כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהוציאנו ממצרים והכניסנו לארץ ישראל ונתן לנו ספרים הרבה, ועם שנתעכב השתא חג הפסח מחמת שעיברו ישראל את השנה, מכל מקום לסוף בא עלינו לטובה והרינו יושבים וקוראים מבואות לספרים ומפצחים גרעינים עם שאר אחינו בית ישראל האוכלי קטניות בלבד. והיום לפנינו שלושה ספרים, הגות וציונות וחסידות ופרשנות. אשרינו שזכינו.
בובר וגורדון, תיאולוגיה ופוליטיקה
ספרו של שלום רצבי, "אנרכיזם ב'ציון'", משווה בין משנותיהם הפוליטיות של שני פילוסופים ואישי ציבור ציוניים דגולים, מרטין בובר ואהרן דוד גורדון. כל מי שאי פעם חיפש נושא לעבודה וחשב לערוך השוואה בין שני נושאים, ודאי גילה במוקדם או במאוחר שגזר על עצמו להגיש שלוש עבודות: עבודה אחת על כל נושא ועבודה שלישית המשווה בין הנושאים. כשמדובר בסטודנט עצל שזמנו קצר ומלאכתו מרובה ושכרו מועט – זו טעות חמורה; אך כשבספר מעמיק ורחב יריעה עסקינן, יוצא הפסדו של הכותב בשכרו של הקורא, הזוכה לעיין במשנותיהם של שני הוגים ואף לחדד את ידיעותיו ומחשבותיו בזכות הצבתם של ההוגים זה לצד זה.
טובה כפולה ומכופלת לספר זה עלינו, שכן הוא עוסק בהגות פוליטית תיאולוגית. הן בובר והן גורדון התבוננו בשאלות הגדולות בדבר האל, העולם והאדם ומה שביניהם, תוך שהם חורזים מקרא ומשנה וקבלה וחסידות, מגיבים להגות הכללית בת זמנם ואף מעורבים עם הבריות. התוצאות הן מרתקות ומעוררות השראה בפני עצמן, אך לא פחות מכך מעניין לראות כיצד תרגם כל אחד מהם את משנתו התיאולוגית לכדי השקפה ציונית ייחודית על הקשר שבין עם ישראל לארצו ועל חברת המופת שעליו לבנות בה. דומני שבדיונים מעין אלה יש כדי להעשיר את השיח הפוליטי ברעיונות עמוקים ונשגבים יותר מן הפרגמטיזם הרווח בימינו מחד גיסא, ומאידך גיסא להרחיב את תחומו של העיסוק הגובר במקורות היהדות, הנוטה להתמקד בשיח זהות ובדברים שבין אדם לעצמו, אל שאלות בוערות פשוטו כמשמעו.
בובר וחברים, חסידות ופרשנות
ספר נוסף שראה אור לאחרונה ואף הוא דן בין השאר ביצירתו של מרטין בובר הוא ספרו עב הכרס של ניחם רוס, "מסורת אהובה ושנואה", שכותרת המשנה שלו מפרטת את נושא עיסוקו: "זהות יהודית מודרנית וכתיבה ניאו-חסידית בפתח המאה העשרים". בספר זה אנו למדים כי התנועה החסידית, על פועלה והגותה, הייתה ללעג וקלס בקרב משכילי עמנו משחר לידתה: החל בכתיבתו של הפילוסוף שלמה מיימון והמשך באנשי "חכמת ישראל", הציגו המלומדים והחוקרים את החסידות ככת של עבודה זרה שבה המוני חסידים שוטים משליכים את יהבם על קומץ צדיקים שרלטנים, וכל משכיל שכיבד את עצמו טרח וחיבר סאטירה עוקצנית בגנותם של רבותינו החסידים הראשונים. והנה במפנה המאות התשע-עשרה-עשרים ניכרת אט אט נטייה שונה: סופרים חשובים ומשפיעים, ובהם י"ל פרץ, ברדיצ'בסקי, הורודצקי ובובר (המוקדם), החלו משבחים את החסידות, מתרפקים עליה ומאירים אותה באור יקרות. ניחם רוס תוהה בספרו למה ואיך התרחשה תופעה זו, שהוא מכנה "כתיבה ניאו-חסידית": איזה צורך פילוסופי, קיומי ודתי מילאה החסידות עבור המבקשים ליצור לעצמם "זהות יהודית מודרנית"? אילו צדדים בחסידות בחרו הסופרים הללו להדגיש לשם צורך זה? מה בין החסידות כהווייתה ההיסטורית לבין הדימוי הרומנטי שהעניקו לה בכתביהם?
דיון זה מעורר שאלות נכבדות בדבר היחס בין אמת היסטורית לפרשנותה, מסורת וחידוש, ואם תרצו בין פשט ודרש. שאלות אלה, משעה שהן מתעוררות אין אדם מישראל פטור מנתינת דעתו עליהן. כאשר הסופרים הנידונים בחיבורו של רוס ציירו את החסידות כפי שציירו, האם הייתה זו טעות? מרמה? סילוף? האם היה זה מדרש? האם ביטאו בכך נאמנות לדרכה של החסידות או שמא ניצלוה לצרכיהם ועיוותו את דמותה? האם זה משנה? ומה באשר לחסידות עצמה? האם היא פירשה את המקורות שעמדו לפניה כצורתם וכהווייתם? ואם כן מהו הדבר שהעניק לה את ייחודה ומה הייתה בשורתה?
שאלות כגון אלה נוגעות לכל עיסוק במקורות היהודיים, בין בבתי מדרש דתיים, בין בבתי מדרש שאינם דתיים ובין במחקר האקדמי. כך למשל נוהגים לעתים בני מגזרנו להתווכח מיהו ממשיך דרכו של הרב קוק: האם זה שלומד את כתבי הרב ודבק בהם כלשונם, או שמא זה שמנסה לחקות את מעשהו של הרב עצמו, שלא היסס להעמיד עצמו כנגד גדולי תורה ולפרש את דבר ה' לנוכח המציאות המתחדשת לנגד עיניו? נמצא זה שדבק בכתבי הרב סוטה מדרכו של הרב וזה שהולך בדרכו של הרב חולק על כתבי הרב. אף בתי המדרש החילוניים לא יצאו מכלל בעיה זו: האם רשאים הם ללמוד טקסט דתי בלא שהם מקבלים עליהם את הנחות היסוד הדתיות שהוא מושתת עליהן? כיצד יתמודדו עם טקסט שלכאורה מציג אותם כקוראים בלתי לגיטימיים של הטקסט עצמו? האם פרשנותו של יהודי חילוני לכתבי הקודש, לאור השקפתו וערכיו שלו, היא מעשה פסול? האם היא דומה או שונה, מבחינה זו, לפרשנותו של יהודי דתי לאותו טקסט?
יאמרו האומרים משני המגזרים: נדבק במחקר האקדמי ונראה את הדברים לאשורם. אך שתי בעיות כרוכות בכך: האחת – האם אמנם ניתן לראות את הדברים לאשורם? או שמא לאחר פטירתו של כל חוקר דגול ייכתבו מחקרים על דרכו הסלקטיבית ונטיותיו האידיאולוגיות. אך בעיה חמורה לא פחות היא: אם אין אנו מערבים עצמנו בלימודנו, לשם מה בכלל אנו לומדים את ספרות המופת של עמנו? והאם בכך אנו ממשיכים את מסורת הלימוד המפוארת של כל הדורות או שמא שוברים אותה חלילה? דוגמה מרתקת לבעיות שכאלה היא מחקר הפילוסופיה של ההלכה, המנפץ את תדמיתה הפורמליסטית של ההלכה וחושף את הערכים שעמדו, כאז כן עכשיו, בלבו של כל מפעל הלכתי; האם זה מעשה חתרני שעלול לפרק מבפנים את עולם ההלכה, מה גם שרובו ככולו נעשה על ידי חוקרים דתיים שכמה מהם מורי הלכה בעצמם? או שמא אין זו אלא הליכה בדרכם של גדולי הפוסקים מימות המשנה (לפחות), שנתנו דין וחשבון על מעשיהם?
זו תורה וזה מחקרה
כל השאלות הללו מתעוררות ומתעצמות כאשר עוסקים בספר הספרים ששמנו נקרא עליו, הלוא הוא התנ"ך. המבקש לדעת מה דרכם של החוקרים בני עמנו בעת הזאת, יוכל לעיין בספר חדש בן שני כרכים גדולי ממדים ורבי משקל, ושמו "ספרות המקרא: מבואות ומחקרים" – קובץ מאמרים בעריכת ציפורה טלשיר. מודה אני שטרם קראתי את המבוא לספר זה, אך מכיוון שספר זה כולו מבואות וקראתי אחד מהמאמרים הנדפסים בו, הרשיתי לעצמי להציגו בפניכם. מבואות הם דבר נהדר כידוע – לא רק מבואות לספרים אלא גם ספרי מבואות. עצם השיטה הזו של כתיבת מבוא, או לימוד קורסי מבוא, היא אחד מיתרונותיו הבולטים והחשובים של הלימוד האקדמי על פני הלימוד הישיבתי, ולא נאריך בכך כעת.
את המאמר שקראתי (והגהתי) חיבר מורי ורבי ברוך שורץ, והוא מוקדש להצגה יסודית, נהירה ובהירה מאין כמוה של התורה שבכתב על דרך השערת התעודות, אותה השערה המכונה משום מה בציבור בשם "ביקורת המקרא". שורץ עומד על הבעיות הספרותיות הקשות מנשוא העומדות לפתחו של המבקש ללמוד את התורה ואף – שומו שמים – להבין מה כתוב בה. לא "ללמוד על", לא "להסתכל מבחוץ", לא "לבקר ולשפוט", אלא פשוט לקרוא את המילים והמשפטים והסיפורים והחוקים. הרי זה כתוב, נכון? קוראים לזה מקרא, כדי שיקראו, לא? ובכן, מסתבר שזו איננה משימה קלה. אם ניסיתם ולא הצלחתם אין זו אשמתכם, ואם דבר ריק הוא אין זה מכם, שכן התורה כצורתה, אומר שורץ, מלאה סתירות וכפילויות וקטיעות של הרצף הספרותי ושינויי סגנון חסרי פשר. לטענת שורץ, המחדש את דרכי המחקר הגרמני הקלאסי שנשתבש לדעתו עם השנים, התורה שלפנינו היא מעשה שזירה של ארבעה טקסטים עצמאיים, שלכל אחד מהם רצף עלילתי, עקביות חוקתית וסגנון ספרותי משלו. לכל אחד מהם יש רצף ועקביות שכאלה – אך לתורה בכללה אין, שכן היא מדלגת לסירוגין בין ארבעתם (מסיבות המפורטות במאמר ובדרכים המפורטות במאמר), ולכן לחמישה חומשי תורה המוכרים לנו, טוען שורץ, "אין פשט", ואין כל אפשרות לפרש את התורה כפי שהיא לפנינו על דרך הפשט מבלי להידחק ולהתפתל.
שורץ הוא מן החוקרים האנליטיים והיסודיים ("ייקים" באכדית) המאמינים שאם תשבו רגע, והם יסבירו לכם את תורתם צעד אחר צעד, לאט ובבהירות, ובלבד שאינכם טיפשים ואינכם משוחדים – לא תהיה לכם ברירה אלא להשתכנע. אמנם, יש להודות שרוב החוקרים אינם מחזיקים בדעתו לגבי אופן התהוות התורה, אך מכל מקום מאמר המבוא שלו מציג בשפה ברורה ונעימה את הבעיות העיקריות העומדות בפני המבקש לקרוא את התורה על דרך הפשט, ומציע דרך אחת מקיפה ורצינית להתמודד עם בעיות אלה. כאמור טרם קראתי את שאר המאמרים בספר, אבל חזקה על כותביהם שהם מעניקים לנו תמונה כללית, רחבה ועם זאת יסודית, של המקרא על פרטיו וחלקיו פירושיו ותולדותיו, בעיניו של המחקר העברי בן זמננו. אינני סבור שהמחקר הפילולוגי-היסטורי הוא הדרך הלגיטימית היחידה לגשת אל התנ"ך, אך אני בהחלט מאמין שזו דרך נכונה ומחכימה שכדאי לכל הפחות להכיר. קובץ המבואות החדש לספרות המקרא נראה כמו הזדמנות טובה לעשות זאת.
הערה לסיום
לסיום אעיר על עוד הבדל בלתי מקרי בין שני הספרים הראשונים לספר השלישי: בעוד שבספר המבוא למקרא מרובים שמותיהם של חוקרי האוניברסיטה העברית בין כותבי המאמרים, הרי ששני הספרים העוסקים בהגות יהודית בעת החדשה נכתבו על ידי איש אוניברסיטת תל-אביב (שלום רצבי) ואיש אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (ניחם רוס). אשרינו אנשי הר הצופים שזכינו לחוקרי מקרא רבים וטובים, ואשרי האוניברסיטאות האחרות שעוסקים בהן בהגות יהודית בעת החדשה ובפרט בהגות ציונית וישראלית – תחום שבאוניברסיטה העברית אין כעת ולו חוקר אחד המקדיש לו את עתותיו (פרופ' שביד הדגול, ה' יאריך ימיו בטוב, פרש מהוראה זה מכבר). כדרך העולם, נוצר באוניברסיטתנו מעגל שבו ההוגים הללו אינם נלמדים וכתוצאה מכך אינם נחקרים וחוזר חלילה. בעיניי ראויה ההגות הזו לעיון נרחב, הן מצד עצמה הן מצד תרומתה האפשרית, והמוחמצת למדי עד כה, לשיח היהודי המתחדש.
- שלום רצבי, אנרכיזם ב"ציון": בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל-אביב, 339 עמודים
- ניחם רוס, מסורת אהובה ושנואה: זהות יהודית מודרנית וכתיבה ניאו-חסידית בפתח המאה העשרים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 572 עמודים
- ציפורה טלשיר (עורכת), ספרות המקרא – מבואות ומחקרים, הוצאת יד בן-צבי, שני כרכים, 686 עמודים
ישר כוח עצום. הרחבת אופקים תמציתית ללא טרחה [טרחה שלי, כלומר] – זה כל מה שאפשר לבקש.
ולגבי הספר של רוס – האם לא הגיע הזמן לערוך מחקר דומה על הגורמים להתחדשות הניאו-חסידית בציבור הדתי-לאומי? נראה לי עניין מעניין לענות בו, אם מישהו יהיה מוכן לשלם לי על זה.