0

מה בוער

מה כוללת זכות הווטו של הבית היהודי בענייני דת ומדינה?

clip_image002

מי התבלבלה – עדי קול או איילת שקד? איילת שקד מהבית היהודי טוענת כי הווטו שניתן למפלגתה בענייני דת ומדינה, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, תקף גם לגבי הצעת החוק על שוויון מס לזוגות חד מיניים. עדי קול מיש עתיד, שיזמה את החוק, טוענת בתגובה "שהם לקחו לעצמם סמכות לקבוע מה עונה להגדרת דת ומדינה, ובכך הפכו את הזכות הבסיסית לשוויון, לכפופה להלכה" (הטענה השנייה שלה פחות מעניינת בעיניי; זכות וטו היא דבר לגיטימי במסגרת קואליציה, ודומה ששמו של אהרן ברק הוכנס לכאן בעיקר לשם יצירת קשר אצל הקורא בין קול לבין ברק כמגינים של זכויות האדם).

מבחינה מסוימת שתיהן צודקות. קול צודקת בטענה שלא ייתכן שההגדרה "דת ומדינה" תחול על כל חוק שהוא; ראש הממשלה והשותפים הקואליציוניים בוודאי לא התכוונו להעניק למפלגה אחת (ואפילו לא הגדולה ביותר) זכות וטו על כל פעולות החקיקה. במובן המהותי יותר, קול שואפת להוציא את הדיון בזכויותיהם של זוגות חד-מיניים מתחומי השיח הדתי אל תחומי השיח הליברלי שבו מתקיימת "הזכות הבסיסית לשוויון". ובאופן רחב יותר, קול מתנגדת לאפשרות שכל הצעת חוק על שולחן הכנסת תצטרך לקבל את אישורם של נציגי הדת.

לעומת זאת, שקד צודקת מכיוון שהנישואים, וכל הכרוך בהם, הם אחד מהנושאים הבוערים ביותר על סדר היום הציבורי ביחסי דת ומדינה. אין ספק ש"הצעת חוק זו מפרה את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה כפי שקיימים בישראל", כפי שטוענת שקד, ושלכך בדיוק כיוונה קול. קול מנסה לדון בנושא ללא התחשבות בעמדה הדתית ובכך כביכול להפקיע את הנושא מתחום יחסי דת ומדינה. הדבר דומה לפלשתיני שיבקש לשוב לבית שממנו נעקר ב-1948 בהתבסס על זכות הקניין, ויטען כי הדבר אינו קשור כלל לסכסוך הישראלי-ערבי אלא בזכויות האדם בלבד.

אלא שהנישואים הם רק אחד מהתחומים שניתן לקשור אותם ביחסי דת ומדינה. אמנם, בגלל חשיבותם העצומה של הנישואים בחיים החברתיים, הן עבור דתיים והן עבור חילוניים, הם משמשים מקור למחלוקות חריפות שקשה ליישב. אך באותה מידה יכול כל תחום אחר להיכלל ביחסי דת ומדינה. הדת היא צורת חיים כוללת, והיא מתיימרת להתייחס לכל תחום בחייהם של המאמינים. מנקודת מבט דתית, הבית היהודי צריך היה לקבל זכות וטו באישור תקציב המדינה, בחוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, בחוק לתיקון פקודת המלט: הגבלת משקלו של שק מלט, ובכל נושא אחר, בוודאי ובוודאי בתחומים מהותיים שיש בהם כדי לשנות את פני החברה הישראלית.

המסקנה הזו מובילה לכך שאמנם שתי חברות הכנסת צודקות מבחינה מסוימת, אך מבחינה אחרת – שתיהן טועות. הטעות שלהן טמונה בנקודה שבה הן מסכימות (מבחירה או מכורח): שלבית היהודי יש זכות וטו על חוקים הקשורים ביחסי דת ומדינה.

מנקודת המבט הליברלית, שקול מבקשת לייצג, זכות הווטו אינה לגיטימית. לכך יכולות להיות שתי סיבות, בהתאם לשני דגמים של חשיבה ליברלית. דגם אחד יטען כי יש להפריד את הדת מהמדינה באופן מוחלט. כל ההחלטות בפרלמנט צריכות להתקבל על בסיס טיעונים רציונליים וניטרליים וללא הנחות מוסריות וערכיות כלשהן, לא דתיות ולא חילוניות. מנקודת מבט כזו יש להצדיק את השוויון לזוגות חד-מיניים מן הזכות לחירות או מעקרון השוויון: יש אישה שבוחרת להתחתן עם גבר ויש אישה שבוחרת להתחתן עם אישה, ולנו אין זכות לטעון שערכי המשפחה של הראשונה טובים משל האחרונה. את הטענה הזו ניתן להרחיב לכל הצעת חוק ולכל דיון ציבורי: הכנסת אינה רשאית לפעול משיקולים דתיים (או שיקולים אנטי-דתיים, שהם סוג של שיקולים דתיים) ואל לה לשאת פנים לשום אדם ולשום השקפת עולם. מכאן שזכות הווטו של הבית היהודי אינה לגיטימית.

אפשר לטעון שזוהי הגנה דלה וחלשה למדי על נישואים חד-מיניים, שכן בשם אותה הגנה יש להצדיק גם נישואים של שלושה אנשים, נישואים של אדם עם אביו (מדובר בהסכמה בין שני בוגרים) או נישואים של אדם עם עצמו. הואיל ומוסד הנישואין כרוך במהותו בהסכמה רשמית של החברה לכך שהיחסים המעוגנים בנישואים ראויים להצדקה ערכית ולהגנה כלכלית ומשפטית, לא ניתן לנתק אותו מעולם הערכים של אותה חברה. לכן אפשר יהיה להציב את עדי קול בדגם עשיר יותר של ליברליזם, שיציג גרסה מסוימת של ערכי משפחה שבמסגרתם יוצדקו יחסים חד-מיניים. גרסה זו תצטרך להתעמת עם הגרסה הדתית, ולא להציג עצמה כאילו אין היא נייטרלית ביחס לדת (בנושא זה, וגם ברשימה כולה, אני מושפע מהדיון של מייקל סנדל). גם מנקודת מבט של ליברליזם מהסוג הזה אין להצדיק וטו על יחסי דת ומדינה, שהרי לא רק בתחום הנישואים אלא בכל תחום אחר ישנם ערכים ליברליים חילוניים הצריכים להנחות את המחוקק, שבמקרים רבים הם מנוגדים לערכים הדתיים.

לעומת זאת, מנקודת מבט דתית יש לגנות את איילת שקד – המכנה עצמה חילונית מבחינה אישית אך רואה עצמה כנציגת הדת מבחינה פוליטית – על אותו הדבר עצמו. זהות יהודית דתית עשירה צריכה לכלול אופן התייחסות למכלול הסוגיות העומדות על סדר היום הציבורי ולא רק לרשימה צרה של נושאים שבמקרה או לא במקרה נעשו למוקדי התנגשות בין דתיים לחילוניים (שעון החורף הוא דוגמה מגוחכת לעניין). זוהי הסיבה לכך שמנקודת מבט דתית, הבית היהודי אינו מצדיק עצמו כ"מפלגה דתית לאומית", שכן לא ייתכן שהמפלגה הדתית-לאומית לא תציג, למשל, עמדה כלכלית הנובעת – לפחות לטענתה – מערכי היהדות. לכן גם העובדה שאיילת שקד החילונית מייצגת את הציבור הדתי היא עובדה מוזרה, ולא פלא ששקד מרבה להתבטא באופן שטחי בנושאי דת, שהרי כל הדתיוּת שלה היא דתיות פוליטית-ייצוגית: היא רואה כנושא דתי את מה שהבוחרים שלה רואים כביכול כנושא דתי, ואינה יכולה, בהגדרה, לבסס זהות דתית משל עצמה, שהרי בעצם הצטרפותה לבית היהודי ביטלה מראש את הזהות הדתית האינדיבידואלית שלה לטובת הזהות המפלגתית.

אבל האמת היא שזה עוד יותר מסובך, כי במקרים רבים מאוד, זהות יהודית דתית-לאומית (או זהות דתית אחרת) כוללת בתוכה גם את הערכים הליברליים עצמם, ומתלבטת בניסוח היחסים בין העולמות הערכיים הללו. לעתים, כמו בספר החדש של הרב יהודה ברנדס על יהדות וזכויות האדם, מבקשים יהודים דתיים למצוא את הבסיס לערכים הליברליים בתוך המסורת עצמה, ובכך הופכים חלק מההתנגשויות בנושאי דת ומדינה להתנגשויות פנים-דתיות. מנגד, גם המערכת הליברלית צריכה להתמודד עם העובדה שרוב האזרחים במדינה אוחזים במערכת ערכים דתית (יהודית או מוסלמית), ועל פי רוב הם מעדיפים אותה על פני הערכים הליברליים.

אבל אם יש מסקנה אחת, לא חדשה בכלל, מכל הסיפור – המסקנה היא שהפרדת דת ומדינה בישראל אינה רצויה, ואף אינה אפשרית, לא מנקודת מבט חילונית-ליברלית ובוודאי לא מנקודת מבט דתית; ושהפקדת יחסי הדת והמדינה בידי מפלגה דתית היא מעשה פסול מנקודת מבט דתית וחילונית-ליברלית כאחד.

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: