13

דברי תורה והגיגים

פרויקט שמונה פרקים: ההקדמה (ב) – הרב שרקי כממשיך דרכו האזוטרית של הרמב"ם

להלל מנספילד

הצהרת הרמב"ם על השמטת המקורות לחיבורו

clip_image002

בחלק השני של הקדמתו לשמונה פרקים, מודיע הרמב"ם לקורא כי הספר המונח בידו איננו מכיל "עניינים שחידשתי אני מעצמי, ולא הסברים שהמצאתי", אלא דברים שהרמב"ם ליקט ואסף ממקורות מגוונים, ובעיקר מספרות חז"ל ומהפילוסופיה הישנה והחדשה. לאחר הבהרה זו הוא מפציר בקורא: "שמע את האמת מפי אומרהּ". ואז הוא ממשיך ומספר, כי לעתים אפילו העתיק פסקה שלמה מספר אחר. אך לדבריו אין בכך כל רע; אי אפשר להאשים אותו בגניבה ספרותית או בהונאת הקוראים, שהרי הצהיר על כך מראש ומעולם לא טען שחיבר את הדברים מעצמו. ואכן, החוקרת שרה קליין-ברסלבי מעירה כי קטעים שלמים בשמונה פרקים הועתקו מילה במילה מחיבורו של הפילוסוף הערבי אלפאראבי, "פרקי המדינאי".

 

שתי סיבות להשמטת המקורות

ובכל זאת, גם אם מעשה לא ישר אין כאן, חלילה, הרי שמעשה תמוה ודאי יש כאן. מדוע לא לציין לגבי כל טיעון בספר את המקורות שהוא מבוסס עליהם?

הרמב"ם מונה שתי סיבות להחלטתו להשמיט את שמות החכמים והפילוסופים – סיבה טכנית וסיבה חינוכית. הסיבה הטכנית לכאורה היא שאזכור השמות מכביד על הקורא ללא צורך: "שזאת אריכות חסרת תועלת". הרי לפי מטרותיה של מסכת אבות ומטרתם של הפירוש ושל ההקדמה לפירוש – שעסקנו בהם באריכות בפעם שעברה – אין טעם להרבות בהערות שוליים ובהפניות. מה שחשוב הוא להבהיר לקורא את התורה המוסרית העומדת במרכזה של מסכת אבות, כדי שהקורא יוכל להפנים אותה, ולקיים את דברי המסכת, וכך לתקן את מידותיו בשאיפה לזכות לנבואה. לשם כך אין הוא נדרש לדעת דבר על משנתו של רבי עקיבא, וגם לא על זו של אריסטו.

אך הסיבה המהותית יותר לאי-הזכרת המקורות, ושמא יש לומר – להסתרת המקורות, היא הסיבה השנייה:

ושמא יעורר שֵם אותו האיש בלב מי שאין לו שיפוט נכון (את המחשבה) שדיבור זה נפסד ויש בו פנימיות רעה, אשר אין הוא יודע אותה. לכן ראיתי לנכון להשמיט את (שמו של) האומר.

יודע הרמב"ם את נפש קוראיו, והוא משער שישנם שמות מסוימים, העלולים לעורר חשדות מסוימים בלבם של אנשים מסוימים. למה הוא רומז?

כזכור העיד הרמב"ם כי הוא מתבסס על שני מאגרים שונים של מסורות, של רעיונות ושל טקסטים: ספרות חז"ל מצד אחד והפילוסופיה מצד שני. מצד אחד ראה עצמו הרמב"ם, וראו אותו בני תקופתו ובני כל הדורות שאחריו, כהמשך טבעי של המסורת היהודית שלפניו. מצד שני השתייך הרמב"ם – בעיני עצמו, בעיני תומכיו ומתנגדיו מבין היהודים, וגם בעיני הלא-יהודים – למדע ולפילוסופיה הניאו-אריסטוטליים, שפרחו בתרבות הערבית בתקופתו. קהל היעד הטבעי של ההקדמה למסכת אבות הוא הציבור היהודי; והרי זוהי הקדמה למסכת אבות, כלומר חיבור שכל מטרתו להבהיר ולפרש ולהגיש (או כמו שאומרים: להנגיש) בפני הקורא היהודי, האמון על מסורת חז"ל, את אחד מהטקסטים החשובים ביותר במסורת הזו עצמה.

להבדיל מהקורא של מורה נבוכים, שעבר הכשרה מדעית ופילוסופית ארוכה והתנסה באופן עמוק ומכאיב בפער שבין המסורת לבין המדע, הקורא של שמונה פרקים – בימי הרמב"ם, ובמידה רבה גם היום – הוא בן נאמן למסורת היהודית בלבד, לפחות לפי תודעתו העצמית. אין לו עניין בפילוסופיה הכללית ובתרבות המערב, בוודאי לא כאשר הוא עסוק בלימוד תורה. נאמר זאת כך: היתקלות בשם של אריסטו, למשל, או במילה לועזית ארוכה במיוחד באמצע החברותא, בהחלט עלולה להרוס לו את היום. וזה לא סתם פחד; הוא מאמין שיש קשר מהותי בין האישיות, הרקע, האמונה ואורח החיים של הדובר, לבין אמיתות דבריו, ושיש אנשים שאין ראוי ללמוד מהם תורה. האם הרמב"ם מתנגד להנחה העמוקה הזו?

 

הבחנתו של הרב שרקי בין תורת ה' לחכמת המוסר

image

בספרו על שמונה פרקים מעלה הרב אורי שרקי שאלה שלא חשבתי עליה, ונראה שגם החוקרים שקראתי את דבריהם לא נתנו עליה את דעתם: מדוע הרמב"ם איננו מציין את שמות החכמים שהוא מתבסס עליהם, למרות הדרכתם של חז"ל שיש לומר דברים בשם אומרם?

כדי לתרץ את הסתירה בין הדרך שנוקט הרמב"ם לבין מה שקבעו חכמים, חוזר הרב שרקי להבחנה מוכרת – "חילוק" בשפה הלמדנית – בין שני סוגים של ידע: תורה וחכמה. וזה לשונו:

אפשר לומר שההדרכה לומר דברים בשם מי שאמרם היא הדרכה קבועה רק בדברי תורה. הסיבה לכך היא שדברי חכמה הם אמת גם מבלי לדעת מי אמרם, כשם שחוקי הטבע, למשל, נכונים הם גם לפני וגם אחרי המדענים שגילו אותם; אולם התורה היא דבר ה', ודיבור הוא תוכן המחובר לאישיות. אפשר להעביר תוכן זה רק באמצעות אישיות אחרת, רב, היוצר באישיותו החיה קשר בלתי אמצעי עם דבר ה'. לכן בדברי תורה חשוב לדעת מי האנשים המוסרים את השמועה, מפני שדבר ה' הבא דרך נפשו של פלוני שונה מדבר ה' הבא דרך נפשו של אלמוני.

מדבריו של הרב שרקי עולה כי התחושה שדיברנו עליה קודם, של המאמין שאיננו מוכן לערב את תורתם של הגויים בלימוד התורה שלו, איננה סתם אינטואיציה שמרנית שראוי להשתחרר ממנה, אלא תובנה עמוקה ונכונה על היחס שבין האישיות והתוכן בכל הנוגע ללימוד תורה. משום כך הורו חכמים שבכל פעם שאדם אומר דברי תורה, הוא חייב לחשוף בפני המאזין את מקורותיו, שכן התורה הנמסרת מפי חכם פלוני איננה אותה תורה כמו זו הנמסרת מפי חכם אלמוני. אולם הדרכה זו, אומר הרב שרקי, מוגבלת ל"דברי תורה" ואינה תקפה לגבי "דברי חכמה":

אך בדברי חכמה, שהם אמת בכל מקום ובכל זמן, ובכלל זה חכמת המוסר המופיעה בפרקים אלו, אין הכרח לעשות כן.

לפי ההבחנה הזו, כל מה שהרמב"ם עוסק בו בשמונה פרקים איננו בגדר "תורה", ואיננו נובע מדבר ה'; כי אילו היה נובע מדבר ה', הייתה חשיבות רבה לשאלת המקור המדויק של הדברים והיה צורך לציין את כל המקורות. אלה הם דברי חכמה אנושיים, "שהם אמת בכל מקום ובכל זמן", ללא קשר להתגלות אלוהית ולהשתייכות לאומית.

האמנם?

 

זיהויו של הרב שרקי בין תורת ה' לחכמת המוסר

כותרת המבוא של הרב שרקי עצמו לפירושו לשמונה פרקים לרמב"ם היא "התורה והמוסר האנושי". מבוא זה מוקדש להצגת הקשר ההדוק שבין התורה והמוסר. "מקורה של הנטייה המוסרית הקיימת בנפש האנושית הוא הנטייה הכללית לבקשת אלוהים הקיימת בה", כותב הרב שרקי, ובהמשך: "המוסר גם הוא ביטוי של רצון האלוהים". הרב אף טורח להוכיח שזוהי דעתו של הרמב"ם, "שהתורה לדעתו איננה קטגוריה נפרדת מעולם המחשבה האנושי באופן מוחלט… על פי הלך מחשבה זה, המוסר המופיע בתורה הוא המשך הקטגוריה של המוסר הכללי". גם בביאורו להקדמת הרמב"ם הרב שרקי ממשיך בקו זה, ומראה שיש "יחס מהותי בין הנבואה למוסר", הטמון בתובנה שהתגלות האל לאדם היא עצמה פעולה מוסרית.

להבחנה המהותית בין תורה לחכמה, בין תוכן שנמסר בהתגלות לבין תוכן הנובע מן התבונה האנושית, אין כל תוקף במשנת הרמב"ם, וההפך הוא הנכון: הרמב"ם השתדל לצמצם את הפערים ולטשטש את הגבולות. הדבר ברור מהחיבור שלפנינו – שתורה וחכמה משמשות בו בערבוביה; הוא ברור מהפרק הראשון במשנה תורה לרמב"ם – שהוא סיכום של התיאולוגיה והקוסמולוגיה של אריסטו; והוא ברור לקוראי ספרו של הרב שרקי, שהסביר זאת באופן בהיר ומעמיק. לכן מפתיע מאוד לגלות שהרב שרקי נזקק להבחנה הזו, ומייחס אותה לכאורה לרמב"ם עצמו. מדוע הוא עושה זאת?

 

הסתירות בדברי הרב שרקי כטקטיקה של כתיבה אזוטרית

clip_image002[4]

לדעתי, הסיבה לכך שהרב שרקי נדרש להבחנה בין תורה לחכמה, הבחנה שאינה תקפה לא במשנתו של הרמב"ם, לא בדרך שהרב שרקי מפרש את משנתו של הרמב"ם, ולא במשנתו של הרב שרקי עצמו – היא שהרב שרקי נוקט כאן בטקטיקה של כתיבה אזוטרית, כפי שעשה הרמב"ם עצמו בכתביו. והנה כמה הוכחות לטענה:

1. כפי שראינו, הבחנתו של הרב שרקי סותרת את דבריו שלו. הכנסת סתירות לטקסטים היא טקטיקה אזוטרית ידועה.

2. הבה ניזכר במה שהוביל את הרב שרקי להבחנה בין תורה לחכמה. הרמב"ם מנה שתי סיבות להשמטת מקורותיו: הסיבה הראשונה, הטכנית, הייתה האריכות הכרוכה באזכור המקורות, והסיבה השנייה, החינוכית, הייתה שאנשים עלולים להירתע מאזכור שמותיהם של אנשים שאינם סומכים עליהם ולחשוד בדברים המובאים בשמם. בדבריי הצגתי את הבחנתו של הרב שרקי כהסבר לאותו חשד. אולם הרב שרקי עצמו לא עשה כך, אלא הציג אותה כתירוץ לסתירה שבין דברי חז"ל – שיש לומר דבר בשם אומרו – לבין שיטתו של הרמב"ם. כתבתי למעלה שמעולם לא חשבתי על שאלה זו ולא ראיתי שמישהו עוסק בה; ואכן, זו שאלה שולית, שלא לומר תלושה. הרי על כל מילה שכותב הרמב"ם בכל אחד מספריו אפשר להביא מדרש הסותר אותה! ועוד: סביר היה שהרב שרקי יתייחס לסיבה החינוכית המהותית שציין הרמב"ם להשמטת המקורות – הסיבה המתנגדת לכאורה להבחנתו של הרב שרקי עצמו – אך הרב שרקי קשר אותה משום מה דווקא לסיבה הטכנית, כלומר לאריכות הדברים.

3. בעוד שאת הבחנתו החשובה, המאשרת את חשדם של המאמינים בפילוסופים, ניתק הרב שרקי מהקשרה הטבעי בדברי הרמב"ם – הרי שעל החשד עצמו לא אמר כמעט דבר, אלא מילים בודדות: "ו[הסיבה] השנייה חינוכית, מפאת אנשים שלא יסכימו לקרוא דברים ממקורות חיצוניים". מיהם האנשים הללו? האם הם צודקים או טועים? מדוע הרב שרקי לא אומר עליהם דבר?

4. בניגוד לרוב הדברים שהוא כותב בספרו, את ההבחנה בין תורה לחכמה לא ניסה הרב שרקי לעגן בדברי הרמב"ם, ולא טען במפורש שזוהי דעת הרמב"ם.

5. כשהסברתי את דברי הרב שרקי קודם, דיברתי על "חכמה אנושית". אולם הרב שרקי איננו מתנסח כך במפורש, אלא מסתפק בלכנות אותם "דברי חכמה, שהם אמת בכל מקום ובכל זמן".

מכל אלה אני מסיק שהרב שרקי כלל לא התכוון למה שכתב בפסקה הזו. הוא יודע מדוע הסתיר הרמב"ם את מקורותיו, והוא מאמין – כמו שהוא יודע שהרמב"ם מאמין – שיש קשר הדוק בין החכמה לבין התורה. אם כך, מדוע הוא כותב זאת?

 

הפוטנציאל ההרסני בדברי הרמב"ם

image

הרמב"ם לא הזכיר את שמותיהם של הפילוסופים, בדיוק כדי שיוכל לטשטש את הפער בין התורה לחכמה, בין מה שבתוך המסורת לבין מה שבא מבחוץ, כדי שיוכל להשתמש בידע שצבר באתונה כדי ליצור באמצעותו פירוש מחודש לירושלים. הרמב"ם אומר לקוראיו: אני יודע שאתם מפחדים משמות של פילוסופים. אני לא מפחד, והקורא המשכיל לא מפחד – ולכן תוכלו למצוא את השמות המפורשים במורה הנבוכים. אבל הציבור הרחב מפחד, ובשבילו אני מוכן להשמיט את המקורות; הרי המטרה כאן היא לא לימוד תולדות הפילוסופיה אלא לימוד האמת. יש אנשים שיחמיצו את האמת בגלל רתיעה מפילוסופים, ועבורם הרמב"ם מוכן להגיש את האמת באופן רך ומרגיע יותר. הסיבה שבגללה הרמב"ם מוכן להסתיר את שמות הפילוסופים היא אותה סיבה שבגללה הוא מוכן ללמוד מהם: "שמע את האמת מפי אומרה".

הרב שרקי יכול היה להקדיש עשרה עמודים למשפט הזה, במקום פסקה אחת קצרה וחידתית. הוא יכול היה לדון בהשלכות של דברי הרמב"ם – על לימוד תורה מגויים, על שימוש במתודות "חיצוניות" ובידע "חיצוני" בתוך עולם התורה, על טשטוש הגבול הדמיוני בין לימוד תורה מסורתי לבין לימוד תורה אקדמי ועוד. אבל הוא לא עשה זאת.

להערכתי, הרב שרקי נמנע מהבהרה מלאה של דברי הרמב"ם, לא בגלל שהוא חולק עליהם, אלא בגלל שהוא מסכים איתם. הכיצד?

 

פרדוקס החשיפה והיישום של כתיבה אזוטרית

הרמב"ם השתמש בכל הידע שעמד ברשותו כדי לפרש באמצעותו את התורה וללמד את הרבים. הוא לא האמין שכל הידע המדעי מסייע בכך, אלא ידע מדעי מסוים שהוא היה משוכנע באמיתותו. הוא לא קרא לכל אדם לפרש את התורה לפי דרכו, אלא פירש את התורה לפי דרכו שלו, ואת המסקנות הנחיל להמוני תלמידיו. לשם כך היה עליו לנקוט, בין השאר, טכניקות של כתיבה אזוטרית, שיגנו עליו מפני הבנה לא נכונה או נכונה מדי, ושיאפשרו לתלמידים לקלוט את הידע הרצוי לפי מדרגתם ולפי השלב שהם נמצאים בו בהכשרתם.

זה בדיוק, או בערך, מה שעושה הרב שרקי ורבנים נוספים מהזרם שהוא מזוהה עמו. הם רוכשים לעצמם השכלה רחבה בפילוסופיה, ספרות ואמנות, ובמחקר מדעי הרוח בכלל ומדעי היהדות בפרט, ובוררים מתוך כל המכלול הזה את הנכון והראוי, שאפשר, בזהירות המרבית, להכניס אל תוך הגבולות. הם אינם מאפשרים לכל אדם לעשות זאת, שכן מעטים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם התוכן שהם מתמודדים איתו, ולא להיפגע. הם שומרים על הסמכות ועל תפקידם הבלעדי בתיווך שבין התורה לחכמה. הפער בין תורה לחכמה מטושטש אצלם עוד יותר מאצל הרמב"ם, כי הם רואים את העולם באופן הרמוני ושלם ברוח תורתו של הרב קוק. הם שומעים את האמת מפי אומרה באופן היותר עליון.

והנה הפרדוקס: הספר של הרב שרקי על שמונה פרקים עמוס בידע אקדמי, ולא תמצאו בו הפניה אחת למחקר אקדמי – אבל דווקא כשניתנת לו ההזדמנות לנמק את העדר ההפניות באופן בהיר ומפורט, הוא מתחמק. הוא מתחמק משום שאילו היה מנצל את ההזדמנות הזאת, הוא היה שולל אותה מעצמו באותו רגע ממש.

image

רבים מקוראי הספר של הרב שרקי לא היו קוראים בו אילו היה מלא בהפניות אקדמיות, ומשום מחויבותו של הרב לאמת – אין הוא מביא דבר בשם אומרו, למרות שמדובר כאן בתורה ממש, וכנגד הדרכתם של חכמים, שכל כך מטרידה אותו לכאורה. אבל אילו הוא היה מסביר, שהשתמש במחקרים אקדמיים אך נמנע מהזכרתם כדי לא להרתיע את הקורא – כבר לא הייתה בכך תועלת. את הקורא הנרתע הוא כבר היה מפסיד.

לכן מצד אחד חטא הרב שרקי לרמב"ם בכך שהסביר עניין כה עקרוני באופן כה משונה. החוקרים האקדמיים הם הנאמנים לרמב"ם, בכך שהם משתדלים לחשוף את כל האמת כולה ולא להסתירה. אך מצד שני, החוקרים שכתבו ספרים על תופעת האזוטריות בכתבי הרמב"ם אינם יכולים עוד ללכת בדרכו של הרמב"ם ולהשתמש בכתיבה אזוטרית בעצמם. בכך הם מאבדים את ההמון ופונים לאליטה בלבד. באופן פרדוקסלי, הרב שרקי המסתיר את דעתו האמיתית של הרמב"ם, הוא הצועד בדרכו; ובאופן פרדוקסלי לא פחות,  האוצרות של העולם האקדמי של מדעי היהדות – המתודה השיטתית, ההקשר ההיסטורי והפילוסופי וגם המסקנות עצמן – מגיעים להמוני בית ישראל מפי הרב שרקי בתפוצה הרבה יותר גדולה מאשר מפיהם של החוקרים.



פרויקט שמונה פרקים:

מבוא לפרויקט + ההקדמה (א) – מטרותיה של מסכת אבות

ההקדמה (ב) – הרב שרקי כממשיך דרכו האזוטרית של הרמב"ם

פרק ראשון (א) – הנחות יסוד לתורת הנפש

Facebook Comments

13 Responses to “פרויקט שמונה פרקים: ההקדמה (ב) – הרב שרקי כממשיך דרכו האזוטרית של הרמב"ם”

  1. מאת אבא:

    המהלך נפלא, פשוט נפלא.
    וראה הערתי לספרה של אורה וינגרוט "אור הלבנה"

  2. מאת חיותה:

    יפה מאד
    ואני משערת שאתה מכיר את ספריו של פרופ' דב שוורץ על הכתיבה האיזוטרית של חכמי ימי הביניים, הרמב"ם בתוכם.

  3. מאת גדי:

    מבריק.
    רק אעיר בהערת שוליים, (אני עדיין תחת השפעת הסרט, שבימי הביניים היה מאוד מקובל לצטט בלי לתת רפרנס. ועבור מצטטים מסויימים זה היה נחשב כאקט מכבד.

  4. מאת איתן:

    גם אני הקטן סבור שהמהלך נפלא. כדאי להפנות אליו את הרב שרקי ולראות מה הוא [לא] יגיד.
    אבל עם כל הכבוד לטשטוש הגבולות של הרמב"ם, הסתירה כאן היא לא רק עם מאמר חז"ל נידח על אמירת דבר בשם אומרו. מדובר על מסכת *אבות* למען השם [שם האומר כמובן], מסכת שבנויה כולה על הזכרת שמות הדוברים, ומתחילה בשלשלת מסירת התורה, ולא בהכרזה שכל מה שנאמר בה הוא פשוט האמת. לכן הכתיבה האזוטרית של הרמב"ם כאן אולי מסתירה את המקורות מהם הוא יונק, אבל חושפת באופן בוטה את המקורות מהם הוא לא יונק, או לפחות יונק באופן סלקטיבי וביקורתי תוך שינוי גישות יסודיות, גם כשהוא כותב עליהם פירוש עממי כביכול.
    [not that there`s anything wrong about it. אני עדיין מעדיף להיות מהאליטה שתופסת את הרב שרקי על חם, ולא שימכרו לי פילוסופים בלבוש רבני. הרי צריך גם לסמוך על הרבנים שהם הבינו נכון את מה שהרשו לעצמם לקרוא]

  5. מאת שלמה:

    …אך בזאת מיצבת את עצמך בצד ההפוך מהרמב"ם ומהרב שרקי :)
    עם זאת, איני סבור שיש כאן רצון קטנוני לחשוף את דרכו האמיתית של האחר ("הא! תפסתי אותך על חם!"), אלא: גם הדרך שאתה הולך בה, של "חשיפת דרכיהם האקדמיות/פילוסופיות של הרבנים", הינה צורך הדור והשעה, שכן כמו שהרמב"ם והרב שרקי ראו לנכון לצקת תכנים פילוסופיים-אקדמיים לתורה שמועברת להמון, כך גם כיום יש צורך דווקא לחשוף מתודות אלו; דווקא דבר כזה מגדיל תורה ומאדירה, בקרב מי שהאוריינטציה שלו מלכתחילה הינה אקדמית. כך, מה שראוי להיות נסתר מעיניים מסוימות ראוי דווקא שיתגלה לעיניים אחרות.
    ולאלו עיניים? עיני כל מי ששואל שאלות אלו. "אם אתה קורא שורות אלו – סימן שמותר לך לקרוא אותן" :)
    כה לחי

  6. מאת איתמר:

    גדול.

  7. מאת חמר גמל:

    מרתק.
    וכדי לבסס את הדברים: האם יש לך דוגמאות ממשיות לכך שהרב שרקי מתבסס על ידע אקדמי? אני מניח שתציג אותן בהמשך.

    • מאת אריאל:

      חמר גמל – לשאלתך, אני קורא עכשיו את הרב שרקי על הפרק הראשון של שמונה פרקים ומצאתי שתי דוגמאות עוקבות:

      הערה יג (על ה"מדברים"):
      בערבית: מתכלמין. מאחר שאחת המשמעויות של המילה "כלאם" היא "דיבור", היו שתרגמו: "כת המדברים". ראשיתה של כת זו בהגותם של פילוסופיים ביזנטיים נוצריים, שדבריהם התקבלו על לבם של חלק מההוגים המוסלמים הראשונים.

      הערה יד (על טענתם של המדברים שכל דבר שאפשר להעלות בדמיון הוא אפשרי במציאות וזוהי הוכחה לקיום האל):
      שיטתם של 'המדברים' קיבלה ביטוי מודרני בפרגמטיזם האנגלו-סכסי של וויליאם ג'יימס, שהמשיך את קו המחשבה של דיויד יום. ויליאם ג'יימס כפר בהכרח של הסיבתיות, וטען שהכל אפשרי.

      עכ"ל.

      בכל טקסט אקדמי, שתי ההערות הללו היו מסתיימות בהפניות ביבליוגרפיות. אצל הרב שרקי – שתיקה. מנין המידע על תולדות הכלאם? היכן בכתביו של ג'יימס רואים את שיטתם של המדברים? האם יש קשר היסטורי ביניהם? האם הוא הראשון שהבחין בכך?

      יצוין שבאותו פרק מביא הרב שרקי דבר בשם אומרו: הוא מדבר על הביטוי התלמודי "אוכל נפש" המתאים לתפיסת הנפש של הרמב"ם ומציין בהערה ז: "מפי הרב יהודא אשכנזי". ולדעתי זה מחזק את הסבירות שהמידע בהערות האחרות מתבסס על מקורות לא-רבניים. מקורות לא רבניים יכולים להיות גם קריאה של הרב שרקי עצמו בכל כתבי הכלאם והמקורות ההיסטוריים הקשורים אליהם ובכתבי ג'יימס ויום, ובכל זאת יכול היה לציין מקור כלשהו או דוגמה כלשהי באופן יותר קונקרטי.

      עוד יצוין כי הרב שרקי מבחין בפרק זה באופן מפורש בין רובד גלוי שבו יש הבחנות בין דרגות שונות של המציאות ובין רובד סמוי, שהרמב"ם לטענתו רומז אליו, שבו קיימת אחדות, והוא מפנה באותה פסקה לרב קוק. כך הוא אומר: "באופן גלוי קיימת הבחנה בין הדרגות השונות של הקיום וחלוקה זו דרושה גם לצורך ההתנהגות המוסרית, אך הידיעה בדבר האחדות הסמויה שבהוויה יוצרת יחס שייכות עמוק לכלל החיים".

      אשמח לשמוע את דעתכם.

      • מאת אריאל קורין:

        אני מסכים עם רוב המסקנות של המאמר (למעט שהתירוץ של הרב שרקי לחלק בין תורה לחכמה נכתב ״לא ברצינות״, ראה להלן), בפרט אני מסכים שהרב שרקי משתמש בכתיבה ״אזוטרית״. עם זאת אני לא בטוח שצריך אפילו להגדיר זאת כך. אני לא חושב שהמציאה שהרב שרקי מבסס את טענותיו על מקורות שהם ״מחוץ לקודש״ ועל כך שהוא רואה לנכון ללמוד את המקורות הללו, אפילו בצורה רצינית ומשמעותית היא טענה שיש הרבה מה להתגאות בה.
        ברור שהיא נכונה, וגם ברור שגם אצל הרמב״ם זה נכון, אך אני גם לא חושב שהם התאמצו במיוחד להסתיר זאת. שוב, הרמב״ם כותב במפורש בחיבורו שהוא לא נוקט את שם החכם כי זה עלול לערער את הקורא, כמו שכתבת.
        ברור שגם הרב שרקי מצפה ממי שלמד בצורה מורחבת את משנתו שיבין שהוא פועל בצורה ״פרדוקסלית״ שכזאת, אבל אין מה לעשות, צריך לכתוב לציבור הרחב, ולדעתי זה כל היופי.

        אך מעבר לזה, אני חושב שמה שכן אפשר לגלות כ״אזוטרי״ היא ההבנה של הדרך אותה יש להכניס את הפילוסופיה הכללית והמאמרים האקדמאים למיניהם אל ה״קודש״.
        בראיון (*) הרב התבטא כך: ״לפי הבנתי, הפירוש האמיתי של התנ"ך הוא הקריאה של חכמי הקבלה, ששמרו אצלם שריד של החוויה הנבואית בעם ישראל… ברגע שהנקודה הזאת ברורה, אפשר גם להביא כסיוע את כל המכשירים המדעיים השונים… ואז גם מחקר השוואתי בין התנ"ך לתרבויות אחרות לא פוגם בקדושה של הטקסטים הללו״, כאן הוא מדבר על התנ״ך, אבל זה לא כל כך משנה.
        דרכו של הרב היא, שמתוך הבנה פנימית ספציפית בכל נושא שהוא, הבנה שאותה אולי נוכל לכנות ״איזוטרית״, בין אם זאת מגמה של סיפורים תנ״כיים ובין אם זאת מגמה של שיח על הגות כללית על המוסר האנושי, צריך לגלות מגמה נכונה, מגמה ״אזוטרית קבלית״ וברגע שעולים על המגמה הזאת אריסטו יוכל להכתב ליד רבי עקיבא, ואף יוכל להיות מושווה אליו, מבחינת הקרדיט.

        אני רוצה להתקדם לשלב, שהוא לדעתי ״איזוטרי״:
        אם נסתכל במסכת אבות נשים לב שכל המסכת כולה מלאה בשמות התנאים. זהו מהלך שמאד מאד לא אופייני למשניות, בכל שאר המסכתות יש את ״תנא קמא״, תנא בעל שם לא מוזכר שהוא השונה את המשנה.
        אולי יש לנו בכך רמז, שיש במוסר, שמזמן תרבות כללית עולמית, צד שלפיו, יש יותר מקום לצטט, יותר מאשר אפילו בסוגיות ההלכתיות עצמן שבהן ברור שצריך להגיד ״דבר בשם אומרו״. ציטוטים כאלה, כמו שאמרת, יהיו בספרים כמו מורה נבוכים ובשיעורים של הרב שרקי שלא מועברים בלווין ונשמרים באתר מכון מאיר לציבור הרחב.
        כלומר במובן העמוק יותר (ואם לומר את האמת, אני לא יודע אם הרב שרקי התכוון לכך בדבריו), כן יש הבדל בין המוסר ובין התורה. הבדל מהותי. כשמדברים על התורה (במובן הלכתי, שמזמן הגות יהודית שמרנית בלבד), מדי פעם נחפף ולא נזכיר שם (אני לא נכנס לשאלה למה המשניות ברובן, לא מזכירות את שם התנא), אך כשמדברים על מוסר ועל בקשה אלוהית – ״מקורה של הנטייה המוסרית הקיימת בנפש האנושית הוא הנטייה הכללית לבקשת אלוהים הקיימת בה״, כשמדברים על ערך עולמי כולל, ועל מגמות קבליות-נבואיות וכשמנחה העקרון ״היותר עליון״ – האמת. כאן כבר נוכל להשוות את כל ההוגים, ונזכיר את שמו של כל אחד בכל מחיר, כי אין בכך שום גריעה כלפי הקודש, אך כמובן, נעשה זאת רק אם הדובר הוא דובר אמת.

        (*) http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=5087:2015-05-04-09-21-30&catid=203&Itemid=100513

  8. מאת רוני:

    מעולה! ביססת את האינטואיציה שלי לגבי הרב שרקי!

  9. מאת שחר:

    מרתק
    (במיוחד לאור כך שמדובר במסכת אבות שכולה ציטוטים והפניות לדברי אומרם באופן ספציפי)

  10. […] הרמב"ם) לבין האחדות שברובד הנסתר. בכך הולך הרב שרקי לשיטתו. אולם לדעתי הדברים פשוטים יותר, ולשם שינוי הרמב"ם […]

  11. מאת אריאל:

    אכן הרב שרקי כשכותב הוא לא הרב שרקי כשמעביר שיעור.
    כמי ששמע את שיעוריו על ספר הכוזרי ועל שמונה פרקים לרמב"ם, סגנונו בכתיבה שונה לחלוטין, ידידותי הרבה יותר מסגנונו בשיעוריו.
    בשיעור על שמונה פרקים הוא מזכיר במפורש שהסיבה שהרמב"ם לא אמר את מקורותיו זה "בשביל הדתיים, שלא ירצו לשמוע דברים של פילוסופים". הוא אומר את זה באופן חריף. רק בספר זה מוזכר דרך אגב אבל בשיעורים הוא שם הרבה דגש על זה.
    גם שיעוריו בספר הכוזרי הרבה יותר בוטים מבספר.
    גם הרב שרקי עצמו מטשטש את הגבולות כל הזמן בשיעוריו ומצטט את הראי"ה קוק בשמונה פרקים שאומר שבהתחלה תורה וחכמה היו דבר אחד ולא ידוע מתי התחילו להבחין ביניהם.

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: