5

דברי תורה והגיגים

פרויקט שמונה פרקים: מבוא לפרויקט + ההקדמה (א) – מטרותיה של מסכת אבות

מבוא

image

בשנת הלימודים הקרובה אני מלמד, בין השאר, את הקדמת הרמב"ם למסכת אבות, המכונה "שמונה פרקים". כדי להתכונן, חשבתי ללמוד כאן בבלוג את שמונת הפרקים, בעזרת השם, בעזרת מי שיזדמן לבלוג זה באופן קבוע או חד-פעמי, ובעזרת שלושה ספרים שאציג מיד. אנסה לעמוד על הנושאים המרכזיים בכל פרק, ולדון בהם ככל שתשא הרוח את נפשי, על חמשת כוחותיה, במתודה כלשהי שאיננה ידועה לי בשלב זה.

הקדמת הרמב"ם למסכת אבות נכתבה בערבית-יהודית – סוג של יידיש שרווח בתקופתו וגם אותו נהוג היה לכתוב באותיות עבריות. לאחרונה ראה אור תרגום עברי חדש לחיבור, פרי עטו של הפרופסור מיכאל שורץ, שזכה השנה בפרס ישראל על תרגומו המונומנטאלי בהחלט למורה הנבוכים. מאחר שנהניתי כל כך מהתרגום ההוא, אשתמש בתרגומו גם הפעם. לא רבים המקרים שבהם המבוא המחקרי הנלווה לטקסט עתיק הוא ארוך יותר ומסובך הרבה יותר מהטקסט עצמו, אך כזה הוא המקרה שלפנינו: יותר ממחצית המהדורה החדשה היא מבוא, כבד למדי, שכתבה הפרופסור שרה קליין-ברסלבי. לפי עדותה של הכריכה האחורית, "דברי המבוא מבארים את עיקרי דבריו של הרמב"ם בשמונה פרקים פרק אחר פרק, ועומדים על השילוב העמוק בין מקורותיו של הרמב"ם בפילוסופיה הערבית המבוססת על אריסטו, לבין מקורותיו היהודיים, המקרא ומסורת חז"ל".

בנוסף למבוא של קליין-ברסלבי אני מתכוון להיעזר בספרו של הפרופסור אליעזר שביד, "עיונים בשמונה פרקים לרמב"ם", ספר ישן וקצר יחסית שהוא "בחינת סכומים כלליים שתכליתם להקנות למעיין התמצאות בסוגיות העיקריות ב'שמונה פרקים'", וכן בספרו של הרב אורי שרקי, "על שמונה פרקים לרמב"ם" – ספר חדש יותר וארוך יותר מזה של שביד, המציע פירוש טקסטואלי צמוד ו"ניסיון לחדור לשורשי השקפתו" של המחבר בכל אחד מהפרקים. קליין-ברסלבי, וכאמור גם אני, משתמשים בתרגום האחרון – של שורץ; הרב שרקי מתייחס לתרגום הראשון – של אבן-תיבון; ואילו שביד מסתמך על תרגומו של הרב קאפח. לא נסיים סקירה ביבליוגרפית קצרצרה זו מבלי להזכיר את תרגומו הבהיר של הרב שילת.

אם כן, נתחיל.

הקדמה (א): מה מטרתה של מסכת אבות?

קליין-ברסלבי מציינת שבהקדמות של ספרי פרשנות בספרות היוונית, הערבית והיהודית שהרמב"ם הכיר (ולמעשה גם היום), נהוג היה לעסוק בשני נושאים – בעניינו של הספר המתפרש, ובמטרה, המתודה והמקורות של הפירוש עצמו. כך עושה גם הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים, וכמתבקש – כך עושה גם קליין-ברסלבי עצמה (ובעצם, כך עשיתי גם אני במבוא שבראש הפוסט הזה).

image

שמונה פרקים הם חלק מהפירוש למשנה, שכתב הרמב"ם בשנות העשרים לחייו. הפירוש למשנה, כמו המשנה עצמה, הוא בעיקר מפעל הלכתי, והופעתה של מסכת אבות במשנה טעונה הסבר. מדוע מופיע בתוך הקודקס המשפטי טקסט נטול חוקים? מה עניינו ומה תפקידו? הרמב"ם פותח את הקדמתו בהפניה פנימית: "הבהרנו בתחילת החיבור הזה [פירוש המשנה] מה הסיבה שגרמה למקבץ לקבוע מסכתא זאת [אבות] בסדר זה [סדר נזיקין]". ואכן, כבר בהקדמתו הכללית לפירוש המשנה ציין הרמב"ם שני תפקידים של המסכת ואת הסיבה להצבתה בסוף סדר נזיקין, העוסק בדיני ממונות.

לדברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, התפקיד הראשון של מסכת אבות הוא לבסס את סמכותם של השופטים באמצעות עיגונה בשרשרת המסירה של התורה מסיני ועד אליהם. סמכותם של הדיינים לאורך כל הדורות איננה נובעת מכוחם אלא מכוח ההתגלות שהעניקה להם סמכות זו:

יש בזאת לקח לאנשים שלא יאמר (האומר): 'אני מקבל את משפטו של פלוני', או 'אני סומך על תקנתו של פלוני', אין הדבר כן, כי המשפט אינו לפלוני השופט, אלא הוא לאלהים בלבד, אשר ציווה אותו לנו… הוא משפט אחד בלבד המועבר מאיש לאיש במשך הזמן. (מתוך ההקדמה לפירוש המשנה; מתורגם במהדורת שורץ לשמונה פרקים, עמ' 3 הערה 2).

המטרה השנייה שמייחס הרמב"ם למסכת אבות נוגעת יותר לענייננו: מדברי המוסר המובאים במסכת מפי החכמים ניתן ללמוד את המידות הטובות. מקומה של המסכת בסוף סדר נזיקין נובע מהחשיבות היתרה שיש לתיקון המידות עבור השופטים, משום ששופט שמידותיו אינן מתוקנות עלול לגרום נזק גדול הרבה יותר מאשר אדם פשוט שמידותיו פגומות. בהקדמתו הכללית למשנה מדמה הרמב"ם את הדיין לרופא – דימוי שישתמש בו גם בשמונה פרקים. הדיין-הרופא מצטיין בהתנהלות מחושבת ומדויקת, המתאימה את עצמה לסיטואציה. אין הוא נוקט מיד בפתרונות קיצוניים אלא בטיפול הדרגתי:

בסיכומו של דבר צריך השופט להיות כמו רופא מומחה. כי הרופא המומחה – כל זמן שאפשר לטפל במזונות, לא יטפל בתרופות. וכאשר הוא רואה שהמחלה קשה משתטופל במזונות, הוא יטפל בתרופות… כן השופט ישאף לפשרה. אם אינו יכול (להשיג פשרה), ישפוט בעדינות וענווה, ויפנה אל בעלי-הדין בדיבור רך. אם אינו יכול (לנהוג כך) בשל קשיחותו של אחד מבעלי הדין ורצונו להתגבר על-ידי עוול – יהיה קשה ותקיף כלפיו כמו שתיארנו. (שם, עמ' 4)

ההנחה היא, אם כן, שההלכות עצמן אינן מספיקות על מנת שהדיין ידע בדיוק איך לנהוג בכל מצב – לשם כך עליו להיות בקיא גם בתורת המוסר, וזו מטרתה של מסכת אבות. כפי שמסביר שביד, עולה מדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה שלמסכת אבות יש תפקיד שונה עבור כל קהל: עבור הציבור הרחב, המסכת מבססת את סמכותה של ההלכה ואת סמכותם של מנהיגי ההלכה. אדם מן השורה אינו זקוק לדיונים המוסריים שהמסכת מוקדשת להם – די בכך שיציית לחוק. עבור המנהיגים, לעומת זאת, המסכת דווקא מערערת, במובן מסוים, את כוחה של ההלכה: היא מבהירה להם שהחוק עצמו איננו מספיק, ושעליהם גם לפתח את אישיותם המוסרית – למען טובתו של הכלל שהם מופקדים על הנהגתו.

לאור שתי המסקנות הללו מהקדמתו הכללית של הרמב"ם למשנה – שתוכנה של מסכת אבות מיועד למנהיגים בלבד, ושתכליתו של תיקון המידות הוא הבטחת שלום הציבור – דבריו של הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות הם מעט מפתיעים. וכך הוא אומר:

אנו נאריך מעט על אודותיה [על מסכת אבות], כי אף על פי שלכאורה היא ברורה וקלה להבנה, לא קל לכל האנשים לקיים את כל הכלול בה. גם לא כל ענייניה מובנים בלי הסבר מספק, אף שהם מביאים לידי שלמות רבה ואושר אמתי. לכן ראיתי לנכון לדבר עליה באופן ממצה.

כאן סתר הרמב"ם את שתי המסקנות: ראשית, הוא מדבר על "כל האנשים" שעליהם "לקיים את כל הכלול בה", במסכת אבות, ושנית, הוא טוען שעניינה של המסכת הוא להביא "לידי שלמות רבה ואושר אמתי", דהיינו לשלמותו ואושרו של היחיד, כל יחיד, ולא לתקינות הסדר הציבורי ולרווחת הכלל. מהו האושר המדובר, שמסכת אבות מובילה אליו? זאת מסביר הרמב"ם מיד, ולשם כך הוא קושר בין כמה מאמרי חז"ל: במקום אחד נאמר שמי שמעוניין להיות חסיד – עליו לקיים את האמור במסכת אבות, ובמקום נוסף נאמר ש"חסידות מביאה לידי רוח הקודש", ומכיוון שרוח הקודש אינה אלא נבואה – הרי שתפקידה של מסכת אבות הוא הכשרה לנבואה! הרמב"ם מודע כנראה לכך שהמסקנה הזו קצת תמוהה, והוא מבטיח: "אנו נבהיר אמיתת (אמירה) זאת, כי היא (מסכת אבות) כוללת חלק גדול מתורת המידות".

כיצד נסביר את הסתירות בין ייעודה של מסכת אבות למנהיגים בלבד לבין ייעודה לכל אדם, ובין תפקידה בשמירת הסדר הציבורי לבין תפקידה בהשגת שלמותו של היחיד?

לפי הסברו של הרב שרקי, רומז הרמב"ם לכך שכל אדם הוא מעין שופט ומנהיג של נפשו שלו. תורת המשפט ותורת המוסר של הרמב"ם קשורות זו בזו באופן מהותי, כפי שראינו קודם: שתיהן נדרשות להשיג את האיזון הנכון בין הכוחות המנוגדים, ולעשות זאת בהגינות ובדיוק, תוך נקיטת האמצעים המתאימים בלבד וללא שמץ של מעורבות רגשית. הרב שרקי מביא מקבילה מעניינת לדימוי האדם המוסרי לשופט – מספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי (ג, ב-ה):

אמר הכוזרי: תאר נא לי אפוא, מה מעשי החסיד אצלכם?
אמר החבר: החסיד הוא האיש המופקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במדה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק: לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו, כי על כן הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם נשמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם.
אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך, לא למושל!
אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו.

דברי רבי יהודה הלוי קרובים לדברי הרמב"ם באשר לדמיון בין צורת ההנהגה הרצויה של החברה ובין ההנהגה העצמית של הפרט. אך מלבד זאת – כפי שמציין שביד – בין שלמותה של החברה ובין שלמותו של הפרט יש במשנת הרמב"ם לא רק דמיון צורני אלא גם קשר סיבתי: כפי שלמד הרמב"ם מן הפילוסופיה האריסטוטלית, כל מטרתם של הסדר החברתי ושל הרווחה הכלכלית הם לאפשר ליחידים לחיות חיי עיון, ולמוכשרים ביותר להתעלות למדרגות רוחניות נשגבות. בהקשר זה, מפורסם תיאורו של הרמב"ם לימות המשיח בסוף הלכות מלכים:

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם… ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא… ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם.

מורי פרופ' הלברטל אומר שהתפיסה המשיחית של כל הוגה ושל כל דור משקפת את אופי התלונה שלהם על המצב הנוכחי. הרמב"ם איננו מוטרד מכך שישראל אינם שולטים בכל העולם, אלא מהעובדה שהמצב הפוליטי והכלכלי אינו מאפשר את ההתמסרות לידיעת האל. זהו אם כן קשר נוסף בין תיקון החברה לבין תיקון היחיד.

לכאורה, עולה מכאן שהמשפט ההוגן והצדק החברתי אינם אלא אמצעי פונקציונלי להשגת אמיתות פילוסופיות. הרב שרקי דן בכך בספרו ומראה שהדברים יותר מורכבים; ההנהגה הצודקת של החברה מוצגת אמנם בכתבי הרמב"ם כאמצעי להשגת החכמה, אולם בד בבד, טוען הרמב"ם בכמה מקומות חשובים בכתביו שתכליתה של החכמה עצמה הוא הנהגה צודקת של החברה, ושבכך מידמה האדם לאל ומתקרב אליו.

לסיכום

imageעד כה קראנו רק את מחציתה של ההקדמה שכותב הרמב"ם להקדמתו למסכת אבות. מחציתה הראשונה של ההקדמה עוסקת במטרתו של החיבור המתפרש בו, כלומר במטרתה של מסכת אבות. כפי שכותב הרמב"ם עצמו, אין זה הדיון היחיד שהוא מקדיש לנושא, ולכן ראינו מהן שתי המטרות שמייחס הרמב"ם למסכת אבות במקום אחר – בהקדמתו הכללית לפירושו למשנה, ששמונה פרקים הם חלק ממנו. שם, בהקדמה הכללית, כתב הרמב"ם שמסכת אבות תפקידה לבסס את סמכות ההלכה בעיני ההמון, ולהעניק לדיינים הכשרה מוסרית ראויה. משם חזרנו להקדמת שמונה פרקים, והופתענו לגלות שהרמב"ם מייעד את מסכת אבות לכל אדם, ושלדבריו המסכת מובילה לשלמות אישית ולא לשלמות חברתית. כדי להקהות את הסתירה עמדנו על הקשר הכפול בין תיקון החברה לתיקון היחיד: ראשית, תיקון היחיד ותיקון החברה משולים זה לזה, ולכן כל אדם מופקד על הנהגת נפשו, ומי שמנהיג את נפשו כראוי יוכל גם להנהיג את החברה כראוי, ושנית, תיקון החברה נועד לאפשר מבחינה מעשית את תיקונם של היחידים, אם כי גם תיקון היחיד מוביל בסופו של דבר בחזרה לתיקון החברה.

את "הקפיצה" הנוספת שהרמב"ם ביצע, בכך שטען שתיקון תכונות האופי מוביל לנבואה, לא הסברנו עדיין, על אף שזוהי אולי הטענה העיקרית שבהקדמה, ודווקא משום כך – הרמב"ם הבטיח שידון בכך בהמשך, והוא אכן יעשה זאת באריכות.

בפרק הבא נעסוק במחצית השנייה של הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים, המוקדשת לדברים כלליים שאומר הרמב"ם על ההקדמה עצמה, ובייחוד לעובדה שהוא העלים את המקורות שהסתמך עליהם בכתיבת חיבורו, ולסיבה שעשה זאת.


פרויקט שמונה פרקים:

מבוא לפרויקט + ההקדמה (א) – מטרותיה של מסכת אבות

ההקדמה (ב) – הרב שרקי כממשיך דרכו האזוטרית של הרמב"ם

פרק ראשון (א) – הנחות יסוד לתורת הנפש

Facebook Comments

5 Responses to “פרויקט שמונה פרקים: מבוא לפרויקט + ההקדמה (א) – מטרותיה של מסכת אבות”

  1. מאת יוסי:

    נראה שבבסיסה של האמרה "החסיד הוא המושל" נמצאת השוואתו של אפלטון בין המושל במדינה למושל בנפשו. כאשר הוא נשאל בספרו "המדינה" מהו הצדק? (או מהו הדבר הצודק) תגובתו (הארוכה יש לומר) היא דווקא תיאור של המדינה הצודקת שממנה אפשר לעשות דדוקציה לאדם הצודק. אינני יודע אם בנקודה זו צודק פרופ' הלברטל שהרי האתי תמיד הלך יד ביד עם הפוליטי ובהרבה ספרי המוסר מבית מדרשם של האפלטוניסיטים והאריסטוטליים אנו מוצאים תיאור מדיני בכדי לזקק נקודה מוסרית ודפח"ח.

  2. […] בבלוגו המצוין על חברה מעורבת, מזמין אתכם ללמוד איתו שמונה פרקים לרמב"ם,  וגם שולח ידו בעניני דיומא – כהנה […]

  3. […] מבוא + הקדמה (א) שתפו:FacebookEmailSharePrint By אריאל, on 29 ביולי 2011 at 1:26, under חינוך, פילוסופיה. Tags:רבנים, רמב"ם, שמונה פרקים. אין תגובות עדיין פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL. « צר עולמי […]

  4. מאת ירדן חובר:

    אריאל מורי היקר
    במהלך חיפושי אחר חומר לשם כתיבת העבודה שהטלתה עלינו בכיתה, ניתקלתי בבלוג שלך, ואני חיבת לציין שעזרת לי מאוד.
    תודה על הפרוש הברור ניתראה ביום שישי הקרוב.
    ירדן חובר, התיכון לאומנויות בירושלים,מגמת מחשבת י'א.

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: