3

מה בוער

פייסבוק, השוק החופשי וחופש הביטוי

בפוסט קצר שפרסמתי בפייסבוק היום בצהריים ביקשתי להצביע על הסכנות שבהפקדת כל זירות הדיון הציבורי בידי חברות פרטיות. ביקשתי להסב את תשומת הלב לעובדה הטריוויאלית, שפייסבוק, בניגוד לגופים ציבוריים, יכולה לחסום משתמשים ללא התראה מראש, ללא הגבלת זמן, ללא כל נימוק וללא זכות ערעור – מכיוון ש"הרשת החברתית" לא שייכת לחברה, אלא לבעלים שלה. המכתב שאתם רואים כאן מדגים את הטענה שלי. במכתב פונים כותבים פופולריים אל מנכ"לית הרשת בישראל ומציגים עצמם כ"יצרני התוכן בפייסבוק". לטענתם פייסבוק "רומסת את חופש הביטוי". אלא שפייסבוק אינה מחויבת כלל לחופש הביטוי אלא לסוג החופש היחיד הקיים בתפיסת השוק החופשי: החופש שלה עצמה לעשות ככל העולה על רוחה כדי להגדיל את רווחיה. מיותר לציין שזכו בתגובה לקונית ולא מספקת, משום שפייסבוק לא חייבת להם כלום על אף התועלת שהם מסבים לה בכתיבתם.

עצומת פייסבוק

הביקורת שלי היא כפולה. ראשית היא מופנית כלפי פייסבוק עצמה: אני מתנגד לגישה הפוטרת גופים פרטיים ממחויבות לכל ערך מוסרי וחברתי מלבד הגדלת הרווחים שלהם, ולדעתי, המקום המרכזי שפייסבוק השיגה בדיון הציבורי אכן מחייב אותה לקבוע תקנון ברור ולשמור על חופש הביטוי. זה לא אומר בהכרח שצריך להפעיל עליה רגולציה (אפשר לחשוב על זה) אבל זה אומר שהיא אכן ראויה לביקורת. על כך היו מגיבים בפוסט הקודם, שכתבו שגם בסלון שלי אסור להגיד דברים שאני לא אוהב. ובכן, זה נכון, אבל למרבה הצער ההשפעה של שיחות הסלון שלי על המציאות קטנה למדי בשלב זה, ויש עוד כמה הבדלים בין הסלון שלי לבין פייסבוק, וההשוואה הזו תקפה רק בעיני מי שבעיניו הזכות היחידה הראויה להגנה היא זכות הקניין. אני מזכיר: לא קראתי לרגולציה אלא רק מתחתי ביקורת, ומתברר שיש אנשים שבעיניהם זכות הקניין חשובה כל כך עד שאסור אפילו למתוח ביקורת על משהו שאדם עושה ברכושו הפרטי (שהוא, כאמור, השיח הציבורי).

אבל התגובות הללו רק מוכיחות את הנקודה המרכזית שלי, שהיא עיקר הביקורת, והיא לא מופנית כלפי פייסבוק אלא כלפי העמדה שלפיה אין כל צורך בתקשורת ציבורית (ובגופים ציבוריים בכלל), והתקשורת הפרטית (והשוק בכלל) מסוגלת לספק את החופש והמגוון הגדולים ביותר, כביכול לפי כללי היצע וביקוש בלבד וללא הפרעת הממשלה. כנגד עמדה זו אני טוען שאסור שכל התקשורת תהיה מופקדת בידיים פרטיות. כשם שאסור שכל התקשורת תהיה ציבורית, כי תקשורת ציבורית עלולה להיות כבולה על ידי הממשלה, כך אסור שכל התקשורת תהיה פרטית ותהיה מונעת אך ורק משיקולי הרווח של בעלי המניות (אגב, אינטרסים ממשלתיים יכולים לכבול גם את ידיו של גוף תקשורת פרטי; למשל, נוכל לדמיין מצב שבו לבעלים של גוף תקשורת מרכזי יש קשר קרוב לראש ממשלה מסוים). אני גם לא טוען שרשות השידור מושלמת וכלל לא הצגתי עמדה ספציפית בשאלה כיצד צריכה להיראות תקשורת ציבורית; אני רק טוען שהיא צריכה להיות קיימת. ככל שמגני זכות הקניין יתעקשו על כך שפייסבוק היא גוף פרטי ואסור להתערב בהתנהלותה ואפילו לבקר אותה – כך יתברר יותר ההכרח בקיומה של תקשורת ציבורית.

לא היה עולה על הדעת שעיתונאים בשידור הציבורי יפוטרו, או שתוכניות ייסגרו, בצורה הברוטאלית שבה הדבר מתרחש כאן, בזירה הציבורית-פרטית. זכרו את "סטטוסים מצייצים", הדף שהיו לו מאות אלפי עוקבים, שנעלם בין לילה, ללא התראה, נעלם לבלי שוב, לא משום שפגע ב"תחושת הבטיחות" של המשתמשים אלא משום שפגע ברווחיה של פייסבוק בכך שניסה לגרוף רווחים משלו בלי לשתף אותה בהם. בעולם עם חוקים, כלומר בעולם שמחוץ לרכוש הפרטי של פייסבוק, מנהל עסק שחרג מהנהלים היה מוזמן לשימוע, אפילו חקירה, ואולי בסופו של דבר נקנס או נענש. לכל הפחות הוא היה יודע במה הוא מואשם ומקבל הזדמנות להגן על עצמו. אבל פייסבוק פשוט מחקה לו את הדף, ולא נחה עד שמחקה גם את הפרופיל האישי של הבעלים. מותר לה – הלא הפרופילים האישיים שלנו הם רכושה הפרטי. נסו לדמיין התנהלות מקבילה ברשות ציבורית. אני מאמין שלא תצליחו, אבל אם בכל זאת תצליחו – דמיינו באותה הזדמנות גם נציבי תלונות ציבור, מבקר המדינה, בג"צ, ואפילו כלי תקשורת ציבוריים שמבקרים את הממשלה עצמה כפי שקורה כאן בכל בוקר. אבל בפייסבוק אין למי לפנות: כאן זה שטח פרטי. כאן זה השוק החופשי.

Facebook Comments

1

דברי תורה והגיגים,הארץ

"כל שטרי חובותינו": על חטאים ומטפורות

המחשבה על חטאים ועל סליחות נעזרת ללא הרף במטפורות, שרבות מהן נובעות מן המקרא. הטקסטים המקראיים משובצים בתפילות של החגים המקראיים למחצה, כדוגמת ראש השנה, שבמקרא הוא "יום תרועה" בראשית החודש השביעי, ותו לא; אך ביהדות שלאחר המקרא נוספו לו תפקידים ומשמעויות, ותשרי הסתווי החליף את ניסן האביבי בתפקיד החודש הראשון בשנה. גם יום הכיפורים הועשר במשמעויות חדשות, שהשפיעו על ראש השנה – עד שלבסוף התקופה כולה, מראש חודש אלול ועד למוצאי יום הכיפורים (לפחות), הועמדה בסימן הסליחות.

מהי סליחה? בעברית המקראית פירושה של הסליחה הוא ניקוי החוטא מחטאו. השורש המקביל בשפה האכדית מציין הרטבה או הזאה, ומסתבר שמשמעותו הבסיסית בעברית היא רחיצה של החטא. מסתתר כאן אחד הדימויים המרכזיים של החטא: החטא ככתם. במזמור תהלים המיוחס לדוד המלך לאחר חטאו עם בת-שבע, מבקש המשורר: "חָנֵּנִי אלוהים כחסדך, כרוֹב רחמיך מחה פשעיי. הֶרֶב כבסני מעווני, ומחטאתי טהרני" (נא, ג–ד).

 

הנה דוגמה נוספת, מדברי ישעיהו הנביא: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו" (ישעיהו א, יח). תולעת השני ידועה בצבעה האדום; זה צבעם של החטאים, המדומים כאן לכתמים קשים במיוחד להסרה. אך אלוהים מבטיח, בפי הנביא, שאם יתקנו אנשי יהודה את מעשיהם, חטאיהם יוכלו לשוב ולהיות לבנים כמו שלג וצמר. בניסוח אנכרוניסטי אפשר לומר שישעיהו מדמה את התיקון החברתי הנחוץ בירושלים לאבקת כביסה יעילה במיוחד.

גם הכפרה שייכת לשדה הסמנטי של החטא ככתם. מובנו של השורש האכדי המקביל הוא קינוח או ניקוי, ותפקידם של קרבנות הכפרה במקרא, וכן של יום הכיפורים, הוא לנקות מן החטאים, וכן מן הטומאה – וכאן גם הקשר להיטהרות, המופיעה בציטוט שהובא קודם מתהלים: "כבסני מעווני, ומחטאתי טהרני". גם בספרות חז"ל אפשר למצוא את המובן הזה של כפרה, בביטויים כגון "ייסורים ממרקים ומכפרים".

המשיכו לקרוא »

Facebook Comments

0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת פינחס: המקנאים את קנאתו של אלוהים

הסיפור המתחיל בפרשת השבוע שעבר, "בלק", וממשיך בפרשה הנוכחית, "פינחס", עוסק בקשר המסובך שבין דת, מין וקנאות. בני ישראל, המתקדמים במסעם אל הארץ המובטחת, עובדים את "בעל פעור" – האל הכנעני ששמו בעל, בשבתו במקום בשם פעור. בנימין זומר מסביר בספרו על תפיסות הגוף האלוהי, שבדתות המזרח הקדום יכול היה אל אחד לפצל את אישיותו ולהתגשם בכמה מקומות שונים במקביל, ו"בעל פעור" הוא דוגמה לכך.

משה קורא למנהיגים להרוג את החוטאים, ואז מתרחש האירוע הבא, לתדהמת כולם: "איש מבני ישראל בא, וַיַּקְרֵב אל אֶחָיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כה, ו). לא ברור מה אופייה המדויק של אותה קרבה, אך הפרשנים זיהו כאן קונוטציה מינית מובהקת. בשלב זה גם איננו יודעים במי בדיוק מדובר: רק בהמשך יתברר כי אין מדובר בפשוטי העם אלא באחד ממנהיגי ישראל ובבתו של אחד ממנהיגי מדיין.

במהלך האירועים המהיר הכתוב אינו מתעכב על הפרטים האלה. אפשר שהסיבה לכך היא שהגבר והאישה הללו מוצגים תחילה בעיניו של פינחס, נכדו של אהרון. כדרכם של קנאים פינחס אינו רואה אינדיבידואלים אלא נציגים: לא את כזבי בת צור וזמרי בן סלוא אלא את "המדיינית" ואת "איש ישראל". אל מול חוסר האונים של המנהיגים הוותיקים, משה ואהרון, פינחס הצעיר נוטל בידו רומח והורג את הישראלי והמדיינית.

בנקודה הזו מתחילה פרשת "פינחס". אלוהים משמיע באוזני משה דברי שבח על המעשה: "פינחס… השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמוֹר: הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוהיו, ויכפר על בני ישראל" (שם, יא–יג). במאמרו "זיווגו של האל והולדת הקנאות הדתית" מסביר ישראל קנוהל: "פינחס הוא המוציא לפועל של הקנאה האלוהית – 'בקנאו את קנאתי בתוכם' – ובכך הוא 'מציל' את ה' מלכלות את ישראל בזעם קנאתו". כשכר על המעשה מבטיח אלוהים לפינחס חיי שלווה ומעניק לו ולצאצאיו תפקיד מרכזי בעבודת המקדש.

המשיכו לקרוא »

Facebook Comments

0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת בלק: בלעם המוערך ובלעם המגוחך

פרשת השבוע קרויה על שם מלך נוכרי – בלק מלך מואב – אולם הגיבור המובהק שלה הוא נביא נוכרי: בלעם בן בעור. זוהי פרשה חריגה כל כך בנוף הספרותי של התורה עד שבתלמוד הבבלי הקפידו חכמים לציין שמשה כתב גם את "ספרו", כלומר את התורה, וגם את סיפורו של בלעם – ולא הניחו כמובן מאליו שכותבה של התורה הוא בהכרח כותבה של פרשה זו. היא שובצה אמנם בדיוק במקום המתאים, ערב כניסתם של בני ישראל לארץ, אבל בני ישראל אינם דמויות בסיפור אלא רק נושא השיחה של הדמויות, ואילו משה אינו נזכר בו כלל.

גיבור הפרשה, בלעם, מעורר את הרושם של אורח מסיפור אחר – ומתברר שהוא באמת כזה. בתל דיר-עלא, בעברה המזרחי של בקעת הירדן, נמצאה כתובת שזמנה קרוב כנראה לזמן המשוער של כתיבת סיפורי בלעם שבתורה. שפת הכתובת קרובה יחסית לעברית אולם החוקרים חלוקים ביניהם בשאלה באיזו שפה בדיוק היא כתובה ולאיזה עם יש לשייך אותה. מה שברור הוא שהכתובת עוסקת בקורותיו של אותו הנביא, בלעם בן בעור, ואפשר ללמוד ממנה שהוא היה כנראה דמות מוכרת של נביא באזור ומשום כך נבחר לככב בפרשה שלנו.

מה עושה נביא זר באמצע התורה? לכאורה – מועמד בניסיון, בא לידי ביזיון ולבסוף לומד שיעור ביראת אלוהים ובאהבת ישראל. אבל העניין קצת יותר מורכב. הסיפור מתחיל כשבלק מלך מואב, הנחרד לקראת העימות עם ישראל, מזמין את בלעם לקלל את ישראל, שהרי סגולותיו של בלעם כאדם שמילותיו משפיעות על המציאות ידועות: "ועתה לכה נא, אָרָה (כלומר: קַלֵּל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ – כי ידעתי: את אשר תברך – מבורך, ואשר תָּאוֹר – יואר" (במדבר כב, ו).

בלעם, ייאמר לזכותו, מסתייג מיד מהמשימה הזו. לתנ"ך יש חשבון ארוך עם נביאים מגויסים, שאינם מחויבים להביא את דבר אלוהים כהווייתו אלא מבקשים לרצות את השלטון. בלעם הוא המתנגד הראשון לכך, ומתברר שלנביאים באשר הם, ולא רק בישראל, יש אתיקה מקצועית הדורשת מהם להגביל את מחויבותם הפוליטית. בלעם מבקש להיוועץ באלוהים, ואלוהים אכן מתנגד להצעתו של בלק ומורה לו: "לא תלך עמהם, לא תָאוֹר את העם, כי ברוך הוא" (שם, יב).

בלק מתעקש ומציע לבלעם "כי כבד אכבדך מאוד, וכל אשר תאמר אלי – אעשה" (שם, יז), ובלעם מבין שהכוונה היא לדבר השני, מלבד מחויבות לשלטון, העלול לחבל באתיקה הנבואית: כסף. "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב – לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (שם, יח), משיב בלעם, אך באותו הלילה מתיר לו אלוהים להצטרף אל שליחיו של בלק ובלבד שמחויבותו העליונה תהיה עדיין לאלוהים ולא לבלק – ובלעם יוצא לדרכו.

אלא שבנקודה הזו העלילה משתבשת וחוקרי מקרא סבורים כי הקטע הבא – סיפור האתון – שובץ כאן על ידי העורכים ואינו חלק מן הרצף הסיפורי המקורי. ואכן מתרחש כאן דבר בלתי צפוי: אלוהים לפתע כועס על הליכתו של בלעם אל בלק, אף שלכאורה אישר זאת רגע לפני כן, ובלעם עצמו פתאום אינו מוצג כנביא נאמן לאלוהיו אלא כאדם עקשן ואף מגוחך.

המשיכו לקרוא »

Facebook Comments

0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת חוקת: מה קרה במי מריבה ומדוע משה לא נכנס לארץ

מדוע לא נכנס משה לארץ ישראל? פעמים רבות התורה אינה משיבה לשאלות באמצעות טיעונים אלא באמצעות סיפורים. הסיפור המופיע בפרשת "חוקת" מתאר את משה ואהרון מתמודדים עם סצנת תלונות טיפוסית שהיו רבות כמוה: העם הנודד במדבר והצמא למים נקהל על מנהיגיו, ואלה פונים אל אוהל מועד, מקום שכינתו של אלוהים. אלוהים אכן נגלה אליהם ומורה למשה ליטול את המטה, לדבר אל הסלע לעיני העם ולהשקות אותם מן המים העתידים לזרום מן הסלע.

משה מבצע את הוראתו של אלוהים אך כנראה חורג ממנה מעט: הוא נוטל את המטה כפי שנצטווה, מקהיל את בני ישראל יחד עם אהרון ונוזף בהם על התנהגותם. אז הוא מכה בסלע במטהו ומים רבים אכן יוצאים מן הסלע. אולם אלוהים אינו שבע רצון והוא גוזר את דינם של המנהיגים: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב), והמספר מסכם: "הֵמָּה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', וייקדש בם" (שם, יג).

פרשני כל הדורות תהו על הפער שבין חומרת החטא לחומרת העונש. למעשה לא ברור מהו בכלל החטא: האם אלה דברי הגערה בעם שמשה אמר מיוזמתו ובלי שנתבקש, או ההכאה בסלע במקום להסתפק בדיבורים, והועלו גם אפשרויות נוספות. התהייה מתגברת לנוכח סיפור דומה מאוד המופיע בפרשת "בשלח" שבספר שמות: גם שם מתלוננים בני ישראל על העדר מים, וגם שם שולח אלוהים את משה בחזרה אל העם והמטה בידו, וגם שם מכה משה בסלע במטהו ומוציא ממנו מים. אלא שבספר שמות אלוהים אינו מוצא כל פסול במעשיו של משה; אדרבה, שם נאמר שהוא ציווה אותו במפורש: "והכית בצור ויצאו ממנו מים" (שמות יז, ו). ואילו בפרשתנו הוא משית על משה, בגין אותו מעשה עצמו, עונש יוצא דופן בחומרתו.

הסיפור שבפרשה שלנו קורא למקום הארוע "מי מריבה", והסיפור הדומה שבספר שמות – "מסה ומריבה". לא רחוק לשער ששני הסיפורים הם גרסאות שונות של מסורת קדומה אחת, ומתברר שהן אינן הגרסאות היחידות. בדבריו של משה לשבטי ישראל בפרשת "וזאת הברכה" שבסוף התורה, הוא אומר לבני שבטו הלויים: "תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאמו 'לא ראיתיו', ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (דברים לג, ח–ט).

המשיכו לקרוא »

Facebook Comments