0

דברי תורה והגיגים

פרויקט שמונה פרקים: פרק ראשון (א) – הנחות יסוד לתורת הנפש

image

הפרק הראשון בהקדמת הרמב"ם למסכת אבות עוסק בנפש האדם וכוחותיה, ומטרתו העיקרית לספק תשתית של ידע לקראת הדיון המוסרי. ענייננו כאן באתיקה של מידות, כלומר בשאלה מיהו האדם הנעלה מבחינה מוסרית וכיצד אפשר להגיע להתעלות זו, ולפיכך מן הראוי להסביר, ולו בקצרה, מהו בכלל אדם ומהו המנגנון המפעיל אותו.
 

רפואת הנפש ורפואת הגוף

את עצם ההנחה שתיקון מוסרי דורש תחילה היכרות עם נפש האדם ואופן פעולתה הרמב"ם מציג בפסקה השנייה של הפרק:

אתה יודע שתיקון המידות הוא טיפול בנפש ובכוחותיה. כשם שרופא המטפל בגופים צריך לדעת, ראשית, את הגוף שהוא מטפל בו בשלמותו, ומה הם חלקי גוף האדם, ועליו לדעת אילו דברים גורמים לו לחלות, ולכן יש להימנע מהם, ואילו דברים מבריאים אותו, ויש לפנות אליהם, כן המרפא את הנפש ומבקש לשפר את המידות צריך להכיר את הנפש בשלמותה ואת חלקיה, ומה גורם לה לחלות ומה מבריא אותה.

בפסקה זו עושה הרמב"ם אנלוגיה בין רפואת הנפש לרפואת הגוף; בל נשכח שהמחבר עצמו היה רופא מומחה ומפורסם. ברצוני להעיר כמה הערות על האנלוגיה הזו, בעקבות נושאי הכלים שאני נעזר בהם בלימוד זה.

ראשית, האנלוגיה הזו מבטאת את מטרתו של הרמב"ם בחיבור, את "הפרויקט" שלו. מה בין תורת הנפש של הרמב"ם לבין פסיכולוגיה מודרנית? פרופ' שביד כותב כי תפקידה של הפסיכולוגיה הוא למדוד את תגובותיהם של אנשים רגילים למגוון של מצבים, דהיינו לבדוק מהו המצוי. מי שחורג מן המצוי נחשב לחולה נפש והפסיכולוגיה מציעה דרכים להחזיר אותו לתפקוד הנורמלי. הרמב"ם, לעומת זאת, מתעניין ברצוי ולא במצוי. חולה הנפש הוא כל מי שנפשו איננה ממלאת את התפקיד שנועד לה ואיננה פועלת באופן הראוי כפי שהרמב"ם עצמו הגדיר אותם, ולא כפי שנמדד באופן אמפירי. בכך דומה רפואת הנפש שלו לרפואת הגוף: רופאי הגוף בדורנו יכולים לטעון למשל שתשעים אחוזים מתושבי אזור מסוים סובלים ממשקל עודף, או מקוצר נשימה, או מבעיות ראייה. הם מודדים את הבריאות והחולי לפי סף שקבעו בעצמם. אבל קשה יותר לומר שרוב האזרחים במדינה מסוימת לוקים בנפשם; אמירה כזו תערער את ההגדרה של הבריאות הנפשית, שהיא מלכתחילה הגדרה יחסית. הרמב"ם מרשה לעצמו לומר זאת, כי הוא מתייחס לנפש כמו לגוף ומתבסס על הרצוי ולא על המצוי.

כדרכן של הבחנות שעושים חוקרים בין מושא מחקרם לבין משהו שאיננו מושא מחקרם, גם ההבחנה של שביד מבהירה יפה את דעת הרמב"ם ומן הסתם עושה עוול (או חסד) לפסיכולוגיה. הדברים הרבה יותר מורכבים, כמובן. נזכיר רק שהפסיכולוגיה דווקא כן מציעה דרכים נכונות לטעמה להתמודד עם בעיות; שהיא כן יכולה לטעון שחברה שלמה סובלת מבעיות נפשיות; שבין הפסיכולוגיה לבין הרפואה הרגילה יש תחום שלם של פסיכיאטריה שמסבך את כל השאלה, ועוד. נישאר אפוא עם מסקנותינו לגבי הרמב"ם: מטרתו היא להגדיר מהו הרצוי לגבי מצבה של הנפש, ולשם כך צריך לדעתו ללמוד את מבנה הנפש ואופן פעילותה.

שנית, מהאנלוגיה בין רפואת הנפש לרפואת הגוף עשויה להשתמע ההנחה שהגוף והנפש הם שני תחומים נפרדים לחלוטין. הנחה זו נתקלת בקשיים רציניים בהמשך הפרק, כפי שניווכח (לא היום).

אחדות וריבוי בנפש האדם

לפני שהוא מונה בפירוט את חלקי הנפש ותפקידיהם, חשוב לרמב"ם להפריך שתי הנחות שרווחו כנראה בסביבתו: ההנחה שיש לאדם נפשות רבות וההנחה שחלק מתפקודי הנפש של האדם זהים לתפקודי הנפש של בעלי החיים.

עם ההנחה הראשונה הוא פותח את הפרק:

דע שנפש האדם היא נפש אחת ויש לה פעולות רבות ושונות… באומרם "חלקים" אין הם [הפילוסופים] מתכוונים שהנפש נחלקת כהחלקות הגופים. אלא מונים הם את פעולותיה השונות, אשר הן לגבי מכלול הנפש כמו חלקים לגבי השלם המחובר מאותם חלקים.

בחלק שהשמטתי באמצע הפסקה מתייחס הרמב"ם ל"ראש הרופאים" (הרב שרקי קובע שהכוונה לגאלינוס ואילו פרופ' מיכאל שורץ מציע שמדובר בהיפוקרטס), שסבר שלאדם יש שלוש נפשות: טבעית, חייתית או חיונית, ונפשית. הראשונה אחראית על התפקוד הפיזיולוגי, השנייה על יכולת התנועה והשלישית על הפעילות האינטלקטואלית. לדעת הרמב"ם, המחזיקים בשיטה זו אינם מבחינים במכלול המאחד את הפעולות כולן.

כפי שמציינים פרופ' שביד והרב שרקי, אחדות הנפש איננה רק תיאוריה מדעית; כמו כל הפרטים האינפורמטיביים המוצעים בפרק, יש לה שתי השלכות מוסריות חשובות, שיש ביניהן מתח. מצד אחד, אחדות הנפש היא תנאי לפיתוח אישיות מוסרית. אם כל חלקי האישיות שלי אינם מצטרפים לכדי מכלול אחד, המזוהה עם התודעה שלי, אז יש באפשרותי להתנער מאחריות לגבי החלקים שאינני מזהה כחלק ממני. אני יכול להאשים את הילד הרע שבתוכי, את היצר, את התת-מודע או כל ישות אחרת, והמשותף לכולם הוא שהם לא אני. הרמב"ם רוצה להדגיש: אני הוא החושב, אני הוא המשתוקק ואני גם האוכל והישן. כל אלה הם אני ואין לי רשות להפקיע מתוכי חלקים ולטעון שאין לי שליטה עליהם. מן הבחינה הזו, הרעיון של אחדות הנפש הוא חלק מתפיסה רחבה יותר של הרמב"ם בדבר הבחירה החופשית, שהיא תנאי בסיסי לחיים מוסריים ודתיים והוא ידון בה באריכות בהמשך החיבור.

מצד שני, אחדות הנפש היא אמנם תנאי לפיתוח אישיות מוסרית, אך דווקא חוסר האחדות הוא מה שמצריך פיתוח אישיות מוסרית. המושג "פיתוח אישיות", או בניסוחו המסורתי והיפה יותר "תיקון המידות", מתמודד בדרך כלל עם תחושת הפיצול שבאישיות, והוא מבוסס על התפיסה שבתוך הנפש מתרוצצים כוחות מנוגדים. אדם שאישיותו הייתה אחידה באופן מוחלט לא היה נדרש לפתח אותה; הוא היה יודע מהו הדבר המוסרי, ועושה אותו. ואולי כבר במשפט הזה יש הפרדה בתוך האישיות – אולי הוא היה חש-מרגיש-משתוקק-עושה-ויודע את הדבר המוסרי. אין לזה פשר. הקושי לעשות את הדבר המוסרי נובע מהפערים שבין חלקי האישיות: רגשותיי אומרים שעלי לעשות כך ושכלי אומר אחרת; הרגשות והשכל מורים לי לפעול באופן מסוים אבל הגוף איננו מסוגל לכך; הדמיון המתעתע מעורר בי חרדות שאינן מאפשרות לי לפעול כפי שהייתי רוצה, וכן הלאה. לפיכך, שני צדי הטענה – שנפש האדם אחת היא אך כוחותיה מרובים – הם הבסיס לתיקון המידות. אפשר לתקן את הנפש כי היא אחת; צריך לתקן את הנפש כי יש בתוכה ניגודים. תיקון המידות בתפיסה כזו פירושו השגת הרמוניה בין הכוחות השונים, המתבססת על קביעת היררכיה ביניהם ועל זיהוי מטרה משותפת.

מותר האדם מן הבהמה

ההנחה השנייה שהרמב"ם מניח לפני הפירוט של כוחות הנפש נוגעת ליחס שבין האדם לבין בעלי החיים, והיא קשורה בהנחה הראשונה בדבר אחדותה של נפש האדם.

לכאורה, אין הבדל מהותי בין מערכת העיכול של הסוס לבין מערכת העיכול של האדם. שניהם מעכלים באותו מובן של המילה "מעכלים" אם כי באופן שונה במקצת או שונה מאוד. משום מה – בניגוד לסברה הפשוטה הזו, בניגוד לתורת הנפש של אריסטו שהיא המקור המרכזי שהרמב"ם נשען עליו, ובניגוד למה שהוא עצמו טען מאוחר יותר במורה הנבוכים (ג, מח) – קובע כאן הרמב"ם שבין פעולת האדם ופעולת החיה יש הבדל מהותי. נראה שהרמב"ם מתלבט לגבי חומרת ההבחנה. תחילה הוא אומר שהמילה "ניזון" כשהיא נאמרת על בהמה והמילה "ניזון" כשהיא נאמרת על אדם, דומות זו לזו ב"שיתוף השם" בלבד. שיתוף השם פירושו שהדבר היחיד המשותף לשני הדברים הוא השם שלהם, וזוהי עובדה שרירותית וחסרת משמעות לגבי כל אחד מהם ולגבי הקשר ביניהם; בדיוק כמו שהקשר בין "קולה של אמא" לבין "דיאט קולה" הוא המילה "קולה", והניסיון לטעון שיש ביניהם זהות או דמיון בגלל המילה "קולה" הוא חוסר הבנה מטופש.

הרמב"ם יודע היטב מהו שם משותף, ולמעשה אני ורבים אחרים יודעים זאת בזכותו. הרי במורה הנבוכים הוא הסביר שכשהאל רואה וכשהאדם רואה – אין שום קשר בין הדברים, לא דמיון ולא זהות, והוא הרחיק לכת בכך עד כדי ביטול כל כוחה של השפה. אבל במקרה שלנו, הרמב"ם לא פורע את השטר. לאחר הקביעה שמדובר בשם משותף הוא מודה מיד שלאמתו של דבר "יש שפעולה דומה לפעולה", אלא שעדיין יש ביניהן הבדל. ההבדל נובע מהמקור: מכיוון שהדמיון האנושי, למשל, הוא חלק מאותו מכלול של הנפש האנושית שהיא אחת, מוכרח להיות הבדל בינו לבין הדמיון של החמור, שהוא חלק מהנפש החמורית. אלמלא כן לא יהיה הבדל מהותי בין האדם לבין כל שאר היצורים.

משל האור שמביא הרמב"ם מוביל למסקנה דומה: נדמה לנו שאור השמש ואור הירח ואור הנר הם אותו דבר, "אבל הסיבה והפועֵל את האור של זה הוא השמש, והפועל את (האור) של השני הוא הירח, והפועל את (אורו של) השלישי היא האש". ועל זה נאמר: אור הוא אור הוא אור. הרי כפי שאנחנו יודעים, ואת זה מזכיר הרב שרקי, אור הירח הוא דווקא כן אור השמש, והוא נובע מבעירה בדיוק כמו אור הנר. ובמילים אחרות, זו אותה תופעה בדיוק! לא יכולת למצוא משל יותר טוב? הרב שרקי פותר את התמיהה בהבחנה בין הפירוד המצוי ברובד הגלוי של המציאות (ושל דברי הרמב"ם) לבין האחדות שברובד הנסתר. בכך הולך הרב שרקי לשיטתו. אולם לדעתי הדברים פשוטים יותר, ולשם שינוי הרמב"ם אומר בדיוק את מה שרצה לומר.

נראה לי שהוא רצה לומר כך: התופעות הן אכן דומות, אבל עצם העובדה שהן נובעות ממקורות שונים היא שמגדירה אותן כתופעות נבדלות. מכאן שהמחלוקת של הרמב"ם עם המזהים בין פעולות האדם לפעולות הבהמה, שכאמור היא גם מחלוקת של הרמב"ם המוקדם עם הרמב"ם המאוחר, איננה מחלוקת בהבנת המציאות אלא בהגדרתה; והקביעה שיש הבדל חד בין כל פעולה של האדם לבין כל פעולה של בעל חיים אינה קביעה מתארת אלא קביעה ערכית. ניקח למשל ריצה: אדם אחד רץ להציל חיים, אדם אחר רץ ללמוד תורה, השלישי רץ אחרי כדור במגרש, ונוסיף גם חתול שרץ כדי להימלט ממכונית בכביש. הרמב"ם יסכים שכולם "רצים". אלא שהוא יטען שזו קביעה שטחית; כי מה שמגדיר את הפעולה הוא ההקשר שלה לא פחות מהתוצאה שלה.

משמעותה הערכית של ההבחנה החדה שהרמב"ם עושה בין האדם לבהמה תתבהר בהמשך. לעת עתה אומר שההבדל היסודי ביניהם נובע מן העובדה שרק לאדם, לפי הרמב"ם, יש יכולת שכלית, שהיא צלם אלוהים שבאדם והיא מהותו. מן היכולת השכלית הזו נגזר כל תיקון המידות: החובה לתקן את המידות, היכולת לתקן את המידות, הדרך לתקן את המידות והמטרה של תיקון המידות.

ולסיכום

התחלנו לקרוא את הפרק הראשון בהקדמת הרמב"ם למסכת אבות, שתחילתו בשלוש טענות עיקריות: שהכרת מבנה הנפש חיונית לשם תיקונה כפי שידיעת מבנה הגוף הכרחית לצורך רפואתו, שנפש האדם היא אחת על אף שיש בתוכה חלקים שונים, ושיש הבדל מהותי בין פעולות הנעשות על ידי בעלי חיים לבין פעולות דומות לכאורה הנעשות על ידי בני אדם.

בפעם הבאה נמשיך לקרוא את הפרק הראשון, ונראה מהם חמשת חלקי הנפש ומה היחסים ביניהם; נשאל מהי בכלל נפש ומה היחס בינה לבין הגוף; נדבר עוד קצת על מרכזיותו של השכל; ונתהה האם כל דבר שאפשר לדמיין יכול להתרחש במציאות.

 


פרויקט שמונה פרקים:

מבוא לפרויקט + ההקדמה (א) – מטרותיה של מסכת אבות

ההקדמה (ב) – הרב שרקי כממשיך דרכו האזוטרית של הרמב"ם

פרק ראשון (א) – הנחות יסוד לתורת הנפש

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: