החתרנות של קהלת

אחינו האשכנזים נוהגים לקרוא את מגילת קהלת בבית הכנסת בשבת חול המועד סוכות. למה? אם תרצו, כי 'קהלת' קשור במצוות 'הקהל' שחלה בחג הסוכות, ואם תרצו, משום שמצאו מגילה פנויה וחג פנוי ושידכו ביניהם. על כל פנים – קוראים. בשנה שעברה, או אולי בזאת שלפניה, נזדמנתי לאחד מבתי הכנסת הנכבדים שבעירנו ופגשתי שם באחד מידידיי שלמד עמי בבית המדרש בשנים שחלפו. אני זוכר את הצטלבות המבטים המזועזעים שלנו בסוף הקריאה הממושכת: איך קוראים דבר כזה בבית כנסת?

אדם שהיה כותב דברים כאלה כיום, ועוד מעז לייחס אותם לשלמה המלך – קרוב לוודאי שלא היו מצרפים אותו למניין. אבל לקרוא את דבריו בניגון והטעמה קבל עם ועדה?! זה הרי מוגזם לחלוטין. האם מתפללי בית הכנסת אינם מבחינים בכך שהטקסט שהם קוראים חותר תחת אושיות הקיום שלהם והקיום האנושי בכלל? האם אינם שומעים את דברי הלעג הציניים שהוא מטיח, בעברית המשנאית הבהירה והשנונה שלו, כלפי כל אורחות חייהם, ערכיהם, שאיפותיהם? איך, לכל הרוחות, הם מסוגלים להשמיע דברים שכאלה על הדוכן ולאחר מכן להמשיך בתפילה כאילו כלום לא קרה?

אבי הסוציולוג (כידוע לקוראים לא מדובר באבי הסוציולוגיה, אלא באבא שלי, שהוא סוציולוג) עונה ואומר: לא, הם לא מבחינים בכך. השילוב של הטקסט בתוך ריטואל מרוקן אותו מהמשמעות הסמנטית שלו, ובמילים פשוטות – כשקוראים משהו בתפילה אף אחד לא שם לב מה כתוב שם. כשם שהקהל יכול לזמר בדבקות בקבלת שבת "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי" – פירוש רש"י: נמאס לי מכם, תעופו לי מהעיניים – הקהל יכול גם לומר כל טקסט שהוא באותה מידה של דבקות, בין שהוא מזדהה עם תוכנו, מתנגד לו או כלל לא מבין אותו (עיינו בפיוטי הסליחות של אחינו מהעדה הנזכרת). זה כוחו של ריטואל.

ואני אומר: נכון, אבל. אבל מה? איך אומר אלפי מ"בלי סודות": איך אפשר לקרוא את זה? – אהה, קהלת נשאר קהלת. ובמילים אחרות: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ראה שהחתרנים מועטים, ואי אפשר לעולם להתקיים ללא חתרנות. עולם דתי שאין בו חתרנות, פאתוס שאין עמו אירוניה, אמונה שאין בה כפירה, דבקות ללא מודעות עצמית, ערכים מוחלטים ללא כל תפיסה יחסית – כל אלה מוציאים את האדם מן העולם, עולמו של הקדוש ברוך הוא, ומכניסים אותו לעולם סגור ונוקשה משלו. יפים הם דברי הרב שג"ר ז"ל בשבחה של האירוניה:

"לאירוניה תפקיד חיובי… היא אותה דקות התופסת את הדבר הן מבפנים והן מבחוץ בו-זמנית. בכך היא מודעת הן לרצינותה של התופעה, מחד, והן לסופיותה ויחסיותה, מאידך… ביחס למעשה הדתי, הרי זה צעד חשוב מאין כמוהו, כיון שמעשה זה אמור לחבר את האדם עם ריבונו של עולם, עם האינסוף. קיים פרדוקס בעצם הנסיון לתפוס את הענין האלוקי בכלים מוגבלים… הללו מעוררים מועקה אצל המאמין המעמיק. האירוניה מחלצת אותו ממועקה זו. היא מוסיפה ממד של קלילות למעשה הדתי… ובכך למעשה דווקא מאפשרת אותו". (על כפות המנעול, עמ' 26)

הקדוש ברוך הוא ראה אפוא שהחתרנים כה מועטים וכה נחוצים, ולכן שתל אותם בכל דור ודור. ובאירוניה כמו באירוניה, מה שיפה בחתרנות הוא שהיא כל כך גלויה. השיטה המתוחכמת ביותר לכתוב דברים נועזים באופן אזוטרי היא פשוט לומר אותם בראש חוצות, אך בלי להכריז מראש: שימו לב, אני עומד לומר דבר נועז – פשוט לומר וזהו. כך עשה הרמב"ם, שהכניס למשנה תורה, באופן הגלוי ביותר, תזות חדשניות ומרחיקות לכת לגבי מושגי היסוד של היהדות. כך עשו חז"ל במדרשים התיאולוגיים המופלאים ביותר. כך עשו הנביאים שהטיחו בממסד הדתי ביקורת שיש בה כדי לגרום לכל אדם דתי גם כיום לזוע באי נוחות. וכך עשה גם מי שהכניס את ספר קהלת לתנ"ך ולמחזור התפילה. רוב רובם של יושבי בית הכנסת היו מדירים רגליהם מאותה התקהלות שבה כנראה הרצה המחבר את הגותו הפילוסופית הביקורתית, אי שם בימי הבית השני. אבל כאשר אותו הטקסט בדיוק מושר בפי אדם עטוף טלית בטעמים ומתוך קלף, הטקסט כביכול נעלם. אבל הוא לא נעלם. הוא שם.

הפעולה המסוכנת והמפתיעה ביותר שעושים באוניברסיטה כלפי טקסטים קנוניים מסורתיים היא פעולה פשוטה מאין כמוה: קוראים אותם. הדבר העמוק ביותר בשיעור מקרא באוניברסיטה הוא לכאורה טריוויאלי לחלוטין – המרצה שואל את תלמידיו שאלות תמימות ומשעממות כגון 'מהו נושא הקטע?', 'מהן הטענות המרכזיות המופיעות בקטע?', 'על מה מבסס המחבר את טענותיו'?. אלה הן שאלות מפתיעות ומסוכנות משום שבבית הכנסת אין טקסט, אין מחבר, וממילא אין נושא ואין טענות ואין בסיס. יש בליל של מילים שעטופות בניגון ובמדרש ובפרשנות ובסמלים ובמה לא. הרגע הזה, שבו קוראים את הטקסט ושואלים עליו את השאלות הבסיסיות ביותר, הוא הרגע שעבורו שתל הקדוש ברוך הוא את החתרנים שבכל דור ודור, ומכיוון שהחתרנים הם כה מועטים, הם מצאו להם תחבולה שבאמצעותה הם יכולים להוריש זה לזה את מורשת החתרנות והאירוניה: הם כותבים את כל מה שהם חושבים באופן מפורש ודואגים להכניס את זה בתוך כריכה חומה עם אותיות זהב. מי לא שמע את האמירה, ביחס לטענות שכתובות שחור על גבי לבן במורה נבוכים, ש"לא ייתכן שהרמב"ם אמר דבר כזה"? פעם היה לי שכן שלמד באחד מהמוסדות החשובים של הזרם המכונה "ישיבות הקו", והזמנתי אותו ללמוד איתי תנ"ך בחברותא. תנ"ך – לא מדרש, לא רש"י – פשוט תנ"ך. הספר הזה שעל פי בדיחה עממית נקרא בישיבות ליטאיות "חידושי הקדוש ברוך הוא על הש"ס", ובטופס בחינת הבגרות "תנ"ך שלם ללא פירוש". השכן החביב סירב, משום שהוא ידע היטב שקריאה ישירה של טקסטים ראשוניים ללא תיווך היא מעשה מסוכן שעלול לחשוף דברים שהוא לא מעוניין שייחשפו, ובייחוד לא בפניו (זה ניסוח שלי, אבל התוכן – שלו).

מי שהזדמן לבית כנסת אשכנזי בשבת שחלפה והקשיב טוב למגילת קהלת על שנים עשר פרקיה, חזקה עליו שתפילת המוסף שאחריה לא הייתה כמו תפילת שחרית שלפניה, ולא בגלל ההבדל בין "ישמח משה" לבין "אתה בחרתנו", אלא משום שאינה דומה תפילה שלפניה היו במקרה הטוב קפה ועוגה, לתפילה שבאה מיד אחרי עיון פילוסופי נוקב שהעלה כי לחכמה, לשמחה ולמוסר אין כל יתרון ממשי על פני הפכיהם, וכי גורלם של הצדיק והרשע שווים, בדיוק כשם שגורלו של האדם שווה לגורל הבהמה. את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם, וזהו. כי מה נותר בכל עמלנו אחרי כל ההבלים האלה? להתפלל לאלוהים, לשמוח במה שיש, מקסימום לשתות עוד כוס קפה. ועוגה.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא החתרנות של קהלת

  1. פינגבאק: סוכות | ספר חברה תרבות

  2. מאת נחום‏:

    יפה יפה.

    אם כי, אני חושב שאין פה מקום לדיכוטומיה. מרבית באי בית הכנסת יודעים היטב לקרוא את הפסוק "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו" ולהבין את הסתירה בינו לבין "ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט".
    כלומר, הדתיים מכירים את הסתירה ולא דבקים רק בריטואל. ולראייה- מה שאתה עצמך אמרת, על כך שאינה דומה תפילת שחרית לתפילת מוסף ביום זה (וכמה זה נכון!).

    ובניסוח חז"לי משהו: מקושיה טובה לא מתים. אולי מתפללים יותר טוב. או נהנים יותר מן הקפה והעוגה.

  3. מאת שלמה טיקוצינסקי‏:

    הופנתי לכאן דרך הפייסבוק של אבא.

    מעיד אנוכי עלי שמים וארץ, שאני אשכנזי, ובבחרותי הייתי 'בעל קורא' של קהלת שנים רבות וידעתי את הספר כמעט בעל פה עם טעמיו.
    חשבתי לא אחת על המשמעות, ודווקא אז מאד התחברתי לקהלת והגיתי בו באמצעות הפריזמה החז"לית, ובעיקר דרך הפסוקים שאומצו בידי תנועת המוסר. (כגון: את הכל עשה יפה בעתו וכו', כי אין מעשה וחשבון.. בשאול אשר אתה הולך שמה.. כאשר יצא מבטן אמו ערום.. ומאומה לא ישא בעמלו… כי לא ידע האדם את עתו.. כדגים שנאחזים במצודה רעה וכציפרים האחוזות בפח.. כמות זה כן מות זה וכו' וכו')

    קיצורו של דבר, יש הרבה סוגי קריאות, גם לקהלת. תתפלא. כיום אני באמת לא מסוגל לקרוא את הספר הפסימי הזה, ובכלל אני רואה אותו כנטע זר בתנ"ך ומצדד חד משמעית עם אלה שביקשו לגונזו.
    אבל כל זה משום שהשינוי בי, לא בו.

    בברכה,
    שלמה (היסטוריון, חבר של אבא הסוציולוג)

  4. מאת איתן‏:

    יפה אמרת. אני כל שנה מנסה להקשיב לקהלת תוך כדי קריאתו, אבל העומס של התוכן, המעבר בין הנושאים וקצב הקריאה משמשים בעצמם כמסנן מפני חתרנות יתר, ואני נשאר תמיד עם רוב תאוותי בידי.
    אבל רציתי להעיר: נראה לי שהחתרנות אינה מתממשת בקריאה האוניברסיטאית הישירה, עם המחבר והתוכן וההקשר. שהרי פילוסופים שכתבו דברים כאלה אפשר לפגוש במסדרונות הר-הצופים ללא קושי. החתרנות טמונה בדיוק בשילוב המשעשע הזה בין הממשות של הריטואל לבין תוכנו המפרק את מה שאמורים להיות יסודותיו האידאולוגיים. כלומר, הסתירה הזו היא לא רק הסוואה, היא העניין עצמו, וזה מה שמחייה אותו. לכן בעיני החתרנות מתאפשרת ככל שהטקסט הוא יותר תפילה ופחות תורה, יותר מבוצע ופחות נלמד.

  5. מאת ציון נחמני‏:

    ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, ובסוף לא גנזו. הרי זה כמאמרם של רבותינו על האמת: כשביקש הקב"ה לברוא את האדם, השליך את האמת ארצה, שהרי האדם בדאי, אבל לבסוף הרימה והחזירה למקומה. הבעיה עם דברי הקהלת היא שהם משכנעים למדי (אותי לפחות). אבל צדקת בכך שעם טעמי המקרא וכריטואל בבית הכנסת, גם האמת מושלכת ארצה, בבחינת הבליעהו בנעימה.
    כד הווינא טליא שמעתי שרים בישיבה: 'תחת השמש אין יתרון' אבל למעלה מן השמש – יש יתרון! ואשרי המאמין.

סגור לתגובות.