3

חינוך

על חינוך ונקיטת עמדה

[א]

האם ראוי שהמורה יביע את עמדתו הפוליטית בפני תלמידיו? לדעתי כן. ובכוונה לא בחרתי במילה "מותר" אלא במילה "ראוי", כי לדעתי אין מדובר בהתנגשות בין חופש הביטוי האישי של אזרח מסוים לבין חובתו המקצועית כמורה (כפי שלעתים מציגים זאת), אלא בחלק מהותי מהחובה המקצועית עצמה, ולכן הבעת עמדה על ידי מורה אינה זכותו אלא חובתו. להלן אציג נימוקים אחדים לטובת עמדה זו. דבריי מושפעים מהוגים אחדים שקראתי ושמעתי את דבריהם, אך לא אמנה כאן את שמותיהם (מהטעמים הנזכרים בהקדמת הרמב"ם ל"שמונה פרקים").

המתנגדים להבעת עמדה פוליטית בכיתה טוענים, לעתים, כי המורה ניצב בעמדת השפעה משמעותית על תלמידיו, ואין זה לגיטימי שישתמש בכוחו על מנת לקדם את עמדתו. התלמידים הם "קהל שבוי", ומשום כך על המורה לנקוט משנה זהירות: עליו להציג בפניהם באופן ענייני ומכובד את מגוון הדעות בחברה, ולהותיר את ההכרעה בידי תלמידיו. רק לאחר שיכירו את העמדות השונות, ומבלי שהמורה יטיל את כובד משקלו לטובת אחת מהן, יוכלו התלמידים לבחור אחת מן העמדות באופן אוטונומי, חופשי ורציונלי. דווקא משום שאני מתנגד לטיעון הזה, אכנה אותו בכינוי המכובד "הטיעון בזכות האוטונומיה".


[ב]

הטיעון בזכות האוטונומיה מבוסס על כמה הנחות יסוד שגויות לטעמי. ראשית, הוא מניח כי קידום עמדה פוליטית מסוימת הוא אינטרס אישי של המורה, משל היה המורה משכנע את תלמידיו לרכוש מוצרי חשמל בחנות של אחיו. ולא היא: תמיכה בעמדה פוליטית הקרובה לעמדתו של המורה אינה תמיכה באינטרס של המורה, אלא תמיכה בטובת הכלל, באופן שהמורה תופס את טובת הכלל ואת הדרך להגדיל אותה. יש הבדל עמוק בין הדברים; הראשון אכן לא לגיטימי, אך השני בהחלט כן. שנית, הטיעון בזכות האוטונומיה מניח שעמדה פוליטית היא הכרעה מקרית, שאין לה קשר מהותי להכרעות האחרות שהמורה מכריע בחייו, כגון לגור באזור מסוים, להתחתן ולהוליד ילדים או להימנע מכך, לקיים אורח חיים דתי או לא דתי, ואף לעסוק בהוראה. ולא היא: עמדה פוליטית היא ביטוי אחד מני רבים להשקפה ערכית ומוסרית כללית, שיש לה ביטויים רבים. ההפרדה המלאכותית יוצרת אצל התלמידים את התחושה שהפוליטיקה היא תחום כוחני ומלוכלך, שמוטב להימנע ממנו, שכן ממילא אין לו קשר לכל יתר התחומים בחייו של היחיד ובחייה של החברה.

הטענה שהצגתי כעת – שהפוליטיקה היא חלק ממכלול החיים האנושיים והחברתיים – מעתיקה את הדיון לנושא רחב הרבה יותר: האם על המורה להציג את עמדותיו בנושא כלשהו (או בכל נושא שהוא), או שמא עליו לשאוף ככל האפשר לאובייקטיביות ונייטרליות, ולהותיר את ההכרעה בידי תלמידיו. השאלה האם ראוי לחשוף את העמדה הפוליטית היא רק סעיף אחד (ולא מרכזי לטעמי) בשאלה הגדולה יותר.

[ג]

הטיעון בזכות האוטונומיה, כמו גישות ליברליות מרכזיות, תופס את התלמיד, ואת האדם בכלל, כישות מלאה ושלמה, אוטונומית ורציונלית, שמטבעה ובמהותה היא נטולת הקשר ונקייה מעמדה כלשהי. הישות הזו ניצבת כביכול מול "שוק חופשי" של דעות, זהויות ואורחות חיים, ומתוכם היא בוחרת באופן עצמאי ורציונלי את הטוב בעיניה. הדבר החשוב ביותר הוא שבחירה זו תהיה עצמאית ורציונלית; פחות חשוב מה האדם יבחר, ויותר חשוב איך הוא יבחר. אומרים למשל: "לא משנה לי אם התלמיד יהיה דתי או חילוני, ובלבד שהכיר לעומק את שתי האפשרויות, בדק אותן וחשב עליהן ובחר בעצמו". לפי הטיעון בזכות האוטונומיה, ההתערבות של המורה בתהליך הבחירה היא חטא חמור, שכן זוהי פגיעה במהותו של האדם כיצור עצמאי ורציונלי, הרשאי ואף חייב לבחור באופן חופשי את דעותיו ואת אורחות חייו. להנחה זו קשורה גם ההפרדה שציינתי קודם, בין הפוליטיקה לבין תחומי החיים האחרים, שכן האדם נתפס בגישה זו כלוח חלק, שעליו אפשר לכתוב דברים שונים, שאינם קשורים בהכרח זה בזה. משל למה הדבר דומה, למחשב שאפשר להתקין בו מעבד תמלילים ואפשר להתקין בו משחק, ואפשר גם להתקין רק אחד מהם, ואין הדבר תלוי בחברו; גם אם נמחק את כל התוכנות (מלבד מערכת ההפעלה, אולי) המחשב יישאר אותו מחשב.

לדעת הוגים אחרים, שאני מסכים עמם, הטיעון בזכות האוטונומיה איננו מתאר באופן נכון את האדם, ובוודאי לא את התלמיד. אם נפשיט מהאדם את זהותו הדתית, המשפחתית, הקהילתית והלאומית, את אמונותיו, דעותיו וערכיו, את זיקתו כלפי העבר וכלפי העתיד, ואף את טעמו האסתטי – תיוותר ישות נטולת הקשרים, שאינה יכולה להיחשב לאדם במובן מהותי כלשהו. היא אינה קיימת במציאות, וגם אין טעם לשאוף לקיומה. האדם – כל אדם – נולד לתוך סיפור מסוים, לתוך משפחה מסוימת, קהילה מסוימת, עם מסוים וזרם דתי מסוים. כל אלה מעניקים לו את זהותו, ובלעדיהם אין לו קיום כאדם. ודאי, האדם יכול לבחור לנטוש חלק מההקשרים שהוא נולד לתוכם ולאמץ אחרים; אולם יהיה זה סיפור של עזיבה ואימוץ, ולא סיפור של ישות מופשטת המאמצת לה לפתע זהות כלשהי. יתרה מזאת: בקהילה שאני משתייך אליה ישנם ערכים מרכזיים של פלורליזם, סובלנות ורציונליות. כאדם פלורליסטי, סובלני ורציונלי אני יודע היטב שערכים אלה אינם נחלתה של האנושות כולה, אם כי הייתי רוצה שזה יהיה המצב. אינני תופס את העובדה שנולדתי לקהילה המחזיקה בערכים הללו כעובדה מקרית; אני מאמין בהם וחושב שהם טובים יותר מערכים אחרים. אולם גם הם חלק מהסיפור שלי, ולא אימצתי אותם בהיותי תלוי באוויר ללא ערכים. קיבלתי אותם מהאנשים שחינכו אותי: בראש ובראשונה מההורים שלי, ולאחר מכן ממבוגרים אחרים במשפחתי, וגם – באופן משמעותי מאוד – מהמורים שלי בבית הספר. הם הנחילו לי את הזהות שלי במגוון דרכים: באורח חיים מסוים, שבשנות ילדותי הם כפו עלי; בשפה שבה הם דיברו עמי מרגע לידתי; בסיפורים שהם סיפרו לי, ברעיונות שהם תיארו בפניי, בתכנים שהם לימדו אותי, ובעצם בכל מעשה שהם עשו – אך גם במעשה שלא עשו: הם לא פתחו בפניי באופן מלא את האפשרות להיות בן לכל דת שבעולם ותושב כל ארץ שבעולם. הם אמנם לא מנעו זאת ממני בבגרותי, אך הם בפירוש כיוונו אותי לעבר אורח חיים מסוים, לעבר תפיסה מסוימת של "החיים הטובים". התפיסה הזו כוללת, כאמור, גם פלורליזם וחשיבה ביקורתית, שהמחנכים שלי העניקו לי. הם לימדו אותי, למשל, את דברי חז"ל בשבחה של האסכולה המכונה "בית הלל": אסכולה זו, לא בלבד שהזכירה גם את דעת האסכולה המתנגדת, "בית שמאי", אלא שהקדימה את דברי המתנגדים לדבריה שלה. ובכל זאת נפסקה הלכה כבית הלל ולא כבית שמאי; כי לבית הלל הייתה סובלנות, אך הייתה לו גם עמדה מסוימת, ובסופו של דבר צריך היה לפסוק את ההלכה לכאן או לכאן – שכן האדם והקהילה חייבים לבחור את דרכם, ואינם יכולים להישאר נייטרליים כלפי השאלה איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם.

אילו המחנכים שלי היו נמנעים מלהעניק לי את התרבות שלהם, שכעת היא גם התרבות שלי, הם היו עושים לי עוול נורא ומועלים בתפקידם כמחנכים. ראשית, הם היו מונעים ממני את העושר והעומק שיש במסורות שהם משתייכים אליהן – במקרה שלי אלה הן המסורת היהודית-דתית, המסורת הציונית, המסורת הדמוקרטית והליברלית, המסורת הפילוסופית ועוד. שנית, הם היו למעשה מונעים ממני עושר ועומק מכל סוג שהוא. הם לא היו מאפשרים לי להיות אדם שלם, הבוחר בעצמו מה לחשוב ולאן להשתייך, אלא היו מותירים אותי ניצב בפני "שוק חופשי" של זהויות ורעיונות, כאדם העומד בחנות ומביט בחמישה סוגים של חולצה, ואינו יודע באיזה מהם יבחר, אך הוא חש שבחירה זו אינה חשובה כל כך – שהרי המבוגרים המשפיעים עליו לא לימדו אותו את חשיבות הבחירה, ואף לא את דרך הבחירה. הוא יבחר לו חולצה כלשהי בדרך כלשהי, אפילו בהטלת מטבע, או שיבחר את הזולה מביניהן, או שייצא מהחנות בידיים ריקות כביכול (אך באמת ימשיך ללבוש את החולצה שלבש קודם, מבלי שאפילו יבחין בכך שהוא לובש חולצה כלשהי).

תלמידים צעירים אינם ישויות אוטונומיות ורציונליות, אלא מתבגרים המבקשים לגבש את זהותם. לשם גיבוש זהותם הם אינם צריכים להכיר כל אפשרות אנושית שיש בנמצא, אלא אפשרויות אחדות שהקהילה שלהם רואה כלגיטימיות ובעלות ערך. אמנם, לפי המסורות שאנו משתייכים אליהן – וגאים להשתייך אליהן – הם זקוקים ליכולת חשיבה ביקורתית ולפלורליזם; אלה הם ערכים מסוימים, שאנו מנחילים להם ללא חשש מ"אינדוקטרינציה", ללא התנצלות, וללא הענקת מקום שווה לערכים מנוגדים. אך לא פחות מכך, התלמידים זקוקים לדגם של הכרעה. איננו יכולים לדרוש מהם מעורבות פוליטית בלי להציג להם דגם של מעורבות פוליטית מסוימת. איננו יכולים לדרוש מהם להחזיק בזהות יהודית כלשהי בלי להעמיד בפניהם סוג אחד או כמה סוגים של זהות יהודית עשירה ועמוקה. איננו יכולים לדרוש מהם להיות בני אדם, אם איננו מלמדים אותם כיצד להיות בני אדם מלאים, האחראים למעשיהם ולהכרעותיהם, והמודעים להשלכות של מעשיהם ושל מחדליהם על גורלם שלהם ועל גורל זולתם.

אינני קורא ל"אינדוקטרינציה", או לשטיפת מוח, דמגוגיה והסתה, חלילה. אציג בפני תלמידיי את הכרעותיי האישיות באופן ענייני ומנומק, שכן בין הערכים שאני דוגל בהם ומנסה להעניק לתלמידיי נמצאים גם הרציונליות והכבוד ההדדי. אבחר באיזה שלב ובאיזה אופן להציג את עמדותיי, לפי הנושא, הגיל, הרכב הכיתה ועוד שיקולים חינוכיים ודידקטיים, שמחנכים ומורים אמונים עליהם. אשקיע מאמץ ממשי כדי לא לגרום אי נוחות למי שדעתו שונה משלי (אך גם זאת באופן מוגבל; לא אתאמץ להעניק מקום נוח ונעים למי שיחזיק, למשל, בעמדה גזענית, ואף אנסה לשנות את עמדתו) – משום שאני מאמין בסובלנות, ובעיקר משום שהמחויבות שלי כמורה כוללת את כל התלמידים, בין אם הם מחזיקים בעמדה דומה לשלי ובין אם לאו, ואם אצור ניכור ביני לבין חלק מתלמידיי, לא אוכל למלא את חובתי כלפיהם.

[ד]

בדברים שלעיל אמרתי שהטיעון בזכות האוטונומיה מניח הנחה שגויה בדבר האוטונומיות של האדם. אך ניסיתי גם להראות שההנחה השגויה בדבר האוטונומיות הראשונית הזו מובילה לתוצאה הפוכה מזו שבעלי הגישה הזו עצמה מעוניינים בה. או בניסוח פשוט יותר: דווקא משום שבעלי הגישה הזו מניחים שהתלמיד הוא ישות אוטונומית, הם מונעים מהתלמיד להיעשות לישות אוטונומית. בניגוד לדרך מקובלת להציג את הדברים, אני סבור שהעמדה שלי ישרה יותר מהעמדה המנוגדת, ושהיא מעניקה לתלמידים אוטונומיה מלאה יותר. זאת משום שכאשר אני מציג את עמדתי בפני התלמידים, אני מעמיד אותה לביקורת ומגלה להם שישנן גם גישות אחרות; ולעומת זאת כאשר אני מסתיר את עמדתי, אני "כופה" אותה עליהם בלי ידיעתם.

אתן דוגמה מתחום ההוראה שלי. אני מורה למקצועות היהדות, ויודע היטב שיש מגוון גישות ביחס לדרך הראויה ללמד את המקצועות הללו. הגישה ה"נייטרלית", שלפיה יש ללמד את כל הגישות לחיים היהודיים, מבלי להעדיף אחת על פני רעותה, מתעלמת מהעובדה שגישה זו עצמה היא גישה מסוימת מתוך מגוון הגישות שהיא מלמדת עליהן. כאשר אני מסביר לתלמידים את עמדתי הכללית בנוגע ללימוד התנ"ך או מחשבת ישראל, ומציב אותן לצד גישות אחרות שאני מתנגד להן, אני עושה מעשה חינוכי חשוב: ראשית – בהמשך לטיעון המרכזי שפרשתי בפסקאות הקודמות – אני מעניק לתלמידים חלק חשוב בזהות היהודית שלהם. למשל, אני סבור שלימוד מקצועות היהדות בתיכון ראוי לו שיתבסס על הידע האקדמי (אם כי אסור לו להיצמד אליו, שכן יש לו מטרות אחרות), ושלימוד ביקורתי המבוסס על הידע הזה הוא לימוד איכותי יותר מלימוד אחר. רק אם אסביר זאת לתלמידיי, הם יוכלו להסביר לעצמם – וגם לבני זרמים אחרים ותלמידיהם של מורים אחרים – את היתרון שיש בדרך הלימוד שלהם על פני דרכים אחרות, ואת הקשר המהותי בין דרך לימוד זו ובין מרכיבים אחרים בזהות היהודית והאנושית שלהם. שנית, דווקא בכך שאני מציין את העדפתי לדרך לימוד מסוימת, אני חושף בכיתה את עצם ההעדפה הזו ומנמק אותה, ובכך פותח פתח להיכרות עם דרכים אחרות ולבחירה בהן. בהנחה שהמורה חייב לבחור לו דרך הוראה מסוימת, שכן אינו יכול ללמד באופן נייטרלי (כשם שאפשר ללבוש חולצה בכל צבע אך לא ניתן ללבוש חולצה ללא כל צבע) – דווקא הצגת הדרך הזו בפני התלמידים, ולא הסתרתה במסווה של אובייקטיביות ונייטרליות, היא המכבדת יותר את האוטונומיה שלהם. מתוך הדרך הזו – ולא מתוך העדר-דרך, כי העדר-דרך אינו קיים – יוכלו התלמידים להמשיך ולפתח את דרכם שלהם, בין אם תהיה זו אחת הדרכים המסתעפות מתוך הדרך שההורים והמורים שלהם העניקו להם, ובין אם יבחרו לנטוש את הדרך הזו ולהעדיף אחרת על פניה.

[ה]

לסיום, בית ספר המעוניין להקנות לתלמידיו את ערך הפלורליזם, ישתדל לדאוג למגוון מסוים של דעות ואורחות חיים בקרב המורים שלו. לא יהיה זה מגוון אינסופי: הוא לא יכלול, למשל, מורים המחזיקים בעמדות אנטי-פלורליסטיות (התלמידים ילמדו על עמדות אלה בכיתה, כדי להכיר את עמם ואת עולמם; אך לא יעסקו בהן באופן אינטנסיבי, שיקל עליהם ויעודד אותם לאמץ אותן). חינוך לפלורליזם יתרחש כאשר התלמידים יכירו לעומק מורים שונים, שכל אחד מהם מחזיק בזהות עשירה ומורכבת, הכוללת אורח חיים, אמונות וערכים, שאחד מהביטויים שלהם הוא עמדה פוליטית מוצהרת. הוא לא יתרחש כאשר התלמידים יפגשו שורת מומחים לאמונות ודעות, שכל אחד יפליא להציג בפניהם את מגוון האמונות והדעות הקיימות בחברה, אך אף אחד מהם לא ילמד אותם כיצד עשויים להיראות חיים אנושיים בעלי ערך.

Facebook Comments

3 Responses to “על חינוך ונקיטת עמדה”

  1. מאת אפרת:

    נראה לי שחינוך הוא שימוש בכוח. כוח של מילים, הכוח של מי שיודע מצוין להשתמש במילים. כשאני משחקת מול הבן שלי אני תמיד שואלת אותו כמה טוב הוא רוצה שאשחק, מ-1 עד 10. צריך להתאים את הכח שלי לכח שלו כך שיחנך אותו, שלא יפיל אותו לקרשים מצד אחד ושלא יהיה קל לו מדי כך שלא ילמד כלום. אם התלמידים יכולים ומורשים לענות או לשאול, ויש להם את האומץ והכשרון המילולי אפשר להציג את הדעה שלך בכל המורכבות שלה. אם לא- נראה לי שצריך לפשט אותה ולא להעמיק בה.

  2. מאת שחר:

    אחד הזכרונות החזקים שלי משיעורי פיזיקה בתיכון הם שאלות בסגנון "ערבי יכול לרוץ בקצב A, כדור שנורה אחריו טס בקצב B, מתי עלייך לירות על מנת לפגוע בו בדיוק בקצה הטווח?", "ספר כפירה, כדוגמת ספר __ יבער בתנאים __. אם תדליק את הספר ואז תשליך אותו מהגג, האם הוא ישרף לפני הפגיעה ברצפה?".

    בעיני קיומן של שאלות כאלו הן דוגמא להשלכה הישירה בפועל של ההצעה שלך כאן

  3. מאת נטע:

    איזה יופי אריאל. השורה הראשונה עוררה אצלי התנגדות מיידית, שהתרככה (וכמעט נעלמה) בהגיעי לשורה האחרונה.

    אוסיף הסתייגות חשובה: הייתי מצפה ממורה לספר לא רק בשבחה של החלטתו הפוליטית, אלא לציין גם את מה שלדעתו טעון שיפור (או לפחות לציין כמה ביקורות מוצדקות על מה שהוא חושב). לדוגמא: "החלטתי שאני מצביע למפלגת העבודה כיוון שאני מסכים עם עמדתם הכלכלית, ועל אף שאני חולק עליהם בעניינים פוליטיים זה מחיר שאני מוכן לשלם".

    אני עדיין זוכרת את עצמי כתלמידה. מורים רהוטים ומשכילים היו נדמים בעיניי ל"מבוגרים חכמים שיודעים המון", ואין ספק שהם היו בעלי השפעה גדולה מאוד, שממנה ראוי למורה להיזהר.

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: