העצומות שלו מהמאמינים: לאהוב לנצח, כל הזמן ובכל הכוח, את האל היחיד ורק אותו. "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ", ממשיך הכתוב ומדגיש, "וְאֹתוֹ תִירָאוּ, וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ, וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ, וּבוֹ תִדְבָּקוּן". סדרת הפעולות הזו איננה מוצגת כציות למסורת, כלי לתיקון עולם או "חוויה דתית", ובוודאי לא כהפנמה עמוקה של תובנות פילוסופיות. ההליכה אחרי ה', יראתו, שמירת מצוותיו, השמיעה בקולו, עבודתו והדביקות בו – ובקיצור: הדת או הדתיות – הן בראש ובראשונה מבע של אהבה.
יפה. מאד.
אני הבנתי משהו שהוא קצת יותר וקצת פחות.
יותר, כי שערי ההתגלות לא נחסמו לחלוטין [לפחות עד חז"ל], שהרי תמיד אפשר להוסיף על מה שניתן. נדמה לי שהיה איזה יהושע אחד שניצל את הפירצה הזו, ואולי הוא שהניע את חז"ל לסותמה.
פחות, כי כיוון שלא ראינו כל תמונה, הרי שהשאלה אם האל המתגלה הוא ה' או אחר מובנת לכאורה רק מתוכן ההתגלות. כלומר עוד לפני חז"ל גם ה' לא היה יכול לשלוח נביא שיערוך שיפוצים בחומר, כי הנביא אמור להסיק מכך שזהו ניסיון [נראה שנבואת שקר אינה נבחנת בכך שהאל לא הזדהה בשמו המפורש]. כך שלא רק ישראל נשארים נאמנים "להתגלות הראשונית, הבסיסית, השמורה בזיכרון והמתועדת בספר התורה"; ירצה או לא, גם ה' חייב להמשיך איתה.
כמובן, כל זה מבוסס על המשוואה, שנראה לי שמשתמעת גם מדבריך, ש"לעבוד אלהים אחרים" מקביל ל"לשנות משהו בתורה". שכן רגיש ככל שיהיה, האל חסר הדמות מזוהה רק ע"פ התורה שמסר. אלו הפנים שלו, זהו הסימן שמסר, ועליו מתבססת הברית – עד שיבואו חז"ל וישנו את כללי המשחק.
אה, ואם כל זה קשור לענין התיאולוגיה המקראית – אני מקווה מאד שאתה הולך על זה.
גם בי חלפה המחשבה הזו. שאם הוא כל כך אוהב, למה הוא צריך לנסות, וממתי בכלל מנסים את מי שאוהבים.
אבל כתבת את זה באופן כל כך בהיר.
ואהבתי מאוד את ההערה הקולעת שלך, בסוגריים קטנים ומשמעותיים ("אל מי?"). בימים אחרים המחשבה על כך היתה מולידה בי שיר.
תודה לך, אריאל.