בראשית יא: האדם – מתחרה או שליח של אלוהים?

מגדל בבל הוא הניסיון של האדם לאמץ שתי תכונות אלוהיות: חכמה ואחדות. את החכמה גילו בני האדם כשאכלו מעץ הדעת טוב ורע, אז נפקחו עיניהם ונהיו כאלוהים. כעת הם מבינים, בחכמתם, שכוחו של אלוהים באחדותו. אם יתאחדו גם הם, יוכלו להגיע השמימה.

אלוהים מבין שהשילוב של ידיעה ואחדות מסכן את מעמדו: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם… ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". האדם הפר את הצו האלוהי ונעשה דומה לאלוהים; כדי למנוע ממנו להידמות עוד יותר לאלוהים, יש לפזר את הכוח, להפריד ולמשול. לכן פיזר אלוהים את בני האדם ברחבי תבל, כפי שאנו מפוזרים עד היום.

כל זה עומד בסתירה לסיפור הבריאה הראשון, בפרק א'. גם שם היה קשר הדוק בין הידמות האדם לאלוהים, פיזור האדם בעולם ושלטון אלוהים בעולם. אלא שלפי פרק א', זו לא הייתה תוצאה של חטא אלא התוכנית המקורית: האדם נברא בצלם אלוהים, והוטל עליו להתפזר בעולם כדי לשלוט בעולם מכוחו של אלוהים.

בפרק א', הדמיון של אלוהים לאדם הוא הגשמת משאלה אלוהית; בפרק י"א הוא איום על אלוהים. בפרק א', פיזורם של בני האדם בעולם הוא ברכה; בפרק י"א הוא מעין עונש.

העולם מלא בבני אדם. בני אדם דומים לאלוהים. המחלוקת הפנימית של ספר בראשית היא בשאלה האם האדם הוא מתחרה של אלוהים או שליח שלו.

*

פורסם באתר 929
ולהרחבה כדאי לקרוא גם את הרשימה הזו
פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.