בראשית ח: המציאות נושכת

בפרק ו קראנו מדוע החליט אלוהים להשמיד את האנושות: "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה). ובפרק ח מבטיח אלוהים להימנע מהשמדה חוזרת של האנושות: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (ח, כא-כב).

נראה שהנימוק להשמדת האנושות והנימוק להימנע מהשמדת האנושות הם נימוק אחד: הרוע העמוק של המין האנושי. כיצד יכולה אותה טענה להצדיק שתי החלטות הפוכות?

השאלה נעשית קשה יותר אם לוקחים בחשבון את העובדה שמאז המבול ועד ההכרזה הזו קרה רק דבר אחד: נח יצא מן התיבה והעלה קורבן לאלוהים. אילו היה אלוהים ממתין עוד שניים-שלושה דורות ואז מכריז ש"יצר לב האדם [עדיין] רע מנעוריו" זה היה מובן. אבל עכשיו? על מה מבוסס השיפוט המחמיר הזה של האנושות, כשכל מה שנשאר ממנה הוא צדיק אחד?

לא מצאתי תשובה ניצחת לשאלה הזו. נראה שאלוהים פשוט השלים עם המציאות, והגיע למסקנה שאפילו אם ישמיד את העולם בני אדם יישארו רק בני אדם.

ואולי – עולה בדעתי דרשה מזעזעת – הגיע אלוהים למסקנה שהרוע האנושי כה גדול, עד שאין צורך עוד להשמיד את העולם; האדם כבר יעשה את זה לבד.

*

פורסם באתר 929
פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא בראשית ח: המציאות נושכת

  1. מאת ליאור‏:

    או חלופה נוספת – שנוגעת להיות של האדם בעל בחירה חופשית (בין טוב ורע) : בפעם הראשונה אלוהים שכח שמכך שהאדם נברא בצלמו, כלומר בעל יכולת בריאה – האדם הסופי עשוי פתאום לבחור ברע, למרות שהוא אלוהים ממהותו טוב. בפעם השניה, כשאלוהים כבר הבין את עומק הרוע באדם, הוא שמח לגלות שלמרות הסופיות של האדם, ונטייתו לרוע – בכל זאת יש אנשים (שמדי פעם) יבחרו בטוב. הפוטנציאל לטוב בתוך עולם של רוע הוא נקודת ההתגלות של האל.

סגור לתגובות.