של מי התורה הזאת: בעקבות מכתב הרבנים והפולמוס על אודותיו

א.

לאחרונה התרחש (וכבר קצת שכך) פולמוס במרחב התקשורתי "שזכה לכינוי" השיח הציבורי, סביב המכתב "שזכה לכינוי" מכתב הרבנים. על מנת לנהוג כבית הלל שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, אביא תחילה את נוסח המכתב:

במענה לשאלת רבים הננו משיבים שאסור מהתורה למכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי. כדברי הרמב"ם: "…שנאמר 'וְלֹא תְחָנֵּם' (דברים ז ב). – לא תיתן להם חניה בקרקע שאם לא יהיה להן קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא…" (הלכות ע"ז; י,ד). והזהירה עליו התורה כמה וכמה פעמים שהוא גורם רעות ומחטיא את הרבים בנישואי תערובת שנאמר: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז ד). שזה חילול קודש השם (רמב"ם א"ב יב ו) ומחטיא את הרבים באיסורים אחרים כמו שהזהירה תורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי" (שמות כג לג). ועוון המכירה והמשלשל ממנו, הכל תלוי בצוואר המוכרים, רחמנא ליצלן.

ועוד רעה על רעה, שהמוכר או המשכיר להם דירה באזור שגרים בו יהודים גורם נזק גדול לשכניו, ומתקיים בהם: "וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג נה). באשר דרך חייהם שונה מן היהודים, ומהם יש שצוררים לנו ויורדים לחיינו עד כדי סכנת נפשות כמו שהתפרסם כמה וכמה פעמים. ואפילו בחו"ל אסרו למכור להם בתוך שכונת היהודים מטעם זה, ומכל שכן בארץ ישראל כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד קנא) שזה איסור גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום.

ומן המפורסמות הוא שבעקבות מכירה או השכרת דירה אחת יורד מחיר כל דירות השכנים אפילו כשהקונים והשוכרים נחמדים בתחילה. וזה המוכר והמשכיר הראשון גורם לשכניו הפסד גדול ועוונו גדול מנשוא. ומי התיר לו? וגורם לאחרים למכור רכושם אחריו, לברוח מהמקום. וגם המוכרים אחריו לנכרים, גם הם מגדילים עוון חמור זה שתלוי בצוואר כולם.

ואם הנכרי הזה אַלָּם ומציק לשכניו, כבר התבאר בשולחן ערוך שכל מי שמוכר לו חייב נידוי!! עד שיסלק הנזק אפילו בדמים מרובים. (יו"ד שלד מג). ובימינו אין אנו מנדין, כידוע, באשר חומרת הנידוי גדולה. אמנם חובה על שכניו ומכריו של המוכר והמשכיר הזה להתרות בו ולהזהירו, בתחילה ביחיד ואחר כך רשות בידם לפרסמו ברבים. להתרחק ממנו, למנוע מסחר איתו, לא להעלותו לתורה וכד' עד שיחזור בו מהיזק רבים זה. והשומע לנו ישכון בטח. אמן כן יהי רצון.

ב.

מן הצד החילוני-שמאלני של המפה נשמעה, בין השאר, קריאה לממשלה לפטר את הרבנים החתומים על המכתב – רבני ערים, עובדי מדינה – משום שבמסגרת תפקידם לא ניתנה להם הרשות לחרוג מסמכותם ולהביע עמדה בנושאים פוליטיים ושנויים במחלוקת. דומה שדרישת פיטורין זו משקפת שתי הנחות או שני הלכי רוח, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ופועל את פעולתו אך בנושא זה הם מצטרפים ולפיכך נזקם כפול ומכופל.

ג.

העניין הראשון העומד בבסיס הדרישה הזו הוא המשפטיזציה של השיח הציבורי, שאחד מנזקיה הוא ביטול ההבחנה בין שיפוט למשפט. על מנת להעמיד אדם למשפט יש צורך להוכיח שהוא עבר על החוק; אך למרבה הצער החוק אינו אוסר אמירת דברים שאינם ראויים, לא ביחיד ולא ברבים.

הפתרון הוא מציאת נימוק משפטי פורמלי שיאסור בכל זאת את אמירת הדברים, ואם הם נמצאו אסורים לאמירה אז ממילא יש לפטר את אומריהם, ובא לציון גואל. כך אנו קוראים מדי יום על התבטאות פרובוקטיבית כזו או אחרת, שהמשטרה או היועץ המשפטי מבקשים לבדוק האם יש בה חשד להסתה. מטרת הבדיקות הללו אינה לברר מהם הדברים שנאמרו, אלא להפוך ולהפוך בהם עד שיימצא בהם "חשד", שממנו אולי תצמח חקירה ובהמשך אפילו כתב אישום.

אמנם, חופש הביטוי אינו מעל הכל ולעתים יש להגבילו. הבעיה היא קודם כל שמי שבודק האם "יש בדברים משום הסתה" הוא תמיד משפטן – ולמה לא פילוסוף, היסטוריון או סוציולוג או פוליטיקאי? אבל הבעיה החמורה יותר היא שאם מתברר שאכן אין בדברים "משום הסתה", הרי הם מותרים בציבור כשרים וטהורים, ואסור לבקר אותם ולגנות אותם! זאת אומרת, נוצר זיהוי מוחלט ודו-צדדי בין חוקי לבין ראוי וטוב ובין בלתי חוקי לבין פסול ומגונה, ובין המשפט הפלילי לבין השיפוט המוסרי האישי והציבורי.

כך עוברת הביקורת המוסרית לרשותם של המשפטנים ולרשותם בלבד. ואם אתה מבקר ומגנה אמירה בלתי מוסרית, בלתי אחראית, פסולה ומזיקה, אך כזו שאין בה "משום הסתה" על פי חוק – אתה מצטייר כאדם אלים, סותם פיות, פאשיסט ומזכיר ימים אפלים. ואם בכל זאת אתה מעוניין להתנגד להתבטאויות שאינן לרוחך עליך להיתלות באילנות החוק, שאם נתלית באילנות הרי אתה נאמן ל"שלטון החוק" ואם לאו אתה "סותם פיות".

ועל כן מתפלפלים המפלפלים ואומרים: הרבנים אינם רשאים, אין זה מסמכותם, יש לפטר אותם – במקום לומר: רבותינו הרבנים, אתם טועים! אתם מעודדים גזענות! אתם אומרים דברים שאינם ראויים! אתם מזיקים! ואפילו: אינכם ראויים יותר לשמש כמנהיגי ציבור! אין אנו חפצים בתורתכם! – וזאת משום ששוכחים שחופש הביטוי כולל את חופש הביטוי שכנגד, ושפתיחת פה איננה סתימת פיו של אחר, ושמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, ושגם אם באמירה שאמרת אין "משום הסתה" ואינך עתיד לתת את הדין בפני הרשויות, עדיין מותר וראוי להתנגד לדבריך ולהתקומם על העוול שאתה מחולל, ואפילו בחריפות.

ד.

הסיבה השנייה לכך שההתנגדות למכתב הרבנים מובעת באופן מוזר ועקיף ופורמלי ולא באופן הגיוני וישיר וענייני, היא שהטענה שסמכותם של הרבנים אינה נוגעת לענייני ציבור מסווה את הטענה שסמכותו של הציבור אינה נוגעת כביכול בענייני הרבנים. זו בעיה עמוקה וקשה וארוכה שיש לה אשמים רבים, ועיקרה הוא ש"החילונים" חשים שאין להם חלק ונחלה ב"יהדות" – בין אם זה משום שהדתיים "לקחו בעלות" ובין אם החילונים הם שרוקנו את עגלתם והדירו עצמם וכו'. כל שהחילונים יכולים לעשות הוא לנסות ולצמצם את גבולה של היהדות כך שלא תחדור לגבולם שלהם, אך לחדור בעצמם לגבולה אינם רשאים, לא בעיניהם ולא בעיני המצויים "בפנים".

והנה אותה משפטיזציה של השיח הציבורי מופיעה גם בתוך השיח הרבני ומדירה ממנו את כל הציבור שאינו בקיא בנבכי ההלכה, בין שהוא רואה עצמו כמחויב להלכה ובין אם לאו. נטענת הטענה שהרבנים בסך הכל ציטטו הלכות עתיקות וידועות, ומה לך אצל גדולי הדור שהלכה כמותם בכל מקום. ואם רוצה אתה להתווכח עמם עליך לעשות זאת אך ורק במסגרת השפה ההלכתית. זה אפשרי כביכול עבור רבנים שאינם ממחנה החותמים – אפשרי רק כביכול כי יש מגוון דרכים לשלול את הלגיטימיות שלהם לעשות זאת; אך זה בוודאי אינו אפשרי עבור מי שאיננו מאנשי שלומנו. וכיוון שהם חשים, ובצדק, שדברי הרבנים מכעיסים ומקוממים, הם ממירים את השיח המשפטי הפנים-הלכתי בשיח המשפטי החוץ-הלכתי.

כך מצטיירת התמונה הבאה: ישנה הלכה, והיא שייכת לקבוצת רבנים מסוימת; ישנם חילונים, שדעתם על ההלכה חסרת משמעות מבחינת ההלכה עצמה ואין להתחשב בה – כי התחשבות בה היא כיפופה של המערכת המשפטית הפנים-הלכתית למערכת משפטית זרה; ובתווך ישנה קבוצת רבנים אחרת, שאינה מקבלת את מרותה של ההלכה משום שהיא עסוקה בהתרפסות כלפי החילונים. ואם תרצה החלף את המילה 'חילונים' במילה 'שמאלנים' לסירוגין, שכביכול אין חילוני אלא שמאלני ולהפך.

השאלה כיצד צריכה המערכת ההלכתית להתייחס ליהודים שאינם רואים עצמם כשומרי הלכה היא שאלה סבוכה ביותר שאינני מתיימר לפתור אותה ובוודאי לא על רגל אחת. מה שאני בכל זאת רוצה לטעון הוא שכשם שעל הלא-משפטנים להתנגד לדיקטטורה של המשפט ולנהל שיח ציבורי ערכי החורג מהכלים המשפטיים, כך על הלא-הלכתיים – שומרי הלכה או לא – לנהוג כלפי ההלכה, ולומר: איננו יודעים אם זו אכן "ההלכה הטהורה", אם יש בכלל דבר כזה, אבל אנחנו יודעים ומאמינים שמכתב שכזה הוא מכתב פסול מבחינה מוסרית, ומזיק מבחינה מדינית, ומגונה מבחינה דתית, ואין אנו מסכימים שכך ינהגו אלה המבקשים להיות מנהיגיה הרוחניים של היהדות.

איזה פתרון הלכתי ימצאו הרבנים? אם ירצו ימצאו. לא על חילול שבת הם זועקים ולא על עושק הגר ולא על הלנת שכר שכיר ולא על עינוי היתום והאלמנה – יתכבדו וישתקו גם על השכרת בתים למי שאינו בן ברית. ישתקו לא משום שאסור להם לדבר מבחינה חוקית ויש לזמן אותם אל היועץ המשפטי – מותר להם לומר מה שאמרו. אך מותר לאחרים להתנגד ולזעוק ולגנות ולדרוש ולהשמיע קול יהודי אחר, שהוא אוהב שלום ורודף שלום. וגם אם האחרים אינם בוגרי הישיבות הנכונות, וגם אם כן, ואפילו אם אינם בוגרי ישיבות כלל, ואפילו אם הם מתנגדים לעצם קיומן של הישיבות – עדיין רשאים וצריכים הם להיות שותפים בעיצוב דמותו של העם היהודי בארץ ישראל.

ה.

יפים לסיום דבריהם של יואל קרצ'מר-רזיאל ואיתי מרינברג-מיליקובסקי מתוך עצומת מחאה שניסחו כנגד מכתב הרבנים:

אנו מבקשים תורה של דרכי נעם ודרכי שלום, תורה של חיבת האדם שנברא בצלם.

אנו מבקשים תורה שאינה מנוכרת להישגי הדמוקרטיה ולערכיה: קידום זכויות אדם, מחויבות הרוב כלפי המיעוט.

אנו מבקשים תורה שאינה מחללת את עצמה בעיני א-לקים ואדם.

פורסם בקטגוריה מה בוער, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא של מי התורה הזאת: בעקבות מכתב הרבנים והפולמוס על אודותיו

  1. מאת עמרי‏:

    תודה.

    פרסום מעניין ומשכיל.

    חזק ואמץ.
    עלה והגשם.
    היה נכון.
    תורה ועבודה.

  2. מאת נעם‏:

    דברים יפים ונכונים. הדברים על המשפטיזציה של השיח הציבורי בפיסקה ג' הם מהנכונים והמדוייקים ששמעתי לאחרונה. כל הכבוד.

  3. מאת הלל‏:

    כתוב יפה מאוד כרגיל, אבל נתקל בכשל מכריע: אם משפטנים של מערכת משפט כלשהי קובעים קביעה מסוימת, אינך יכול "לעקוף" את הדברים ולבקש שיעשו תחמונים רק כי לך הדברים לא נראים. זה לא קשור למשפטיזציית יתר, אם המשפטנים טוענים שזה בגבולות המשפט. ובמקרה הזה ברור שמדובר במשהו בגבולות המשפט.

    ואם זה לא נראה לך? אתה יכול לדחות את מערכת המשפט כולה (למשל להיות חילוני). אתה יכול לקבל רק חלקים ממנה שנראים לך, ובכך ליצור לעצמך מערכת משפט אישית. אתה יכול אפילו להוקיע את מערכת המשפט ההיא כבלתי מוסרית בעליל וכמזעזעת. אתה יכול להיכנס לעובי הקורה ולטעון שהמשפטנים הללו קראו לא נכון את התמונה; אם כי כאן ראוי שתיכנס ללא משוא פנים בחקירה עצמה. אתה יכול גם לומר שיש כאן פסיקה שדעתך נשגבה ממנה ואין לך מושג מה לומר עליה. אבל משפטיזציית יתר? לא רלוונטי.

    ואגב, לגופם של דברים (שחבל שלא נכנסת אליהם), אני לא רואה מדוע לא היית נזעק אז כנגד הגזענות של חז"ל, ומה שונה אז מהשתא. אם לדעתך חז"ל וההלכה הם גזענים, אמור זאת בפה מלא. אם לדעתך לא כך, פרט ונמק מדוע הם לא והרבנים הפוסקים את הלכתם כן.

  4. מאת אריאל‏:

    הלל, תודה על התגובה.

    ראשית, אני חושב שלא-משפטנים יכולים לחלוק על משפטנים בשאלה מה נתון בגבולות המשפט ומה לא – וזה לא 'כשל' אלא לב העניין! אני לא יודע למה בנידון דידן לדעתך "ברור שמדובר במשהו בגבולות המשפט".

    שנית, על מנת לטעון שפסיקה משפטית היא בלתי ראויה מבחינה מוסרית, אין צורך לדחות את המערכת המשפטית כולה – במקרה הזה, המערכת ההלכתית – ו"להיות חילוני". אמנם, יש צורך לא לראות את ההלכה כחזות הכל, ואני אכן לא רואה אותה כחזות הכל. כשם שלגבי החוק יש פער בין אנרכיזם לפאשיזם, כך גם לגבי ההלכה. ישעיהו ליבוביץ לא היה מסכים איתי, אבל ישעיהו בן אמוץ אמר זאת באופן ברור וחד, להבנתי.

    הבעיה עם ההלכה היא מסובכת יותר, כי אין כאן הפרדה בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת – הרב אחראי לכל התפקידים הללו. באנלוגיה למדינה, הייתי דורש מהכנסת ומהממשלה לערוך בנושא דיון שהוא רחב יותר מזה שנערך בבית המשפט, אבל היות והרבנים מרכזים את כל הסמכויות הללו זה יוצא כאילו אני מבקש "לתחמן". אני לא מבקש לתחמן, אלא להתחשב גם בשיקולים בלתי-משפטיים: לא בשאלה כיצד לפסוק את ההלכה אלא בשאלה כיצד להנהיג את הציבור ולחנך אותו וכיצד להתבטא בפומבי ולקדש שם שמים. גם אם הפסיקה המדוברת היא אכן הפסיקה היחידה האפשרית מבחינה משפטית, יש הבדל בין תשובה ביחיד ותשובה ברבים, ובין תשובה של רב אחד לבין "עצומה" של עשרות רבנים, ובין תשובה שתאמר 'זו ההלכה אך יש להזכיר שכל אדם נברא בצלם אלוהים' לבין תשובה שמורה "להתרחק ממנו, למנוע מסחר איתו, לא להעלותו לתורה וכד'".
    הרי לא מדובר כאן בכלל ב"פסיקה" – כי לכאורה זו ההלכה מימים ימימה ומה כאן השאלה. זה לא שו"ת, שבו הפוסק נדרש להכריע במצב חדש או מורכב, אלא קריאה ערכית ופוליטית, שאני מתנגד לה. בין השאר הבעתי את ההתנגדות כשציינתי רשימת נושאים שגם בהם יש מקרא מפורש והלכה פסוקה והם הם גופי תורה ובכל זאת אין אנו רואים עצומות שכאלה לגביהם.

    לכן איני סבור שמשפטיזציית יתר הלכתית היא המקור למכתב הרבנים, אלא שהיא הכסות למכתב, והיא הטקטיקה למניעת ביקורת נגד המכתב. ונגד זה התקוממתי: נגד מניעת הביקורת נגד מעשה פוליטי מובהק, באצטלה של מעשה משפטי טכני. וזהו לדעתי "גופם של דברים".

    לעניין חז"ל והגזענות – שני דברים. האחד הוא שלא טענתי שהרבנים החתומים על המכתב גזענים, אלא שהם מעודדים גזענות, ויש הבדל בין השניים. השני הוא שלא למדתי את גישת חז"ל בנושא ולכן איני יכול לחוות את דעתי. באופן כללי אני לא נוטה לומר דברים גורפים על "חז"ל וההלכה" כי מדובר באלפי אנשים לאורך אלפי שנים, אבל האם זה מן הנמנע שבתולדות ההלכה, לרבות בספרות חז"ל, היו גילויי גזענות? ואם זה לא מן הנמנע, האם לא ראוי להזדעק כנגדם, בין בזמנם בין לאחר זמנם?

  5. מאת איתן‏:

    "לכן איני סבור שמשפטיזציית יתר הלכתית היא המקור למכתב הרבנים, אלא שהיא הכסות למכתב, והיא הטקטיקה למניעת ביקורת נגד המכתב" [מתוך תגובתך לעיל]
    מעולה. המשפט הזה ממש יישב לי את הדברים בראש. אבל בגללו גם נדמה לי שיש איזה כשל בתגובה הליברלית שמבקשת "תורה של דרכי נעם". כי גם כשמבקשים לשלב בשיח ההלכתי שיקולים "חוץ-משפטיים", נדמה שזה מוביל בסופו של דבר למשפטיזציה בריבוע, כי כל הרבדים חייבים לקבל ביטוי במשפך הצר של ההלכה. אבל אם כבר מניחים שיש עקרונות חוץ-הלכתיים, למה להתעקש לדחוק אותם למסגרת ההלכה?
    כבר כמה שנים [מאז פולמוס הפילגש הזכור לטוב] אני מסתובב עם המחשבה שצריך לעבוד עם תפיסה מורכבת יותר, שמאפשרת ומעודדת תנועה דיאלקטית ביחס לגבולות ההלכה. ולענייננו – יאסרו הרבנים את ההשכרה לנוכרים, ועובדי ה' מאהבה ימסרו את נפשם ויעשו זאת כעבירה לשמה, וה' הטוב ישפוט ביניהם.
    בכך נשחרר את הרבנים מלייצג את האינסוף-ברוך-הוא, שהרי בסופו של דבר הם בני אדם הלכודים במערכת של צמצום כפשוטו; נשחרר את אותו האינסוף מהחד-צדדיות המשפטית שבתוכה הוא צמצם את עצמו שלא-כפשוטו; ונשחרר לפחות חלק מהציבור לחיים של אחריות, סיכונים, וכניסה לספקות.
    [עד כאן המניפסט האיזיבצ'אי]

סגור לתגובות.