0

דברי תורה והגיגים

על ההקשבה ועל ההקרבה: לפרשת בהעלותך

עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ, כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ (במדבר ט, יח).

שמונה פסוקים רצופים (שם, טו-כג) הקדיש הכתוב לציות המופתי של בני ישראל להוראות המסע האלוהיות. שבע פעמים הדגיש: "על פי ה'", כמו אבא גאה, המתאר בפירוט את מעשי בניו המוצלחים.

וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים – הם מחכים בסבלנות, נחים, עד שיעלה הענן ואז ימשיכו במסעם. לילה, יממה, יומיים, חודש (על ארבעים שנה לא מדברים עדיין) – עם שלם נושא עיניים אל תנועותיו של ענן אחד, שואף להזדהות עמן בצורה מושלמת וזוכה להגשים את שאיפתו.

על שני דברים עומד הקיום הדתי: על ההקשבה ועל ההקרבה. ההקשבה היא הניסיון הנוקב, האמיץ, הבלתי פוסק, להבין מה ה' אלוהיך דורש מעמך – לדעת מהו המעשה הראוי לעשותו. ההקרבה היא המאמץ הכביר, ההרואי, הבלתי פוסק, להשתחרר מכבלי התועלתנות והאנוכיות ולהוציא את אותה ההבנה מן הכוח אל הפועל – לעשות את המעשה הראוי לעשותו.

יותר מתמונה נוסטלגית, המנציחה רגע נדיר של נחת, שמונת הפסוקים הללו הם עדות חיונית מאין כמוה: התהלכות אנושית לאורו של אלוהים היא אפשרות ממשית. כי אם זיהינו נכון את שני המרכיבים של קיום דתי, הרי לפנינו תיאור חי ומדויק של הקיום הדתי המושלם: התמסרות מוחלטת (הקרבה), הנשענת על ודאות מוחלטת (הקשבה). אכן, בחייו של אדם, כמו בחייה של אומה, ישנם רגעים כאלה. אלה הם רגעים של התרוממות רוח, של התכוונות מדויקת, של הזדהות טוטאלית עם הנשגב; רגעים של נגיעה בנצח.

אלא שלמרבה הצער, טבעם של רגעים לחלוף. ואולי טבעה של שלמות להיסדק, ואולי טבעה של משמעת טוטאלית להכביד עד כדי פריקת עול:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' (שם יא, א).

"אין מתאוננים אלא לשון עלילה", פירש רש"י בעקבות חז"ל. אל תטעו, הוא אומר: לא מדובר פה בבשר ודגים, לא קישואים ולא אבטיחים. אלה הם תירוצים של אספסוף, ואילו המתאוננים הפעם הם דווקא "העם" – זוהי הקהילה הדתית המושלמת, הראויה לחיקוי, המקשיבה ומקריבה. עם חכם ונבון איננו נגרר אחרי האספסוף שבקרבו, גם אם כל טוב מצרים עומד על הפרק. זה ממש לא העניין; בשביל להתאונן רע באוזני ה', זקוק העם הזה לסיבה טובה באמת.

והסיבה – טובה או לא – נמצאת במשפט הבא של רש"י: "מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום". זה לא אתה, אומר עם ישראל לאלוהיו, זה אני. אני, שבסך הכל מבקש לתעות קצת במדבר לבדי, להשתחרר מעט מהמחויבות המכבידה, המעיקה; להיות, רק לזמן קצר, עם חופשי.

והקדוש ברוך הוא מבין את הרמז, אבל מסרב להרפות:

וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ. וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (שם).

כי גם כשהרגע חולף, הטוטאליות מתעמעמת, השלמות נסדקת – האדם איננו לבדו. אפילו אם יבחר בבדידותו מתוך רצון חופשי ומודעות עצמית עמוקה – אין בחירתו מתקבלת: התהלכות אנושית שלא באורו של אלוהים איננה אפשרות ממשית.

וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ (שם, ב).

המעשים הקשים האלה משני צדי המתרס – ההתאוננות האנושית והאש האלוהית – מרחיבים את הגדרת הקיום הדתי. בין זמנים של שיא, אפשריים אך נדירים, הקיום הדתי הוא דיאלוג סבוך ומתמשך, הנע ללא הרף בין קרבה וריחוק, כעס ופיוס. הפניית העורף, האש הבוערת, התפילה והשיבה – כל אלה ימשיכו לאפיין את יחסי האדם והאל, כל עוד יחוש האדם באש האלוהית הבוערת בו, ויפנה לאלוהיו, שיקשיב לתפילתו – "ותשקע האש".

 

פורסם ב"עת לדרוש", פרשת בהעלותך, תשס"ח
Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: