פוסט פורים (אנתרופולוגיה ללא אנתרופולוגים)

א. אבי האנתרופולוג (לא אבי האנתרופולוגיה, אלא אבא שלי, שהוא אנתרופולוג) לימד אותי שפורים הוא "טקס היפוך". בטקס ההיפוך, שקיים בחברות רבות, מתהפך הסדר החברתי באופן יזום ומאורגן, במועד קבוע ובמתכונת ידועה מראש. לפיכך לטקס יש תפקיד כפול: הוא ממסד את החתרנות ומקבע אותה, ובכך הוא מאשר את קיומו של הסדר החברתי בשאר ימות השנה.

לדוגמה, המינוי של "רב פורים" בישיבות בחודש אדר מונע התפרצויות אנרכיסטיות לאורך כל השנה ומעניק הצדקה לכך שבשאר חודשי השנה מתנהלים העניינים על ידי ראש הישיבה ה"רגיל".

 

ב. ישיבות ההסדר (או המדרשות) הן בדרך כלל המסגרת הדתית הפורמאלית האחרונה של הבוגרים שלהן. כמו בוגרים רבים אחרים, גם אני עברתי למסגרת פורמאלית אחרת, שיש לה חוקים משלה, ועל הדמיון וההבדל ביניהן נשתברו קולמוסים רבים – האוניברסיטה. פירוש הדבר הוא שהזהות הדתית שלי, כלפי פנים וכלפי חוץ, מוגדרת בין השאר על ידי השילוב בין היותי בוגר ישיבה מסוימת לבין לימודיי האקדמיים כעת. החלק ה'דתי' שבזהות הפורמאלית שלי מזוהה עם הישיבה האחרונה שבה למדתי, ומכיוון שפורים הוא חג דתי-ישיבתי מובהק (בניגוד למשל ליום העצמאות) – בפורים חוזרים לישיבה, ל'הישיבה'.

 

ג. המסקנה היא שטקס ההיפוך 'פועל' גם על מי שמבחינה פורמאלית כבר לא חניך במוסד (וזה בטח כתוב בספרי אנתרופולוגיה מתורגמים בהוצאת רסלינג שטרם קראתי). אם בפורים, שהוא הזמן הרשמי של הפיכת הסדר, אתה מופיע למסיבת הפורים בישיבה שלך (=הישיבה האחרונה שלמדת בה), פירוש הדבר שבמשך כל ימות השנה אתה שותף לסדר הישר שמתווה הישיבה הזו. פורים, יותר מכל חג אחר, הוא פגישת מחזור שבודקת מי עדיין שייך לישיבה במובן העמוק ביותר.

 

ד. לא כל המסגרות שוות לעניין פורים. אם הצגת פורים כטקס היפוך מעוררת תחושה של מניפולציה, אפשר להבחין באופן אינטואיטיבי בין מסגרות שהאנשים שמנהלים אותן "באמת מאמינים בזה" לבין כאלה שפחות. הרב שג"ר ז"ל נהג לספר על כנס מחנכים דתיים-לאומיים שדן בנושא "חופש", ובו אחד המחנכים דיבר על תודעת החופש שהוא מנסה להנחיל לתלמידיו. הרב שג"ר פקפק בכך (באוזנינו) ושאל איך היה אותו מחנך מגיב אם תלמידיו היו מחליטים לנסוע להודו. במילים אחרות: האם התלמידים באמת רשאים, מבחינת הרב, לממש את החופש שלהם באופן אחר מזה שהוא מציע בפניהם כאופן המימוש הראוי ביותר. האם הרב באמת מוכן לקבל זאת, או ש"החופש" שהוא מציג הוא רק דרך נוספת שבה הוא מנסה להוליך את תלמידיו בתלם שסלל עבורם.

 

ה. כשהייתי בישיבה שלי השבוע, במסיבת פורים, חשתי אמון בפורים הזה. איכשהו נדמה לי שמוריי ורבותיי "באמת מאמינים" בוורטים שסובבים את פורים, ולפיהם בפורים מוסרות המסיכות של כל השנה, של עלמא דשקרא, ומתגלה סדר אמיתי יותר. הרי בישיבה שלי ההיררכייה של כל השנה היא כל כך לא נוקשה, כל כך מודעת לעצמה ולועגת לעצמה, שלא ברור למה אנחנו זקוקים לפורים הזה בכלל – בטח לא כדי לצחוק על ראש הישיבה, כי את זה הוא עושה בעצמו כל השנה. חשבתי על כך שאולי אפשר להפוך את המבנה: אולי בעצם כל השנה היא "טקס יישור", שבו למראית עין הכל מסודר ומאורגן וברור, רק כדי לשמר ולאפשר את היפוך הסדר שמתרחש בפורים. הרי אם הכל היה הפוך כל השנה, מה היינו עושים בפורים?

 

ו. אולי האנתרופולוגים יאמרו שזה בעצם אותו דבר: זה לא משנה מה 'ישר' ומה 'הפוך' (במרכאות דייקא), העיקר הוא היחס ביניהם. ואדרבה: מה שכתוב בפסקה הקודמת מדגים היטב את ההצלחה של טקס ההיפוך – אם השתכנעתי סימן שזה עבד גם עליי. הרב שג"ר אולי היה אומר משהו על זה שהטענה הזו עצמה היא היפוך של הסדר, בבחינת 'עמלק בגימטריה סוציולוג',  ודווקא משום שהיא נכונה. אין סדר ואי-סדר קבועים מראש; פורים הוא בדיוק הזמן שבו כל אדם מכריע בעצמו מהו הסדר ומהו היפוך הסדר. אולי.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא פוסט פורים (אנתרופולוגיה ללא אנתרופולוגים)

סגור לתגובות.