הטוב, הרע והמכוער: קריאה בסיפור תלמודי על סליחה

image

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

אמר לו: שלום עליך רבי!

ולא החזיר לו.

אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?

אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו,

ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!

אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו.

יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!

אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?

אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.

אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל.

אמרו לו: מפני מה?

אמר להם: כך וכך עשה לי.

אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.

אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז,

ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

(בבלי, תענית, כ ע"א-ע"ב)

הסיפור שלפנינו פותח בפתגם 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז'. החוקרים שקראתי [בן-ארי; ברקאי] העירו שבמקרא ארז הוא בעל תכונות חיוביות כיציבות וביטחון, המקדש בנוי מארזים, כארז בלבנון ישגה וכדומה, ואילו קנה – 'משענת קנה רצוץ': מטפורה לחולשה, אי יציבות, מפלה. כלומר כבר בפתגם הזה יש היפוך כאשר רכותו של הקנה מועדפת על חוסנו של הארז. הפתגם עצמו ראוי לדיון: מדברים היום הרבה על כוח, אישיות חזקה, מנהיג חזק, והנה מעדיפים דווקא את הרכות, ואם היית אומר 'כל מקרה לגופו' הרי שהפתגם טוען: 'לעולם'. למה?

הפסקה השנייה מתארת את האופוריה שרבי אלעזר נתון בה לאחר לימוד התורה. בן-ארי מעירה שבחלק מכתבי היד חסרות המילים 'והייתה דעתו גסה עליו', שמשנות את כל האופי של התיאור והופכות אותו משמחה נאה ויפה של אדם שהרחיב את דעתו בלימוד ועתה הוא מרחיב את דעתו בטיול על שפת הנהר – לשמחה גסה, זחוחה ומתנשאת. ראוי לציין את המרכזיות של ערך לימוד התורה בעולם של חז"ל כדי להבין את הסכנה שהם עצמם מתריעים מפניה, את סכנת גסות הדעת, ואת האפשרות שלימוד של אדם אצל רבו יביא אותו דווקא למצב שכזה.

בפסקה השלישית מגיעה ההתנגשות. כנגד הפרטים הרבים שנמסרו לנו על רבי אלעזר – שמו, שם אביו, המקום שממנו בא, מה עשה שם ולאן הלך – המכוער אינו אלא מכוער ('ביותר!') והוא אינו עושה דבר אלא 'מזדמן' לרבי אלעזר, כמו האיש הכחול שבא מסיפור אחר ומפריע לכל האידיליה הירוקה. רבי אלעזר אכן לא רואה בו אדם כשלעצמו, בעל סיפור חיים משלו, אישיות ורגשות, אלא 'מכוער מזדמן'.

כאן יש דבר מעניין: שני המאמרים שקראתי חלוקים ביניהם – וכל אחד כלל אינו מזכיר את האפשרות שבחר השני – בשאלה מי פנה למי. האחד טוען שהמכוער פנה לרבי אלעזר, שלא רק התעלם ממנו אלא גם עלב בו. השני טוען שדווקא רבי אלעזר פנה למכוער באופן מכובד, אך משלא נענה התעצבן והשיב בעלבון. שתי האפשרויות פתוחות ומעניינות (אני נוטה לראשונה). מכל מקום כאן בא הכינוי 'ריקה' ואנשי ספרות ידברו על ניגודי פנימיות וחיצוניות, כיעור חיצוני שמעיד לכאורה על ריקנות פנימית, והמכוער שממשיך את המטפורה כשהוא מדבר על כלי, על הקנקן ולא על מה שיש בו.

תשובתו של המכוער היא שילוב מתוחכם של היעלבות אירונית ומחאה חברתית ואולי אף תיאולוגית. 'איני יודע, אלא…' – מה הוא אינו יודע? האם אינו יודע את התשובה לשאלה האם בני עירו מכוערים כמותו או לא? כמובן שהוא יודע אך למידע זה אין כל חשיבות, שכן רבי אלעזר לא שאל כדי לקבל אינפורמציה אלא כדי למחות: משתמע מדבריו שהכיעור הוא בעיה בעולם. הכיעור מעצבן אותו, מפריע לו בעיניים, מקלקל לו את הנוף, מוריד לו את ערך הדירה. כנגד המחאה הזו המכוער מזכיר לו מי באמת אחראי על העניינים. המכוער לא אומר 'אתה יודע, זה נורא מעליב מה שאמרת', כי רבי אלעזר כנראה לא במצב רוח רגיש היום. הוא פונה אליו במה שאמור להיות תחום המומחיות שלו – הרי הוא חזר כעת משיעור אצל רבו – לתחום התיאולוגי, שבין אדם למקום. המכוער מתריס: למדת הרבה תורה אבל תחזור לשיעור הראשון.

אבל עד כאן זו הייתה הקדמה. הנושא שלנו, הסליחה, מתחיל בדיוק בשלב הזה של הסיפור, כשרבי אלעזר "ידע בעצמו שחטא". מה פירוש 'ידע בעצמו'? הוא בכל זאת קיבל רמז די עבה. ובכל זאת, לא כל אחד יודע לשמוע תוכחה, והתגובה האינסטינקטיבית שלנו היא לירות בחזרה. רבי אלעזר ידע בעצמו, הפנים את הביקורת והבין שחטא. השימוש במושג חטא מאוד מעניין מכיוון שבדרך כלל הוא מתייחס לתחום שבין אדם למקום. הסיפור משחק כאן בין בין-אדם-לחברו לבין בין-אדם-למקום. ההעברה של החטא לתחום שבין אדם למקום, שנעשתה על ידי המכוער, דווקא היא אפשרה לרבי אלעזר להבין שחטא בתחום שבין אדם לחברו. הוא לא מתנצל בפני אלוהים על כך שהעליב את הכלי שיצר; הוא יוצא מהמטפורה וחוזר אל האדם שמולו, מהתיאולוגיה אל האתיקה או איך שנרצה לומר את זה. אתה הרי לא מתנצל בפני כלי אלא בפני אומן, אבל האדם הוא לא רק כלי ואת זה רבי אלעזר עכשיו 'ידע בעצמו' [מזכיר את רבי עקיבא שהיה דן קל וחומר בעצמו, בסיפור באבות דרבי נתן]. וכיוון שידע בעצמו, ירד מהחמור והשתטח לפני האדם – קודם הסתכל עליו מלמעלה ועכשיו הוא משתטח ומבקש: מחול לי.

ברגע הזה מתהפכים יחסי הכוחות באופן ויזואלי ומהותי. כשאנחנו מחליטים לבקש סליחה אנחנו משפילים את עצמנו בפני מי שקודם הגבהנו את עצמנו מעליו. זו סיבה מצוינת להימנע מכך: אני לא אשפיל את עצמי ואתנצל בפניו, הוא לא ראוי לכך, מי הוא בכלל. אנחנו מבקשים סליחה ומי שמבקש תמיד נחות ממי שנותן, כי למבקש חסר משהו שיש לאחר, והוא לא דורש אלא רק מבקש – האדם השני לא חייב לו כלום. 'נעניתי לך', הוא אומר, בביטוי קצת קשה להבנה. מה פירוש 'נעניתי לך'? נראה לי שאולי הכוונה היא: קלטתי אותך, הבנתי את המסר. כלומר אתה השבת לי כגמולי באופן מתוחכם ואני מקבל את התוכחה. וכיוון שנעניתי לך, עכשיו תורך להיענות לי. מחל לי, בבקשה.

המצב עכשיו הוא מסובך כי לא ברור מי חייב למי. האם מבחינה כלשהי המכוער חייב למחול? ואולי דווקא אסור לו למחול? ואולי זה נתון לשיקול דעתו או לשרירות לבו ומצב רוחו? ומה דעתנו על בקשת הסליחה הדרמטית הזו? האם אפשר לסלוח רגע כל כך קצר אחרי שספגת עלבון כזה? אולי צריך לחכות קצת? למה בכלל מבקשים סליחה, מה רוצה רבי אלעזר?

המכוער מסרב: הוא לא ימחל עד שרבי אלעזר יביע את מחאתו על כיעורו בפני הבורא. מה הוא רוצה? מה הסירוב הזה משקף והאם הוא לגיטימי? מה הטענה שלו? לפי פשוטם של הדברים, נראה שהמכוער התכוון ברצינות לאמירתו האירונית: הוא באמת מצפה שרבי אלעזר 'ילך' לאומן שעשאו ויטיח בפניו את הדברים. האמנם לכך הוא מצפה? קשה להניח. אבל אולי המכוער לא מסכים למהלך האחרון של רבי אלעזר, דהיינו להעתקת החטא מהתחום שבין אדם למקום בחזרה אל התחום שבין אדם לחברו. המכוער אומר: הסתבכת, רבי. עכשיו זה בינך לבין אלוהים, אני כבר לא צד בעסק. באופן אירוני ומהופך המכוער מאמץ את הכלל לפיו יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו; הוא אומר: אינני מוחל לך על העבירה שלך, שהיא בין אדם למקום, עד שתרצה את המקום. זה לא מוסרי מבחינתי למחול על כבודו של אלוהים, שבו, ולא בי, פגעת. זאת הצגה קצת יותר אצילית ועקרונית של המכוער. בקריאה פחות מכובדת המכוער סתם מתעקש. הוא אוהב את המעמד החדש, מעמד הנעלב, ויש לו הנאה נקמנית במחזה הזה של הרב המושפל. הוא רוצה למשוך את זה עוד ולכן הוא חוזר על טענתו שוב, על אף שרבי אלעזר הבהיר לו כי כבר הפנים אותה. נדמה לי שיש עוד אפשרות: המכוער באמת מצפה שרבי אלעזר יגיד לאלוהים: כמה מכוער כלי זה שעשית. כי זה מה שהמכוער חושב; הבעיה היא לא העוול שרבי אלעזר עשה למכוער או לאלוהים, הבעיה היא העוול שאלוהים עשה למכוער, ועליו אין סיבה לסלוח ויש סיבה למחות. המכוער אומר: לא לא, אני באמת רוצה שתלך ותגיד לו את זה. שמישהו יגיד לו את זה פעם. שיחשוב איך זה להיות מכוער. אתה הרי רב, גדול בתורה, לא? יש לך דיבור איתו אז זרוק לו איזו מילה. אפשר לשמוע את המרירות של המכוער והאמת, אפשר גם להבין אותה.

אז מי הטוב ומי הרע? ומה צריך לקרות עכשיו? אולי רבי אלעזר צריך להרפות. לא סולח – לא סולח. אני את שלי עשיתי, ואם הוא מתעקש, זו בעיה שלו, שימשיך להתבשל עם עצמו. רבי אלעזר מתעקש. למה אדם מתעקש לזכות בסליחה? מה עושים עם הסליחה הזו, מי צריך אותה? אולי דווקא לטובתו של המכוער היה צריך רבי אלעזר להרפות? על מי הוא חושב כשהוא רודף את הסליחה – על המכוער? על עצמו? אולי על האומן, על האל, שהחטא שלו כלפיו – החטא שבין אדם למקום – עדיין רודף את מצפונו?

רבי אלעזר והמכוער יוצאים למסע היעלבות ופיוס, זה מטייל אחרי זה. מי מטייל אחרי מי? ולאיזו עיר מגיעים? בני איזו עיר יוצאים לקראתו? לקראת מי? הסיפור לא מגלה. אבל נניח שרבי אלעזר רדף אחרי המכוער עד לעירו שלו, של המכוער; אבל בני העיר יוצאים דווקא לקראת רבי אלעזר, שהוא רב מכובד – כפי שהמכוער ידע, בהנחה שהוא זה שהקדים ואמר 'שלום עליך רבי' בתחילת הסיפור – והם אינם יוצאים לקראת המכוער, שהוא כזכור סתם מכוער. הנה שוב 'שלום עליך רבי' ושוב רבי אלעזר שותק, אבל עכשיו זו לא שתיקה מתנשאת אלא שתיקה מושפלת ומיוסרת. הוא נותן למכוער לצלוף בו והמכוער לא מפספס את ההזדמנות. המכוער חושף כאן את המניע שלו ומבזבז את הקרדיט שהענקנו לו – הוא לא דואג לכבודו של בוראו אלא לכבודו שלו, כשהוא מספר: כך וכך עשה לי. הוא כמובן לא מספר מה הוא עשה בתגובה, ולא מתאר את מסע ההשפלה שאליו גרר את רבי אלעזר.

תגובת אנשי העיר – 'אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא' – אירונית בצורה חריפה ביותר. זאת הסיבה למחול לו?! שהוא אדם גדול בתורה?! הרי לא זו בלבד שגדולתו בתורה לא מנעה ממנו לחטוא, אלא שהיא עצמה הסיבה לחטא! כיצד הסיבה לחטא יכולה להיות גם הסיבה לסליחה? המכוער צריך היה לומר להם: תגידו, אתם הקשבתם למה שאמרתי? אמרתי לכם שהבן אדם לא ראוי להיקרא רבי, והוכחתי את זה בצורה משכנעת לחלוטין, ואתם רוצים שאסלח לו בגלל גדולתו בתורה? איזו גדולה בדיוק?

ונניח שהיה גדול בתורה. זאת סיבה לסלוח? כשאנחנו סולחים – למה אנחנו סולחים? איזו סיבה לסליחה נראית לנו סיבה טובה וראויה ואיזו לא? ובכלל, מה ההתערבות הזו של אנשי העיר? מישהו סיפר להם שרבי אלעזר התנצל? אולי הם מנחשים את זה בגלל אותה 'גדולה בתורה'? ושוב לשאלה – למה אנחנו סולחים (או לא סולחים)? האם בגלל שמישהו הבין, השפיל את עצמו, התחנן? האם בגלל שהוא הכיר בחטאו? האם בגלל שיש לו תירוץ טוב – הייתי עייף, הייתי שיכור, לא ידעתי מה אני עושה? או אולי להפך – כן, כזה אני ואני מצטער? ואולי בלי קשר למעשה אלא רק בגלל היחסים שלנו איתו – תסלחי לי כי אני אוהב אותך, כי את אוהבת אותי? ואולי אנחנו סולחים פשוט בשביל עצמנו, כדי שהטינה הזו תפסיק לאכול אותנו?

הנה הגיעה סוף סוף הסליחה, ובצדה נימוק ותנאי. בנימוק 'בשבילכם' יש ביקורת קשה. הרי אתם לא באמת מעוניינים בעלבון שלי, במצוקה שלי, וגם לא בתיקון העמוק שעשה רבי אלעזר שעליו אתם לא יודעים דבר כנראה. אתם רק רוצים לשמר את הסדר החברתי. אתם זקוקים לגדולי תורה, לאנשים נשגבים שתוכלו לשאת אליהם את עיניכם. אתם לא מבינים שגם הם לפעמים כושלים, ואולי דווקא בגלל גדולתם. אתם פשוט לא מסוגלים לשמוע את זה כי זה מערער לכם את כל היציבות. אז אתם כל כך רוצים? קחו. יודעים מה? סולח, טוב? מרוצים עכשיו? ואנחנו צריכים לשאול: האם התרחשה כאן סליחה? כיצד אנחנו מזהים מתי מתרחשת סליחה כזו? האם אפשר לומר 'סלחתי' אבל לא לסלוח 'באמת'? האם יש מקרים שבהם ראוי לעשות זאת?

המכוער גם הציב תנאי: ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. ושוב שתי קריאות: אולי זו עקיצה נקמנית, לדרוך שוב על הפצע. כן, אני רוצה לשמוע את זה שוב, תגיד שוב: אני מצטער. א-נ-י מ-צ-ט-ע-ר. על מה אתה מצטער? לא שמעתי. תגיד שוב, יותר בקול. הרי ברור שרבי אלעזר למד את הלקח בדרך הקשה, והתזכורת הזו – רק לוודא – היא לעג לרש. אבל אולי זו תזכורת נחוצה: שמע ידידי, אני סולח לך. אבל בחייך, אל תעשה את זה שוב. אל תפגע באנשים. אולי הבנת את הפגיעה בי, אולי לא באמת הבנת את עומקה. זה לא קל להיות מכוער. אז באמת תיזהר, תהיה רגיש יותר.

אז מי הטוב ומי הרע? אפשר לטעון שמהרגע שבו המכוער סירב לסלוח, הוא הפך את עצמו לאיש הרע ואת רבי אלעזר לאיש הטוב. מצד שני יש כאן בעיה מוסרית חדשה: אתה תקפת, פגעת, עשית עוול. בשנייה שבה פתאום לא מתאים לך – יש לך נקיפות מצפון ואתה רוצה להרגיש טוב עם עצמך – פתאום אתה הקורבן? והקורבן האמיתי שלך, בגלל שלא התרצה לגחמות שלך והוא עדיין סובל מהעוול שגרמת לו – פתאום הוא הפושע? האם זה מוסרי להפוך את יחסי הפוגע והנפגע בקלות כזו? ואולי הפוגע תמיד נשאר הפוגע ואין לו שום זכות לדרוש מהקורבן שלו דבר?

הדרשה של רבי אלעזר לא עוזרת לנו במיוחד: הוא דורש 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז', ולעולם לא נדע מי כאן היה הארז ומי הקנה, ואולי שניהם היו ארזים וקנים לסירוגין ובכך חטאו, שכן לעולם, לעולם צריך להיות קנה, להתכופף ולהתרומם ושוב להתכופף ולהתנועע עם הרוח. אולי. נשים לב רק שיש תוספת לפתגם: 'ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות'. התורה, זאת שעשתה כל כך הרבה צרות בסיפור הזה, נכתבת דווקא בקנה. התורה צריכה להפוך את האדם לקנה, שפל רוח. אדם שלומד תורה אמור להיכנס לפרופיל נמוך, לא לדעת גסה. אולי בדברים האלה רבי אלעזר מוכיח שהפנים את הביקורת של המכוער, כי הרי בדיוק כשם שהאומן אחראי לכיעורו של כלי אחד כך הוא אחראי לשכלולו של כלי אחר. הדעה הגסה היא תוצאה של ייחוס ההישגים הרוחניים לעצמך, ואם ההישגים שלך הם רק בזכותך אז ממילא גם פגמיו של האחר הם רק באשמתו. 'ולפיכך זכה קנה', בזכות תכונותיו, שהתורה תיכתב בו. האפקט הוא דו-כיווני: התורה מנמיכה את האדם, לא מגביהה אותו, ומי שרוצה שתיכתב בו תורה, מי שבאמת רוצה להיות 'גדול בתורה' – כמו שרבי אלעזר נחשב קודם לכן אך לא לגמרי בצדק – צריך קודם כל להרגיש הרבה יותר קטן.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא הטוב, הרע והמכוער: קריאה בסיפור תלמודי על סליחה

  1. מאת tom negel‏:

    מעניין מאוד!
    תודה על ההעשרה

סגור לתגובות.