בשנות לימודיי באוניברסיטה למדתי ודיברתי והקשבתי וקראתי וכתבתי לא מעט על דברים הנוגעים להוראת המקרא. אבל כמו שכתוב בקהלת, "הנה הגדלתי והוספתי חכמה", פירש רש"י: המציאות עולה על כל סמינר דידקטי. הנה חזרתי כעת ללמד תנ"ך (כפי שהמקצוע נקרא במערכת החינוך, להבדיל מן האוניברסיטה המכנה אותו מקרא [ככינויו בגמרא {המכונה תלמוד}]), לאחר שבשנה שעברה לא נפלה בידי הזכות לעשות כן, וכבר כמה מחשבות עולות בראשי, ושמא בלבי, שכן במקרא – כמו בשיר של אביתר בנאי – הלב מבין, ורבות מחשבות בלב איש, בלב דייקא.
נתחיל בזה שאין, ולא יכולה להיות, תשובה אחת ברורה ומוסכמת לשאלה מדוע ולשם מה תנ"ך הוא מקצוע חובה במערכת החינוך הממלכתית. ולא, מניפסטים מעורפלים בראש תכנית הלימודים אינם נחשבים לתשובה אחת ברורה ומוסכמת. משום כך שאלות רבות נוספות נותרות פתוחות, והשאלה הראשונה היא: מהו התנ"ך? אפשר לענות לשאלה זו מגוון תשובות: המסמך המתעד את התגלות האל עלי אדמות; הכתבים שנתקדשו על ידי העם היהודי; הספר המכונן של הדת הקטנה שלנו ושתי הדתות הגדולות שהתפתחו ממנה; האישור לזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל, וכן כל כיוצא.
הבעיה היא שהתנ"ך הוא עוד משהו: הוא טקסט. לאחר כאלפיים שנות פרשנות, יהודית ולא יהודית, יש ברשותנו כמה השערות די טובות לגבי הדרכים האפשריות להבין מה כתוב בו, בדיוק או בערך. כלומר, לטקסט יש, בין השאר, גם תוכן, ולטקסט הנדפס בין כריכות התנ"ך יש תוכן מסוים, קונקרטי, ואפילו בעברית (סוג-של, כמו שאומרים). אלא מה? התוכן המדויק של הטקסט הזה איננו הסיבה ללמוד אותו. בתנ"ך, למשל, כתוב שאלוהים ברא את העולם באמצעות סידור מחדש של חומרים שהיו שם קודם. מי שם אותם שם? לא ברור. מה שברור הוא שאלוהים הזיז את המים למעלה ולמטה ושם שמים באמצע, ניקז את המים למטה וכך התגלתה היבשה שהייתה שם תמיד, וכן הלאה. אבל היהדות ברובה דוגלת בבריאה יש מאין. בתנ"ך גם כתוב מאות פעמים, במשתמע ובמפורש מאוד, שהאל הוא בעל גוף; אבל רוב היהודים, כבר כמעט אלף שנה, מאמינים שאין לו, וכמה מהם אף טוענים שזהו "החידוש של היהדות", רחמנא ליצלן.
אלה בעיות קטנות. הבעיות הגדולות הן שהתנ"ך הוא לא בדיוק טקסט במובן של יצירה אחת שלמה, אלא ככל הנראה – כלומר: בטוח לגמרי לכל מי שמנסה לקרוא אותו – שהוא אוסף רחב של טקסטים רבים, שקובצו יחד, לעתים בהרמוניה ולעתים קרובות יותר לא ממש בהרמוניה. לקרוא את הטקסטים האלה ולהבין מה הם בכלל אומרים, אחרי כל הסתירות והכפילויות והקפיצות והסגנונות השונים, ועם התחביר המשונה הזה, זו משימה די מסובכת (תאמינו לי, יש לי תואר בזה).
אמנם, אפשר ללמד את המשימה הזו בבית הספר (וזה לא יהיה קל בכלל); השאלה היא למה לעשות את זה. נכון, יש אנשים שאוהבים את זה, אני למשל. אבל האם זו סיבה מספיק טובה? כנראה שלא, כי איש לא התייעץ איתי לפני שקבע שתנ"ך יהיה מקצוע חובה, ויתרה מזאת, ההספק הנדרש ממני כמורה איננו מאפשר לי ללמד בצורה הזו, כלומר להעניק לתלמידים את הכלים הדרושים להבנת הטקסט כטקסט – בראש ובראשונה את הכלים הלשוניים, שהם כידוע לקויים אצל תלמידינו, כמו אצל רוב האנשים. ואגב, לצערי ובאופן שאיננו מובן לי כלל, את רוב האנשים סוג הלימוד הזה ממש לא מעניין, וזוהי הסיבה המרכזית לאי הצפיפות בחוג למקרא.
אז אם המשימה היא לא ללמד את המקרא "על רקע זמנו ומקומו", כמו שאומרים רבותינו החוקרים, אז מהי המשימה?
תאמרו: ללמד יהדות, בבחינת "נו, קצת יידישקייט", או בגרסתו הלא מצונזרת: "שהחילונים האלה ילמדו קצת תורה", כמובן במובן הרחב של הביטוי 'תורה'. ובכן, כידוע לכם, אסופת הטקסטים המכוננת של היהדות איננה האסופה המקראית אלא ספרות חז"ל. חז"ל הם שהעמידו את ההלכה על מכונה (לא מכונת צילום, למרות שזהו המדיום המרכזי להפצת כתביהם בימינו), כפי שאנחנו מכירים אותה עד היום, פחות או יותר (בכל אופן יותר מהמקרא). ההגות היהודית המרכזית עד היום, על זרמיה השונים, התפתחה בעיקר בימי הביניים. ובכל מה שקשור לציונות וקשר עם הארץ – יש טקסטים הרבה יותר עדכניים וברורים מהתנ"ך. ואם הכוונה לפולקלור, מנהגים, מסורות, תפילות, מועדים – רוב רובם המוחלט והמוחץ של כל אלה איננו נמצא בתנ"ך ואין לו זכר בתנ"ך, לא רמז ולא יסוד ומקסימום אסמכתא בעלמא התלויה בשערה.
למרבה השמחה, אחרי מאה שנות ציונות נזכרו פילנתרופינו שבאמריקא, ובעקבותיהם מנהיגינו שבציון, בכל אותם טקסטים זניחים, שוליים וגנוזים, שנתחברו על ידי יהודים ולמען יהודים במשך כאלפיים השנה שחלפו מיום שחרב בית המקדש בעוונותינו ועד ששבנו לאדמתנו, ובראשם התלמוד. המקצוע "תרבות ישראל", שמהשנה הנוכחית והלאה הוא מקצוע חובה בחינוך הממלכתי, אמור לספק כמה מהמטרות שהזכרתי, אחרי שהדברים קצת יתארגנו על עצמם (למשל, שיימצאו או יוכשרו מורים שילמדו את המקצוע הזה). לומדים בו דברים כמו חגים, תפילות, מסכת אבות, זהות יהודית וגם ציונות, וזה באמת דבר נהדר וחשוב.
אלא שבמובן מסוים, לימוד תרבות ישראל קצת מייתר – לא נעים לומר – את לימוד התנ"ך. בבתי ספר שסיירתי בהם עם חבריי ללימודים, ראינו תכניות יפות ומושקעות של לימודי תרבות ישראל, מורשת ישראל, מחשבת ישראל, ובקיצור כל מיני עניינים שהמילה 'ישראל' מופיעה בהם כי משום מה היא מילה מרגיעה יותר מאחותה 'היהדות'. ראינו מנהלות בתי ספר קורנות מאושר, ותלמידים שלכל הפחות מצליחים להראות עצמם כמתעניינים בנושאים הללו, ויש רגליים לסברה שכמה מהם אכן מתעניינים בהם ממש. כששאלנו את התלמידים האם יש קשר בין כל התכניות והמגמות ובתי המדרש והפרויקטים וההעשרות הקשורים ביהדות, לבין לימוד התנ"ך, הם השיבו בשלילה: התנ"ך נשאר משעמם, כרגיל. וזה מובן: ממה נפשך – אם אתה מלמד תנ"ך "לפי היהדות", הרי המקצוע "תרבות ישראל" מספק את הסחורה באופן יותר מוכוון מטרה, ולכן גם יותר מעניין, צבעוני ונגיש; ואם אתה מלמד תנ"ך "על רקע זמנו ומקומו" – לא ברור את מי זה בדיוק מעניין ולמה זה חשוב, וזה לא ממש קשור ליהדות במובן המדובר.
אז מה עושים? קודם כל, מברכים על כל תוספת שעות בחינוך הממלכתי בכלל, ובמדעי הרוח בפרט, וביהדות על אחת כמה וכמה. הבעיה המרכזית בהוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי היא מיעוט השעות, ולא משנה כמה המורים יהיו נפלאים וכמה התכניות יהיו אטרקטיביות. איכות זו לא מילה גסה, אבל גם כמות זה חשוב, אפילו חשוב מאוד. כל עוד תלמידי החינוך הממלכתי ימשיכו ללמוד שעות כה מעטות בתנ"ך ובשאר לימודי היהדות – הם ימשיכו לדעת כה מעט. יותר זמן לימוד – יותר לימוד. יותר לימוד – יותר ידע. ככה זה, ואין פשוט מזה. ולכן אם יש במערכת גם "תרבות ישראל" וגם תנ"ך – מה טוב. אודה על האמת, זה מועיל גם לפרנסתי.
אבל למען האמת היותר אמיתית, תרבות ישראל – אחרי שתתגבש ותתעצב (ולא שתכנית הלימודים בתנ"ך היא איזה מופת של הגיון דידקטי או אקדמי צרוף; היא לא) – צריכה להחליף את התנ"ך כמקצוע חובה לבגרות, שמטרתו להקנות לתלמידים מושגים יסודיים ביהדות, וזאת מהסיבה הפשוטה, שרוב מושגי היסוד של היהדות אינם מופיעים בתנ"ך והם באו לעולם לאחר חתימתו. אם המטרה היא לפתח זהות יהודית ולחבר את התלמיד למורשת עתיקת היומין של עמנו, התנ"ך לצערי איננו הספר המתאים ביותר לעשות זאת. מוטב להקדיש זמן רב הרבה יותר לספרות חז"ל, הדורשת גם מיומנות טקסטואלית לא פחותה, ולספרות ההלכה והמנהג, ההגות והספרות לאורך הדורות, כפי שנעשה במקצוע תרבות ישראל, שכאמור עוד יש הרבה מה לפתחו ולשכללו בעזרת השם.
והתנ"ך מה יהא עליו? שני דברים. האחד – בחינוך היסודי יש להקדיש לו שעות רבות (יותר לכיוון השעתיים ביום שאני למדתי ביסודי ופחות לכיוון השעתיים בשבוע שלומדים בחינוך הממלכתי), וללמוד אותו בבקיאות, באופן המאפשר להכיר את הסיפורים והחוקים שלו בצורה בסיסית ולרכוש מיומנות אינטואיטיבית בשפה שלו. ואילו בחינוך העל-יסודי מוטב לו לתנ"ך להילמד במגמת בחירה בלבד. ואם בכל זאת הוא נשאר כמקצוע חובה, אז חובה היא לקשור אותו לתרבות ישראל וללמד אותו לצד פרשנותו רבת השנים ולא בבדידותו המזהרת והאקדמית.
יובהר בזה: אני אוהב תנ"ך. אני מקדיש לו את מיטב שנותיי ושעותיי, ובשעות שהן לא יום ולא לילה אני אפילו כותב עליו תזה. אני רואה בתנ"ך את התיעוד של השלבים הראשונים והמרתקים של המחשבה היהודית (או הישראלית הקדומה, ליתר דיוק), וגם מאמין שיש להגות הזו תרומה אפשרית לחיינו היום. אני אוהב אפילו את הלימוד הפילולוגי המושמץ של המקרא באוניברסיטה, באמת. אני ממש נהנה מזה. נו, יש תחביבים יותר מזיקים ויקרים מזה. אבל כשאני מנסה ללמד תנ"ך בכיתה כמו שאני לומד בבית או באוניברסיטה, התוצאה על פי רוב עגומה. לעומת זאת, כשאני מלמד מגמת מחשבת ישראל, שבה יש קבוצה קטנה של תלמידים החפצים בכך ומוכשרים לכך, ואני מלמד בבית הספר בדיוק כמו שאני לומד בבית ובאוניברסיטה – אין לך, כלומר לי, תענוג גדול מזה.
אבל זו, כאמור, האמת היותר אמיתית. את מה שכתבתי כאן לא כדאי לומר יותר מדי בקול ויותר מדי פעמים ובאוזניהם של אנשים יותר מדי חשובים, כי הרי ברור שאם יבוטל מעמדו של מקצוע התנ"ך כמקצוע חובה, השעות שהוקדשו להוראתו ייעלמו כלא היו, ובוודאי לא יוסבו להוראת תרבות ישראל או למטרה נעלה אחרת. לכן, בינתיים, חזרה הקושיה למקומה: למה ואיך ללמד תנ"ך?
אני חושבת שאני מסכימה עם רוב המילים ושהסוגריים המשולשים בפסקה הראשונה גאוניים.
כתיבתך, כרגיל, מעניינת ומלאת רמיזות, מהן ברורות ומהן סמויות.
יחד עם זאת, אני חולק על מסקנתך כי ביום מן הימים על התנ"ך להתחלף עם מקצוע "**** ישראל". אני חושב שהסיבה שבגינה התנ"ך מהווה מקצוע חובה בחינוך הממלכתי איננה משום השאיפה של קברניטי המדינה בחינוך יהודי לתלמידים, אלא משום שאיפתם לחינוך ציוני – הרואה בקיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל את מטרתו. לשם כך אין התלמידים זקוקים ללימוד מעמיק של מקורות חז"לינו השונים. בכדי שיבינו את מקומם, ואת הסיבה שבגינם הם נמצאים כאן, הם צריכים להבין מה הוביל את היהודים כעבור 2000 שנות גלות לדרוש בית לאומי דווקא בחבל ארץ למוד קרבות זה. הרי חזלינו ומקורותיהם הצליחו להתקיים ולהתרבות שנים רבות גם בארצות העולם השונות, ובמקרה זה תקף מאוד המשפט – "אז למה לא אוגנדה".
מעבר לכך, הצעתך לשמר את לימוד המקרא כטקסט שיש להיות בקיא בו בבי"ס יסודי ונטישתו בתקופת הלימוד (שעליו להיות) המעמיק יותר – בי"ס תיכון, משקף את הגישה שמתקיימת קיום במערכת החינוך החרדית, שלא זו הדוגמה שהייתי רוצה לקחת ממנה. חשיבות לימוד המקרא בבי"ס תיכון הינה לתת לתלמידים את האפשרות לקרוא את הטקסט הזה בעיניים פקוחות. לאפשר להם לחקור בו, לבקר אותו, ללמוד אותו. כמובן שהדבר לא מתקיים כיום בדרך בה אני רואה כנכונה, אך זאת משום התעדוף שניתן לו, אשר עליו כבר עמדת.
וביחס לדרך בה אתה טוען כי אתה מלמד תנ"ך או מגמת "**** ישראל", אתה יכול לנסות ללמד את התלמידים בדרך שאיננה הדרך האקדמית שאותה שנינו למדנו. הדבר מאוד קשה עבורי, ואני מניח שגם בעבורך, במקרה של מקצוע התנ"ך, הדבר איננו מן הקלים. דבר נוסף, שים לב שאתה מתייחס למגמת מחשבת, כלומר תלמידים שבחרו ללמוד שעות נוספות במקצוע זה. בטוחני שגם לימוד תלמידי מגמת תנ"ך יהיה בעל אופי דומה לתיאורך לגבי תלמידי המגמה שלך.
לא בכדי אנו מורים – אנו מחפשים לשנות ולשפר, ותוך כדי כך גם אנו משתנים ומשתפרים.
בהצלחה לכולנו בכך..
מרתק!
עמרי, תודה על התגובה.
הפסקה הראשונה שלך לדעתי היא הפנמה חזקה מדי של האתוס הציוני עצמו. מה שאפשר לתנ"ך לשרוד 2000 שנה ולהעניק השראה גם לציונות הוא כל הספרות היהודית שבין התנ"ך לפלמ"ח. היא זאת ששמרה על עם ישראל כעם, על עצם המעמד של התנ"ך כספר מרכזי, על השפה העברית (שמעולם לא מתה כשפה כתובה) וגם על השאיפה הציונית עצמה – הכמיהה לציון. ספרים גלותיים יש גם בתנ"ך, האם אתה מזהה שאיפה ציונית במגילת אסתר, בקהלת או באיוב? ובכל זאת מלמדים אותם בחינוך הממלכתי, וגם את "עלילות הראשית" שאינן קשורות לציונות. כל ההוגים הציוניים גדלו על ברכי התורה שבעל פה, גם אם חלקם דגלו בהעלמתה או בהתעלמות ממנה. לימוד של התנ"ך בלבד, ודילוג מהתנ"ך עד הפלמ"ח, הוא דבר לא ישר מבחינה היסטורית, והוא גם לא ביקורתי (כפי שאתה מצפה בצדק מתלמידי התיכון!); והוא פוגע גם באתוס הציוני עצמו, ועינינו הרואות.
שנית, אני מאמין בלימוד הביקורתי של התנ"ך וגם נהנה ממנו. אבל למה חשוב לכל תלמידי התיכון בישראל לראות את התנ"ך בעין ביקורתית, מעבר לזה שצריך לראות כל דבר בעין ביקורתית? למה לא לעשות לימוד ביקורתי של הזוהר, מורה נבוכים, ביקורת התבונה הטהורה או ספר השיאים של גינס? שוב: אם המטרה היא לראות את התנ"ך כפי שהציונים ראו אותו, הלימוד הביקורתי איננו משרת את המטרה הזו.
ושלישית, בהמשך לזה, נכון – זה בדיוק מה שטענתי; לא ביקשתי להבחין קטגורית בין תנ"ך ומחשבת ישראל אלא בין לימוד בכיתה שלמה לבגרות חובה לבין לימודי בחירה. מכיוון שהלימוד הביקורתי של התנ"ך לא משרת מטרה לאומית, בכל אופן לא יותר מלימוד ביקורתי של התלמוד או של כל טקסט יהודי אחר, אין צורך לחייב את כל התלמידים ללמוד אותו. זה לא אומר שזה לא חשוב – זה חשוב מאוד. אבל רוב התלמידים לא מסוגלים לכך ולא מעוניינים בכך. לגבי הטענה שזה דומה לחינוך החרדי – יש מן האמת בטענה זו; אבל יש גם הבדל. ההבדל המרכזי הוא שלימודי תרבות ישראל, והתנ"ך בכלל זה, צריכים להיעשות עם מידה מסוימת של ביקורתיות. לא כמו באוניברסיטה, אבל לא כמו בחינוך החרדי. נתחיל בהבחנה בין פשט לדרש, וברפלקסיה על התפתחות מחשבת ישראל כתרבות פרשנית. זה כבר צעד גדול מעבר ללימוד החרדי. (ועצם הטענה שמשהו "דומה לחרדים" לא אומרת כלום על טיבו של הדבר, וצריך לבחון את טיבו בלי קשר לשאלה אם החרדים נוהגים כך או לא).
אכן, אכן מאד. אפשר לומר שמהסיבות האלה אני עצמי לא כל כך לומד תנ"ך. אבל במעט שכן למדתי, והיום כשאני מספר קטעים נבחרים ממנו לילדי, אני בדרך כלל נהנה מאד. אולי צריך לחפש את הסיבה ללימוד תנ"ך לא בקטע הלאומי או הביקורתי, אלא כמו שחז"ל למדו אותו – כחומר לדרשות, כאוסף סיפורים ודמויות מעוררי השראה ["מקור סמכות ולא מקור השראה", כפי שגורסים בתי המדרש החילוניים], לא במובן שמחפש את השחזור שלהם בחיינו אלא במובן שמבקש לשחק איתם, להכיר כדי לעשות דברים ביחד. עבורי, דווקא בגלל שאני מאד מרגיש את הפער בין היהדות התנ"כית ליהדות שלנו, יש בלימוד כזה אופציה לחיוניות שנוצרת מתוך ההבדל והמרחק. אפשר לקרוא לזה "התנך כמבוא לחיי המדרש", או עדיף "המקרא כמקור ליצירה".
אריאל, תודה על הרשימה. זה מרתק לראות את התפתחות המחשבות שלך אודות התנ"ך ולימוד התנ"ך במהלך השנים.
שני דברים. דבר ראשון, אתה כותב שהאסופה המכוננת של היהדות איננה התנ"ך אלא ספרות חז"ל. ודאי שיש אמת באמירה הזאת, אבל כבר לימדונו רבותינו הדתיים הלאומיים שאפשר להרחיב את הדעת ולהיפתח למימדי החיים המקראיים, וכך להרחיב את המובן של היהדות עבורנו. כלומר, הדיכוטומיה שבין המקרא לבין חז"ל או המסורת שמימי הביניים ואילך, היא בעלת אחיזה חזקה במציאות, אבל בסופו של דבר מדובר ברוח, בדעת, במחשבה, ואפשר להרחיב אותה. לבנות יהדות, או ישראליות, שהספקטרום שלה כולל את גם את התנ"ך וגם את המסורת שאחריו. וגם דברים חדשים.
דבר שני, אני ממליץ על סבלנות, לך ולי. לך, שתראה איך ההבנה שלך את מטרות לימוד התנ"ך ודרכיו במערכת החינוך תתפתח עם השנים, ותגיע לכלל גיבוש של יצירה חדשה, שתכלול את הכלים הביקורתיים יחד עם הלאום, הרוח והלב. והקב"ה. סבלנות לי, שאחכה לראות מה תיצור.
בהצלחה.
שלום אריאל וכולם,
האהבה שלי לתנ"ך נובעת מהיותו יצירה אומנותית נפלאה ומעיין בלתי נדלה לקריאות חדשות ועמוקות. נכון. גם עגנון, ביאליק ומאיר אריאל עונים להגדרות האלה (והזכרתי יצירות בעברית של יהודים, אפשר כמובן להרחיב את הרשימה). אך מדובר ביצירה עתיקה שיש בה עומק אומנותי וחוכמת חיים.
אופייה האומנותי והרב משמעי אפשר ליצירה זו להיות המקור הבלתי נדלה לתרבות היהודית בתקופות שונות, בארץ ובגלות, אך נניח לטענה הרמנויטית זו. זה כבר מורכ ביותר ולא הכרחי.
יש בתנ"ך יופי, בשפה שלו, בדרכי העיצוב הספרותי שלו, בסיפור המתרקם בין דפיו ובין ספריו. והיופי הזה הוא של כולנו (כדוברי שפתו, סוג-של).
בעיניי זאת סיבה טובה ללמוד מקרא כמקצוע חובה ונקודת מוצא פורה להוראתו בצורה נלהבת ומלהיבה.
שנה טובה!
אני רק רוצה להעיר שלטעמי הדרישה המיימונית למנוע את הסממנים המגשמים מהאל נובעת מטעמים פנים תיאולוגיים של התנ"ך לא פחות משנובעת לדעת אנשים מסוימים מגורמים אחרים. כלומר ברור מהתנ"ך שעל האל לא ניתן לשלוט, לפחות לא באופן פשטני. אני חושב שהספר סולאריס מתכתב עם הנקודה הזו לפחות כשהוא מנסה לדון באל שהוא פלנטה. ברור שעל פלנטה ניתן לשלוט, או אולי לנסות לערוך מניפולציות. ברור גם שהאנשים בספר סולאריס נכשלים בניסיון המניפולציה שהם עורכים ולו בגלל שכנראה יש לו אישיות משל עצמו בעלת יכולת הגבוהה משלהם. ועדיין ניתן לשער שמבציאות טכנולוגית מפותחת מספיק ניתן יהיה לערוך עליו מניפולציה. אני חושב שהתנ"ך מנסה לרמוז שעל אלוהים לא ניתן לערוך מניפולציה, אפילו לא טכנולוגית. מכאן הנטיה החזקה של מאמינים להאמין שהעולם נברא יש מאין, או של הרמב"ם לטעון שאלוהים הוא חסר גוף (שתי טענות שכמובן קשורות זו לזו).
מה שאני מנסה לטעון בעצם שניכרת בכתיבה שלך עייפות מסוימת. עייפות שמקבלת בהכנעה את החלוקה הזו בין מקרא למה שבא אחריו. אולי הפוסט הזה הוא ניסיון אחרון להתקומם נגד החלוקה הזו, הכל כך נוצרית. וזה מצחיק כי גם הנצרות היא המשכיות בצורה מסוימת ועדיין הכל פגום שם.
והאמת היא שעצם החלוקה בין תנ"ך לבין מה שבא אחריו היא מאד קדומה. היא כבר מתחילה במשנה בחלוקה בין אגדתא להלכה. ואח"כ בין פרשנות לבין מדרש, וכיום בין מחקר לבין פרשנות. כל דור הולך ומגלה את הכלים האנליטיים שלו לניתוח התורה ההולכים ומתרחקים מהתורה וההלכה. אלא מאי? יש נטיה של אנשים לחשוב שהם נפרדים מהטקסט ההוא הנקרא תנ"ך. הגמרא זה אנחנו, אבל התנ"ך מי אמר שזה אנחנו?
זו השפעה נוצרית חולנית. התנ"ך הוא אנחנו בדיוק כמו שהגמרא היא אנחנו. ההשפעה הזו תחלוף כאשר הנצרות תחלוף מן העולם.
ועדיין יפה כתבת.