הדף היומיומי (על "אלפא ביתא תלמודי" מאת רות קלדרון)

אלפא ביתא תלמודי: אוסף פרטי
רות קלדרון. הוצאת ידיעות ספרים, 247 עמודים, 76 שקלים

הנה כמה דברים שאפשר למצוא בתלמוד הבבלי: אלוהים פונה לעצמו ומתפלל שיצליח לא לכעוס יותר מדי, ולפי מקור אחר, הוא מתחבא במקום בשם "מסתרים" ובוכה שם לבדו; רב עוקבא ואשתו מוצאים עצמם בתוך תנור בוער, לאחר שנמלטו משכנם העני, כדי שלא יגלה שהם תורמים לו כסף בקביעות; הלכה הקובעת שאי אפשר להאמין למי שנשבע כי ראה "גמל פורח באוויר", ובעקבותיה דיון באפשרות שהנשבע ראה ציפור גדולה וחשב שהיא גמל; משפץ מערות קבורה מבקש לשוחח עם אברהם אבינו, אך נענה שאברהם מתכרבל עכשיו עם שרה; רב ששת נוזף במלאך המוות על כך שתקף אותו דווקא באמצע הרחוב ("בשוק כבהמה?!"); דיונים על גודל איברי המין של החכמים ועל עודף המשקל שלהם; וגם הסיפור שכבר נלמד במליאת הכנסת, על רב רחומי, שבושש לשוב הביתה בערב יום הכיפורים, ודמעותיה של רעייתו הביאו עליו את מותו.

כל אלה ואחרים מופיעים בספרה החדש של רות קלדרון, "אלפא ביתא תלמודי", המביא בפנינו כמה מהפנינים הספרותיות היפות ביותר של הפרוזה התלמודית. ד"ר קלדרון היא מהדמויות המייסדות של בתי המדרש הפלורליסטיים, והציבור הרחב התוודע אליה כחברה בכנסת הנוכחית. במשך השנים היא ליקטה מן התלמוד קטעי סיפורים שאהבה במיוחד והוסיפה עליהם הגיגים ופירושים. כעת ערכה וקיבצה אותם לפי קטגוריות, בסדר האלפבית: אהבה, גט, היררכיה, חלום, לימוד תורה, סוריאליזם וגרוטסקה, קדוש ברוך הוא, שדים ועוד כהנה וכהנה.

הספרות התלמודית היא אוצר גנוז של חכמה אנושית ושל קסם ספרותי. אם להשתמש בדימויים הקולעים של קלדרון, סיפורי התנ"ך הם הפקות הוליוודיות מרשימות, מבריאת העולם ועד קריעת הים. לעומתם, סיפורי התלמוד דומים לסרטי סטודנטים: העלילה מתרחשת בבית המדרש, בחדר השינה או בעליית הגג, בהשתתפות שלושה או ארבעה שחקנים, ויש בה, כדברי המחברת, "פאתוס בנוסח 'תעביר לי את המלח', ולא 'קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה'".

קלדרון מסבירה כי ההבדל הסגנוני הזה בין התנ"ך לתלמוד משקף תמורה היסטורית, תרבותית ודתית עמוקה. חורבן בית המקדש השני הוביל למשבר אמונה מזעזע. היהודי שלאחר החורבן חש כי אלוהים אינו נוכח עוד בחייו, ושאל את עצמו כיצד יוכל "לחיות כאילו יש אלוהים גם כאשר העולם לא מאשש את אמונתו ולעתים סותר אותה ממש". התהליך הזה הפך את היהדות למה שקלדרון מכנה דת של ניצולי שואה: דת המבוססת על דימוי אחר של אלוהים ועל דימוי אחר של האדם – פחות גבריים ויומרניים, יותר רגישים ופגיעים. לפי קלדרון, היהדות התלמודית היא דת של אינדיבידואלים ולא של קולקטיב, דת של חיי יומיום ולא של מיתולוגיה והיסטוריה.

לא לחינם היה התנ"ך, ולא התלמוד, לטקסט המכונן של התנועה הציונית. התנ"ך סימל כוח וריבונות, והתלמוד – גלותיות ותלותיות. במשך עשרות שנים מערכת החינוך הממלכתית ויתרה במוצהר על ספרות חז"ל, שלא לומר צנזרה אותה. קשה לתאר את גודל ההפסד: עולם שלם של שפה ודימויים, של רעיונות ופרשנות, ובעקבותיו עוד עולמות רבים של יצירה יהודית "גלותית" בת אלפיים שנה, ששעריה חסומים בפני מי שאינו אוחז במפתחות התלמודיים. המפעל הפרשני והחינוכי של קלדרון, בספר הזה ובכלל, הוא חלק מתנועה רחבה, השואפת לתקן את העוול התרבותי האדיר של מחיקת התלמוד מהתודעה הישראלית.

תיווך מוביל לאמפתיה

יש דמיון בין אופיו של הספר "אלפא ביתא תלמודי" לבין התלמוד, לפחות כפי שקלדרון רואה אותו. זה איננו חיבור מונומנטלי המתיימר לפתור את בעיות הדור. זהו חיבור אקלקטי ואסוציאטיבי במבנהו, מהורהר ואינטימי בסגנונו, המפגיש את הקורא הישראלי עם עולמם שובה הלב של חכמי התלמוד. בחירת הטקסטים מוצלחת, ויש לא מעט סיפורים שעצם הבאתם לפני הקוראים היא חסד ממש. בעקבות הטקסטים וביניהם מופיעים ניתוחים ספרותיים, פסיכולוגיים ותיאולוגיים, "מדרש אישי" המפרש את הסיפור באמצעות סיפורו מחדש, זיכרונות והגיגים, וגם לקחים ומוסר השכל לימינו – על פי רוב במרומז ולעתים במפורש.התלמוד איננו טקסט קל לקריאה, והוא דורש תיווך רב. קלדרון, מורה ותיקה ומנוסה, מיטיבה לעשות זאת גם בספרה החדש. הספר נפתח במבוא קצר, הכולל ידע רב וחיוני ובכל זאת אינו מכביד ומאיים. לעתים קרובות נדרש רקע הלכתי כדי להבין סצנה בסיפור, וקלדרון מספקת אותו באופן תמציתי ובהיר. אופן ההגשה של הסיפורים מכבד גם את הטקסט וגם את הקורא: הסיפורים מחולקים לשורות, מנוקדים, ובדרך כלל (חבל שלא תמיד) מובאים בשלמותם, מקור לצד תרגום. קלדרון מצליחה לטעמי לקרב את הקוראים אל עולמם המרוחק של החכמים, המתמודדים עם מצבים אנושיים דומים: אהבה וקנאה, תקווה וייאוש, חיים ומוות. ההצלחה הזו אינה מושגת באמצעות ניתוק הסיפורים מהקשרם, וגם לא מתוך אפולוגטיקה. דווקא הבנה מלאה יותר של ההקשר ההיסטורי, הספרותי, הלשוני והתיאולוגי, מובילה לאמפתיה ואף להזדהות.

הספר מבוסס על ידע אקדמי אך אינו פונה לקהל המומחים, וטוב שכך. עם זאת, כדאי היה לצרף רשימת קריאה בסיסית למען מי ש"הציץ ונפגע" ורוצה להוסיף וללמוד. בעיה חמורה יותר היא הקושי להתמצא בתוך הספר. דוגמה לכך היא הסיפור על משה רבנו, שעלה למרום ומצא את הקדוש ברוך "יושב וקושר כתרים לאותיות". אגדה מופלאה זו נדונה בספר לא פחות מחמש פעמים, והיא אכן ראויה לדיון נרחב. אלא שהיא מובאת בשלמותה רק פעם אחת, ובפעמים הבאות רק באופן קטוע או באזכור סתמי. הקורא שנתקל בעמוד 202 בדיון בן שני עמודים על "הדרמה המתרחשת בסיפור עלייתו של משה למרום", אינו אמור להבין שמדובר בסיפור שכבר הופיע בעמוד 107. הערות שוליים קצרות ומפתח מקורות היו מועילים מאוד לקריאה השוטפת, ובוודאי לעיון מעמיק יותר.

נימה אנטי-פוליטית

מה הקשר בין פעילותה של חברת הכנסת קלדרון לבין יצירתה של הדוקטור קלדרון? מלבד המידע הביוגרפי הבסיסי בגב הספר, לא מצאתי התייחסות מפורשת לעובדה שהמחברת היא חברת כנסת מכהנת. אף שקלדרון מצהירה על הרלוונטיות של התלמוד לחברה הישראלית, היא כמעט אינה מתרגמת את הרלוונטיות הזו לדרישה פוליטית קונקרטית או לחזון פוליטי כללי. אמנם סביר להניח שרוב פרקי הספר נכתבו לפני בחירתה לכנסת, ובכל זאת השתיקה המוחלטת בנושא זה מפתיעה. יתרה מזאת, יש בספר נימה א-פוליטית ואולי אף אנטי-פוליטית. קלדרון מציגה את הדתיות התלמודית כפונה אל הפרט, אל הסובייקט, אל הרגש והתודעה, ומתנערת מהממסדיות הפורמלית והאובייקטיבית.

על הרקע הזה, מעניין לראות את דברי קלדרון על הדימוי "תולעת יעקב", שם היא מותחת ביקורת על האידיאל הגברי הישראלי, השואב השראה מדמות הלוחם המקראי. לעומתו היא מעלה על נס סוג אחר של גבריות, "שמעמיד עדינות במקום גסות, גבריות רכה שעוצמתה לא בכוח פיזי". לומדי התורה החרדים מייצגים בעיניה את הגבריות הרכה הזו, וקלדרון מקווה שהם "ייראו בעין חדשה" בעיני "הישראליות האליטיסטית". נדמה שיש כאן ביקורת מרומזת על המאמץ לגייס את החרדים לצבא, ובכך להפוך אותם מגברים יהודיים-תלמודיים לגברים ישראליים-מקראיים – מאמץ שמפלגתה של המחברת חרתה על דגלה. הדברים אינם נאמרים בפה מלא, ונראה שקלדרון שומרת על נתק מכוון בין כתיבתה הפרשנית לבין פעילותה הפוליטית.

הספר "אלפא ביתא תלמודי" מעניק לקוראים הישראליים היכרות חדשה עם תרבות יהודית עתיקה, וחושף עולם דימויים עשיר ועוצמתי, נטול פאתוס ומלא אירוניה. רות קלדרון מדריכה את הקוראים בעדינות ובמיומנות בתוך המרחב האינטימי שבין אישה וגבר, מורה ותלמיד, אדם ואלוהים. משפט מן התלמוד המופיע בספר קובע: "חלמא דלא מפשר, כאגרתא דלא מקריא" – חלום שלא נפתר, כאיגרת שלא נקראה. אם התלמוד הוא איגרת עבורנו מהדורות הקודמים, קלדרון היא פותרת חלומות.

*

התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ"

פורסם בקטגוריה הארץ, סקירות וביקורות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא הדף היומיומי (על "אלפא ביתא תלמודי" מאת רות קלדרון)

  1. מאת רוני‏:

    נשמע קצת כמו בויארין, כל הגברים הפמיניניים שלה.

  2. מאת אריה‏:

    ישנן לדעתי מספר בעיות (לדעתי האישית כמובן) בספר, לו ציפיתי בכיליון עיניים וקצת התאכזבתי.
    בהן –
    1. מצד אחד זה ספר שפונה לכלל הקהל, ומצד שני מי שאין לו ידע מסוים בספרות התלמודית לא יבין משפטים רבים. כך למשל מוזכר כבדרך אגב סיפור השפלתו של רבי יהושע בן חנניה ע"י הנשיא רבן גמליאל על רקע קביעת יום כיפור ועוד דוגמאות מסוג זה.
    2. התיאורים האישיים יורדים לעתים לרמת ספורים לילדים. כך למשל הסיפור האישי של אותו רבי יהושע בן חנניה והתינוקת בשדה שנפרש על פני כמה עמודים, בעיני מיותרים.
    אגב … אני לא קרוב של רבי יהושע בן חנניה, אם מצטייר כך ….

סגור לתגובות.