החיים שלאחר המוות והעבירות שאין עליהן כפרה

רשימה זו היא פרק מעבודה שכתבתי בחוג למחשבת ישראל, ובה בחנתי את הקשר בין המוות והכפרה במקרא ובספרות חז"ל. הפרק המובא להלן עוסק בקטע המופיע בכמה וכמה מקומות בספרות התנאית, שעניינו "חילוקי כפרה".

קטע זה פותח בהבחנה בין ארבעה אמצעי כפרה הנלמדים מפסוקים מקראיים שונים – תשובה, יום הכיפורים, מיתה וייסורים:

מפני ארבעה דברים אלו הלך ר' מתיא בן חרש אצל ר' אלעזר הקפר ללודיא.

אמר לו: רבי, שמעת בארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש?

אמר לו: (1) כתוב אחד אומר "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג 22) – הא למדת שתשובה מכפרת;
(2) וכתוב אחד אומר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא טז 30) – הא למדנו שיום הכפורים מכפר; (3) וכתוב אחד אומר "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כב 14) – הא למדת שמיתה מכפרת; (4) וכתוב אחד אומר "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהלים פט 33) – הא למדנו שייסורין מכפרין. – כיצד יתקיימו ארבעה כתובים אלו?

[מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ז. בחרתי בנוסח זה מכיוון שהוא בהיר יחסית. מספרתי את אמצעי הכפרה בקטע זה ובהתאם בקטע העוקב]

השאלה "כיצד יתקיימו ארבעה כתובים אלו" מניחה שכל אמצעי הכפרה האמורים בכתובים מתפקדים במקביל, והיא מובילה לניסוח מערכת מדורגת, המסדירה את היחסים המדויקים בין ארבעת אמצעי הכפרה בהתאם לחומרת העוון שיש לכפר עליו:

(1) העובר על מצות עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, ועל זה נאמר "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים".

(2) והעובר על מצות לא תעשה ועשה תשובה – אין כח בתשובה לכפר, אלא התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל זה נאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

(3) והמזיד על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה – אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכפורים מכפרין מחצה, וייסורין ממרקין ומכפרין מחצה, ועל זה נאמר "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם".

(4) מי שמחלל שם שמים ועשה תשובה – אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ייסורין בלבד ממרקין, אלא התשובה ויום הכפורים תולין ויום המיתה וייסורין ממרקין, ועל זה נאמר: "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".

ואומר: "אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה" (שמואל-א ג 14) – בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא במיתה.

רבי אומר: שומע אני שלא יכפר יום מיתה? כשהוא אומר "בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם" (יחזקאל לז 13) – הא למדת שיום המיתה מכפר.

טקסט זה מרובה בפרטים ומונחים ואין כאן המקום לבאר את כולם; ברצוני לתאר את מבנהו הכללי ואת המגמות שמבנה זה משרת, ולאחר מכן להתמקד בחלק האחרון שלו, העוסק במיתה.

הקטע מחלק את העוונות לפי חומרתם לארבע קטגוריות ומתאים לכל קטגוריה את אמצעי הכפרה המתאים לה. הוא מתעלם מאמצעי הכפרה המרכזי במקרא, הדם, שגם חז"ל הכירו במרכזיותו באמרם "אין כפרה אלא בדם"; ככל הנראה הוא משקף דעות שהושמעו לאחר החורבן ומציג את היחס בין תחליפי קרבן שונים, כאלטרנטיבה למערכת הקרבנות הסדורה המפורטת בתורה. הקטגוריות מסודרות בסדר חומרה עולה, וכל קטגוריה מתכפרת בכל האמצעים השייכים לקטגוריות הקודמות בתוספת אמצעי חדש: העברות הקלות ביותר מתכפרות על ידי אמצעי כפרה אחד, הקלות פחות על ידי שניים, החמורות על ידי שלושה, וכדי לכפר על העברות החמורות ביותר נדרש שילוב של כל ארבעת אמצעי הכפרה. בסיום מובאות שתי דרשות התומכות בהחשבתה של המיתה, החותמת את הרשימה, כאמצעי כפרה.

מהלך זה טומן בחובו שתי טענות משמעותיות, האחת קשורה במוות והשנייה בכפרה. ראשית, בפער שבין השאלה "כיצד יתקיימו ארבעה כתובים אלו" לבין חילוקי הכפרה המשמשים תשובה לשאלה זו, מתבררת חומרתם של אמצעי הכפרה עצמם ונמצא שהמיתה היא החמורה שבכולן; בתרבות הדוגלת בהישארות הנפש, כמו ספרות חז"ל, ההנחה שהמוות כשלעצמו הוא רע איננה חייבת להיות מובנת מאליה – אולם כך הדברים מוצגים כאן: אין גרוע מן המוות.

באשר לכפרה, לכאורה נראה שחלוקת העוונות לקטגוריות והתאמת אמצעי כפרה לכל קטגוריה היא מעשה טכני, המארגן מחדש ידע קיים ומפשר בין כתובים מנוגדים. אך לאמתו של דבר הוא נושא בשורה חדשה: לכל עבירה יש כפרה.

על מנת להבהיר את החידוש הטמון בטענה זו, ברצוני להזכיר את היחס בין מוות וכפרה במקרא (שנידון בעבודה המלאה, אך לא הובא כאן בפני הקוראים). בתורה מוצגים המוות והכפרה כחלופות: חוטא שיש לו כפרה ניצל מן המוות ואילו חוטא שביצע עבירה חמורה מכדי שאפשר או מותר יהיה לכפר עליה – איננו זוכה לכפרה ומשום כך הוא מת. במקרה היחיד שבו מות החוטא הוא אמצעי כפרה – אין זו כפרה על החוטא עצמו אלא על הארץ (ראו במדבר לה, לא-לד); משום שאילו היה החוטא זכאי לכפרה, לא היה צורך בכך שימות.

המהלך העדין המתרחש בספרות התנאית מציב את המוות והכפרה באותו צד של המשוואה – עבירות שיש עליהן כפרה ואמצעי הכפרה על עבירות אלה – ובצד השני נותרת המשבצת ריקה: ברשימת חילוקי הכפרה אין עבירות שאינן מתכפרות.

עיון בדרשות המציגות את המיתה ככפרה יבסס את הטענה. שלושה פסוקים נדרשים בקטע שלעיל על מנת ללמוד מהם כי המיתה מכפרת. הראשון לקוח מישעיהו (כב 14) ונביא אותו במלואו: "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן, אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת". בפסוק זה האל מצהיר כי עוונם של ישראל לא יכופר עד מותם, דהיינו שעוונם כה חמור עד שאין להם תקנה ולפיכך נגזר עליהם למות. המסקנה המתבקשת היא שאילו היה אמצעי כפרה המסוגל לכפר על עוונם, מותם היה נמנע. מסקנתו של התנא שונה: העוון לא יכופר עד מותם, אבל מותם עצמו יכפר עליו. בפסוק השני מתרחשת תופעה זהה: "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שמואל-א ג 14). האל נשבע כי עוונו של בית עלי לא יתכפר עד עולם – אין להם כל אפשרות לכפר על עוונם, ואפילו אמצעי הכפרה המקובל, זבח ומנחה, לא יועיל לנוכח חומרת העוון. חז"ל דורשים באותו אופן, ובניגוד לאמירה המפורשת בפסוק שהעוון לא יתכפר לעולם: "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא במיתה". דרשה זו איננה סותרת מבחינה לוגית את תוכן המשפט אך מובן שהיא מנוגדת לכוונתו. לבסוף נדרש הפסוק מחזון העצמות היבשות של יחזקאל: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'" (לז 14-13). לדברי הנביא, גדולתו של ה' תיוודע לישראל כשייווכחו כי אפילו לאחר מותם הוא מסוגל לשוב ולהפיח בהם חיים ולהשיבם אל אדמתם. היחס בין מוות וכפרה ברור: העם לא היה מסוגל לכפר על עוונותיו הגדולים ולכן נגזר עליו למות, אולם ה' בחסדיו ובגדולתו החיה את העם לאחר מותו. הדרשה משנה את היחס בין המושגים: לפי הדרשה, השבת בני ישראל למצבם התקין איננה מתרחשת למרות מותם, אלא בזכות מותם. כל הדרשות האלה ממחישות את עצמתו של המהלך שחז"ל עושים כאשר הם קושרים מחדש בין מוות וכפרה: הם משתמשים בפסוקים המציגים קשר בין מוות וכפרה, אך מוציאים אותם מידי פשוטם ומנסחים את הקשר הזה מחדש.

ברצוני לחזק את הטענה בדוגמה נוספת. בבמדבר טו 31-30 מופיע חוק "העושה ביד רמה", הקובע כי מי שעבר במזיד על מצוות ה' איננו יכול לכפר על חטאו, ולפיכך נגזר עליו למות. החוטא במזיד מוצג שם כניגודו של החוטא בשוגג, שרק הוא רשאי לכפר על חטאו באמצעות קרבן חטאת. החוק מנמק במפורש את קביעתו: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר – הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲוֹנָה בָהּ" (31). דהיינו, היות שחטא במזיד הוא מעשה כה חמור, המבזה את דבר ה', אזי " עֲוֹנָה בה" – העוון לא יכול לסור ממנה באמצעות קרבן החטאת, וכתוצאה מכך היא תיכרת. גם התנאים מכירים בחומרת העניין והם דורשים: "כל המתים במיתה מתכפרים, אבל זו – עֲוֹנָה בה" (ספרי במדבר, פרשת שלח, פיסקא קיב). דרשה זו מבוססת על ההנחה שהמקרא איננו מתבסס עליה – שהמיתה מכפרת – אך מוציאה רק את המקרה של "העושה ביד רמה" מן הכלל החדש שקבעו חכמים. אולם מיד לאחר מכן באה הסתייגות: "או אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר: 'עֲוֹנָה בה', ולא כל זמן שעשה תשובה". המילים " עֲוֹנָה בה" מתפרשות כתנאי: אם עוונה של הנפש עדיין "בה" אזי המיתה אינה מכפרת; אך אפילו החוטא במזיד מסוגל לעשות תשובה על חטאו ולהסיר את העוון מנפשו, וכך גם מיתתו של זה תהיה כפרה על עוונותיו. כך נאמר במפורש בנוסח אחר של הדרשה: "'עֲוֹנָה בה' – שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת" (בבלי שבועות יג ע"א). למותר לציין שלטענה זו אין זכר בכתובים, אלא ההפך: כל עניינו של החוק המקראי הזה הוא להדגיש כי לחוטא במזיד אין כפרה ומשום כך הוא חייב למות, ואילו התנאים מעניקים גם למיתתו את היכולת לכפר עליו, ובלבד שעשה תשובה.

כדרכם של חז"ל, המהפכות שהם מבצעים הן "מהפכות פרשניות": שינוי הערכים המובעים בפסוקי המקרא מתבטא בפרשנות הפסוקים עצמם בניגוד לכוונתם המקורית. מה מניע את חז"ל למאמץ הפרשני שיאפשר להם להעניק כפרה לכל עבירה, ולו במות החוטא? נראה לומר שיותר משהיו חכמים מוטרדים מפחד המוות, הניע אותם פחד החטא. אם פחד המוות "נפתר" כביכול על ידי האמונה בהישארות הנפש, שהתבססה בתקופת חז"ל וכמעט שלא התקיימה בתקופת המקרא, הרי שאמונה זו עצמה יצרה בעיה חדשה: אדם עלול להיוותר לנצח מוכתם בחטאו. אם העולם הבא נעשה משאת נפש, הרי שיש לוודא שאדם יוכל להגיע אל העולם הבא, ושהוא יגיע אליו נקי מעוון.

ניקיון זה הוא ככל הנראה מובנה העיקרי של הכפרה המתרחשת במוות, וכך עולה מן הפועל מירוק, המשמש לסירוגין לצד הפועל כיפור בברייתת חילוקי הכפרה על גרסאותיה השונות: בקטע שלעיל שָנִינו לגבי המחלל שם שמים, כי "אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ייסורין בלבד ממרקין, אלא התשובה ויום הכפורים תולין ויום המיתה וייסורין ממרקין". התלייה, שפירושה עיכוב גזר הדין, זקוקה לשני אמצעים – התשובה ויום הכיפורים; והכפרה עצמה, המכונה כאן "מירוק", מתבצעת על ידי הייסורים והמוות.

גישת המיתה המכפרת, המשתקפת בקטע שנותח כאן, ניצבת בתווך בין שתי אפשרויות קיצוניות: בין גישות מוניסטיות מובהקות, שאינן מפרידות כלל בין הגוף והנפש ואינן דוגלות בחיים שאחרי המוות, לבין גישות דואליסטיות חריפות, המבחינות באופן חד בין הגוף והנפש ומאמינות שהאדם ממשיך לחיות גם לאחר מותו. לפי גישת הביניים הזו, המשתקפת בברייתת חילוקי הכפרה, המוות אמנם איננו סוף הביוגרפיה של האדם, אך גם איננו המשך ישיר ומיידי של החיים. בניגוד לשתי הגישות האחרות, גישה זו רואה במוות אירוע משמעותי על הציר הביוגרפי. זהו אירוע קשה ובלתי רצוי, העומד בדרגת חומרה אחת גבוהה יותר מאשר ייסורים, ומשום כך כנראה יש לו כוח מכפר, ממרק – מנקה. בניגוד לגישות דואליסטיות מובהקות, גישה אמצעית זו איננה רואה את המוות כשחרור ואיננה מתעלמת ממנו, אך היא טוענת שכשם שלייסורים – שהם רעים לאדם – יש כוח לכפר ולמרק את עוונותיו, כך ביתר שאת באשר למוות.

לסיכום, בדיון התנאי על חילוקי הכפרה מצאנו ניסוח תיאורטי של הרעיון בדבר כוחה המכפר של המיתה, בתוך שאר אמצעי הכפרה. ההתאמה בין ארבעת אמצעי הכפרה הנזכרים בכתובים, ובראשם המיתה, לבין ארבע קטגוריות של עבירות, הבליעה בתוכה שתי טענות רבות ערך באשר למוות וכפרה: היא הציגה את המיתה כאמצעי הכפרה החמור ביותר שבכולם, והיא אפשרה את החלתם של אמצעי הכפרה על כלל העבירות. בכך חרגו התנאים מכתובים מפורשים במקרא, וכדרכם הם עשו זאת תוך פירוש מחודש של כתובים אלה עצמם. מהלך זה הוצג כתוצאה של האמונה בהישארות הנפש: כיוון שקיומו של הסובייקט החוטא נמשך לנצח, יש לוודא שיוכל להינקות אפילו מן החמורות שבעבירות. ובניסוח אחר, פחד המוות הומר בפחד החטא.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא החיים שלאחר המוות והעבירות שאין עליהן כפרה

  1. מאת איתן‏:

    יפה מאד!
    כמה הערות קטנות:
    א. אולי הצבת המוות כשלב אחד מעל הייסורים קשורה לתפיסתו ככרוך בייסורים הקשים ביותר. נראה לי שזה רעיון שמופיע כמה פעמים בחז"ל – ריב"ל מוכן למות, אבל מבקש ממלאך המוות שלא יפחיד אותו; מישהו שאיני זוכר את שמו מסרב לחזור לעולם שמא יצטרך למות שוב, ועוד.
    ב. הקשר בין השארות הנפש למוות ככפרה עובד גם בכיוון שונה מזה שתארת [לא בהכרח סותר] – רק כשיש השארות הנפש במובנה החז"לי יש משמעות למוות ככפרה. אם אין כלום אחר כך, אין בכך טעם; אם הנפש הנצחית אינה חוטאת, אין מה לכפר והמוות הוא כיליון גמור לחומר הנפסד.
    ג. וחוץ מזה, כמדומני שר' צדוק [בתקנת השבין?] משתמש בחילוקי הכפרה כפירוש לטענה שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא. כלומר, החידוש שהוא רואה שם הוא לא שלכל *חטא* יש כפרה, אלא שלכל *חוטא* יש כפרה [בתנאי שהוא יהודי]. הבעיה היא לא שמישהו ישאר חוטא לנצח, אלא שהוא לא ישאר לנצח בגלל שהוא חוטא, והנצח יהפוך לעניין אישי ולא קולקטיבי. וזה באמת בלתי נסבל – לשבת לנצח רק עם האנשים הטובים?!
    תתחדש על העיצוב. אכן שדרוג נפלא ממש.
    איתן

  2. מאת רוני‏:

    כמה פשוט ויפה.
    תודה.

סגור לתגובות.