הבן של רות המואבייה משרת בצה"ל (על "ברית אמונים" מאת דוד אלנסון ודניאל גורדיס)

ברית אמונים: גיור, הלכה ומדיניות קהילתית בספרות השו"ת במאה ה-19 ובמאה ה-20
דוד אלנסון ודניאל גורדיס. תירגמה מאנגלית: חנה השקס. הוצאת שלם, 194 עמ', 72 שקלים

הפוליטיקה הישראלית מלאה בוויכוחים על דת ומדינה. לכאורה זה עניין מרתק לענות בו, ובכל זאת, הוויכוחים בדרך כלל משעממים למדי. אחת הסיבות לכך היא שבוויכוחים בנושאי דת ומדינה מוסכם על כל הצדדים מהי ה"דת" ומהי ה"מדינה" שבהן מדובר. כעת לא נותר להם אלא לנהל משא ומתן, או ליתר דיוק היאבקות בסגנון חופשי, כדי לקבוע כמה מנות דת וכמה מנות מדינה תכלול הארוחה שנגזר עלינו לאכול יחד.

הספר "ברית אמונים" עשוי לתרום לערעור ההנחה הזאת ולהעשרת הדיון. הוא מוקדש לעיון בתשובותיהם של פוסקי הלכה מודרניים על שאלות הקשורות בגיור. התשובות הללו – מעין פסקי דין מקומיים – הן טקסטים ארוכים ומורכבים: הן עמוסות בציטוטים של ספרות שנכתבה במשך יותר מאלפיים שנה, והן מנוסחות בז'רגון משפטי פנימי. מי שאינו מורגל בז'אנר הזה – כלומר, רוב האנשים – אינו יכול להבין מה כתוב בו, וממילא לא לנתח אותו ולא לחוות דעה על אודותיו.

דוד אלנסון ודניאל גורדיס מבקשים לעשות זאת בשבילנו: להסביר מהם המקרים שהרבנים נדרשו להם וכיצד הכריעו; מדוע רבנים שונים פסקו באופן שונה במקרים דומים מאוד, ומהן הנחות היסוד שהובילו כל אחד מהם להכרעתו; ולבסוף – איזה סוג של פסיקות עדיף בעיני המחברים עצמם. הספר כתוב היטב, גם בזכות עבודתה הנאה של המתרגמת חנה השקס. הצגת המקורות והטיעונים בהירה ונגישה ואינה דורשת ידע מוקדם.

ניקח לדוגמה את פנייתו של רב מקומי אל הרב עזריאל הילדסהיימר, שחי במאה ה–19 בגרמניה. רבנים במעמד בכיר משמשים באופן לא רשמי מעין בית משפט עליון, ורבנים בדרג זוטר מבקשים את הכרעתם במקרים מסובכים ותקדימיים. השאלה היתה כיצד לנהוג במקרה של בחורה יהודייה, שביקשה להינשא לבחיר לבה הנוכרי. הנערה איימה שאם אביה לא יאשר את הנישואים היא תתאבד או תמיר את דתה; האב היה מוכן לנישואים בתנאי שהחתן יתגייר. הרב המקומי, לעומת זאת, ציין שאם ידחה את הבקשה, ילכו בני הזוג להתגייר ולהינשא אצל הרבנים הרפורמיים.

הילדסהיימר לא נכנע ללחצים: הוא הודה שהשאלה היא "מהקשות בזמן הזה", ויש תקדימים לכאן ולכאן, אך הכרעתו היתה שלא לאפשר את הגיור. איני יודע מה עלה בגורל הנערה. לכאורה, הילדסהיימר פעל בהתאם לסטריאוטיפ רווח של פסיקת הלכה: הוא הכריע באופן נוקשה, פורמליסטי וחסר רגישות. כעת נותר רק לשאול שאלת "דת ומדינה" בנוסח "מדוע בישראל 2014 אנשים רציונליים מנהלים את חייהם לפי אמונותיהם של רבנים מימי הביניים".

אכן, אילו כל הרבנים היו מגיבים בדיוק כמו הילדסהיימר, הדיון היה נגמר מהר מאוד, וכך גם הספר שלפנינו. אך זה אינו המצב. הרב דוד צבי הופמן, למשל, שחי בגרמניה בתקופתו של הרב הילדסהיימר והכיר היטב את דעותיו, נשאל על מקרים דומים מאוד ופסק באופן הפוך. לשיטתו, הרבנים האורתודוקסים לא רק רשאים לגייר בני זוג של יהודים, אלא חייבים לעשות זאת. הוא הכריע כך גם במקרים שבהם ידע כמעט בוודאות שבני הזוג לא ינהלו אורח חיים דתי.

המחלוקת הזאת הוסיפה להתקיים גם במזרח אירופה, בצפון אמריקה ולבסוף בישראל. הטענה המרכזית העולה בספר היא שפסיקות בנושאי גיור הן הרבה מעבר להכרעה פרשנית – הן הכרזת מדיניות. שני רבנים הנוקטים הכרעות מנוגדות במקרה זהה אינם חלוקים ביניהם על אופן הפירוש הנכון של הלכה קדומה. אלא שהרבנים הבכירים רואים עצמם כשומרי הסף של היהדות, והם שואלים את עצמם בקול רם מהי הדרך הנכונה להגן על היהדות מפני הסכנות החמורות שהעת החדשה מזמנת לה.

מנקודת מבט אורתודוקסית, הסכנות רבות ומוחשיות. הרבנים מודעים היטב לכך שכוחם הולך ודל: כמעט אין בידיהם אמצעי כפייה פורמליים, ואיש הישר בעיניו יעשה. לכן אם הם ינקטו מדיניות מחמירה, ויסרבו לקבל גרים שאינם בדיוק כלבבם, הם למעשה יובילו לריבוי נישואי תערובת, או לחילופין לגיורים ולנישואים רפורמיים – שתי אפשרויות גרועות מבחינתם. מהצד האחר, אם ינקטו מדיניות מקילה יותר, הם עלולים לאבד את מעמדם בקהילה האורתודוקסית, וכך להפסיד במערכה כולה.

המחלוקת הפנים־אורתודוקסית על מדיניות הגיור אינה אסטרטגית בלבד אלא גם מהותית. לכל פוסק יש קו אדום, שממנו והלאה אי אפשר עוד להקל – לא משום שהוא מפחד מאימתם של רבנים אחרים, אלא משום שהוא מחויב להלכה כפי שהוא מבין אותה, לעם היהודי שהוא פועל בשליחותו, ומעל כולם לריבונו של עולם. הכרעה מקלה מדי בנושא גיור אינה רק טעות אלא חטא. קביעת הגבולות של הקולקטיב היהודי היא דרך מעשית להשיב על השאלה מהי היהדות, ומה נדרש כדי להיות יהודי במובן המלא של המלה.

במקורות ההלכתיים הקדומים, המוצגים בתמציתיות בפרק הראשון של הספר, ההצטרפות ליהדות כוללת רכיב דתי, אך היא כוללת גם את הכרעתו של המצטרף לקשור את גורלו בגורל העם היהודי. רות המואבייה אמרה לנעמי "עמך – עמי", ורק במשפט הבא "ואלוהייך – אלוהיי". אבל בעת החדשה, רות היתה עשויה להסתפק במשפט הראשון; ייתכן שבנה היה משרת בצה"ל אך לא מניח תפילין. מהצד האחר, רוב היהודים כיום אינם מקיימים מצוות, מה שמאיר באור בעייתי מאוד את הדרישה שהמתגיירים יתחייבו לעשות זאת.

כלל הלכתי ידוע קובע כי "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא": יהודי מלידה יישאר יהודי גם אם יעבור את כל העבירות שבתורה. אבל האם רב רשאי להכניס אל תוך העם היהודי אדם המזדהה עם הלאום היהודי, אך מצהיר מראש כי אין לו כוונה לקבל עליו עול מצוות? האם אפשר להגדיר כיהודי את מי שמתכחש למהותה של היהדות?

התשובה של המחברים חיובית. הם קוראים לרבנים לגלות "אומץ", לפתוח את שערי היהדות, ובכך לצמצם את בעיית ההתבוללות הקשה בארץ (הכוונה בעיקר לרבבות העולים הלא־יהודים מברית המועצות לשעבר) ובארצות הברית. לטענתם, המסורת ההלכתית עצמה כוללת עקרונות ותקדימים המאפשרים זאת, ויש להשתמש בהם למען עתידו של העם היהודי.

אף על פי שהספר מתיימר להשפיע על מדיניות הפסיקה, נראה שהוא אינו פונה לרבנים אלא דווקא לישראלים החילונים. לרובם חשוב מאוד שבני הזוג שלהם יהיו יהודים "אמיתיים" – כלומר מוּכרים על ידי הרבנים האורתודוקסים ועל ידי הממשלה. ישנו אמנם גם מיעוט חרדי, המעוניין רק בהכרה ההלכתית, ומנגד ישנו מיעוט מקרב הרוב החילוני, המעוניין רק בהכרה האזרחית. מבחינתם, דת ומדינה הן קטגוריות נפרדות, ונותר רק להיאבק על יחסי הכוחות ביניהן. אך להערכתי רוב היהודים בישראל שואפים לכך שזהותם היהודית תעלה בקנה אחד עם זהותם הישראלית.

הבעיה היא שהיהודים החילונים מודרים מהדיון החיוני על הזהות היהודית עצמה, וכאן לדעתי טמונה תרומתו החשובה ביותר של הספר "ברית אמונים". אלנסון וגורדיס מעלים שאלות כבדות משקל: מהי היהדות, מיהו יהודי, ובידי מי נמצא המפתח לשערי הכניסה אל העם היהודי. הם קוראים לקהל הרחב ליטול חלק בדיון הזה, ומספקים לו לשם כך ידע, שפה ודרך מחשבה. כשהשאלות הללו יהיו במרכז השיח הציבורי ולא יתבררו רק בספרי ההלכה, נראה שגם הדיונים על דת ומדינה יתחילו להיות מעניינים באמת.

 

התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ"
פורסם בקטגוריה הארץ, סקירות וביקורות, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא הבן של רות המואבייה משרת בצה"ל (על "ברית אמונים" מאת דוד אלנסון ודניאל גורדיס)

  1. פינגבאק: כל בן נכר לא יאכל בו? – רש"ימות

סגור לתגובות.