פוסט שפרסמתי בפייסבוק בעקבות המאמר שלי על "הברית הישראלית" מאת יואב שורק
זכיתי לתגובות רבות, רובן ככולן ענייניות ומעניינות, על המאמר שלי ב"הארץ" שהוקדש לספר הברית הישראלית, שכתב יואב שורק וערך דב אלבוים. התגובות (שראיתי) הופיעו במקומות שונים בפייסבוק, ואשתדל להגיב לעיקריות שבהן בפוסט הזה.
ראשית, לשמחתי, המחבר והעורך ציינו שבסך הכל, קראתי את הספר היטב ולא סילפתי את האמור בו. אם כן המחלוקות הן מסדר שני, של ניתוח ושל השלכות, ולא מסדר ראשון של הבנת הנקרא. והן מתחלקות לשני סוגים: (א) הקריאה הבסיסית שלי נכונה אבל הניתוח של ההשלכות אינו נכון; (ב) גם הקריאה וגם הניתוח נכונים, אבל איננו מסכימים עם *השיפוט* שלך לגבי אותו תוכן ואותן השלכות. וכמובן יש קשר בין שתי הטענות אם כי אינן זהות. בנוסף, ישנן טענות הנוגעות לאכסניה שהמאמר פורסם בה – עיתון "הארץ".
אתחיל דווקא מהסוף: כידוע למי שקרוב לתחום, המחבר אינו בוחר את הכותרות והתמונות שילוו את מאמריו. ובוודאי לא את הטוקבקים. את הכותרת "שיר הלל לציונות הדתית", וכן את כותרת המשנה, שניתנו במדור "ספרים", לא ניסחתי אפוא בעצמי, אם כי לטעמי הן בסך הכל הולמות את המאמר (וממילא את הספר, כפי שאני מבין אותו). לעומת זאת, הכותרת שניתנה למאמר בעמוד הראשי – "הרבה הלכה ובלי חילונים: הצצה מדאיגה ללב הציונות הדתית", והתמונה של מתנחל אוחז בנשק, מנוגדות לחלוטין למה שכתבתי ולמה שאני חושב, ומחיתי בעניין זה בפני המערכת, לצערי עד כה ללא תועלת.
אמנם, האכסניה קובעת את הכותרת ואת התמונה, אך כמובן יש לה השפעה גם על התוכן. וכאן אני רוצה להתייחס לטענות בנוסח: "באמת, כמה מפתיע שאדם דתי שואף לכך שכולם יהיו דתיים!", או: "הרי כל מי שלוקח את הספר לידו יודע שימצא כאן הגות ציונית-דתית! למה ציפית, לתיאולוגיה דרוזית?".אז קודם כל, הספר נקרא "הברית הישראלית". הוא יצא בהוצאת "ידיעות ספרים", ובגב הספר יש הסכמות מדב אלבוים ואסף ענברי. ענברי אף מכנה את הספר "המניפסט של דור הכיפות השקופות". מכאן שהעובדה שתוכן הספר הוא למעשה מניפסט ציוני-דתי אינה טריוויאלית, וזאת בלשון עדינה. זאת ועוד: מה שמובן מאליו לחוג שומעי לקחו של יואב שורק אינו מובן מאליו לקוראי "הארץ", ותפקידו של מאמר סקירה על ספר הגות חשוב הוא לסקור את ספר ההגות החשוב, כלומר לומר לקוראיו – ודווקא בשפה שלהם ולא בשפה של הספר עצמו – מה מצא המבקר בספר הזה. ומה שמצאתי כאן הוא ציונות דתית. שמחתי להיווכח ששורק אינו מכחיש זאת; ואמנם הוא מגדיר את תפיסתו "ציונות דתית רדיקלית", אך גם ציונות דתית רדיקלית היא סוג מסוים של ציונות דתית.
אמנם, זה עשוי להישמע מוזר שאני מבקר את הספר על היותו "יותר מדי דתי", שהרי מבקרים דתיים של הספר (כגון הרב חיים נבון) ביקרו את שורק דווקא מהצד הדתי: לדבריהם הספר אינו דתי מספיק, משום שהוא מצניע את מקומו של אלוהים ומתאמץ להוכיח שהיהדות אינה דת אלא אתוס לאומי. ובכן – אני שותף לביקורת הזו, ורמזתי לה בכמה מקומות במאמר שלי. לא הרחבתי על כך משתי סיבות: (א) כי חשבתי שזה פחות רלוונטי לרוב קוראי "הארץ"; (ב) כי הביקורת הזו כבר נשמעה ונדונה, ואילו את הביקורת שאני התמקדתי בה לא מצאתי בשום מקום אחר. אבל לעצם העניין, אף על פי שבכל הגדרה סבירה הספר של שורק הוא ציוני דתי, הוא בהחלט אינו עולה בקנה אחד עם הציונות שאני מחזיק בה ועם הדתיות שאני מאמין בה. והביקורת "משמאל" אינה סותרת כאן את הביקורת "מימין".
טענה נוספת היא שאני מאמץ במאמר את התפיסה של עיתון "הארץ", המבקשת לנתק בין הישראליות לבין היהדות. ובכן – אני מבין כיצד זה עשוי להיות מובן מהמאמר, אבל זה לא המצב. לא אמנה כאן את עיסוקיי אך אציין שרובם מבוססים על האמונה שיש קשר עמוק ומשמעותי בין הישראליות לבין היהדות. קשר – אך לא זהות. הזיהוי המוחלט בין הזהות האזרחית לבין הזהות האתנית-תרבותית הוא אחד משני המהלכים העיקריים שביקשתי להצביע עליהם במאמר. כך למשל כשדב אלבוים כתב על "הישראליות והרקע היהודי המובהק שלה" אני האחרון שיסתייג מכך. אך חלק מהותי מהיהדות מצד אחד ומהישראליות מצד שני, חלק חיוני וקריטי, הוא ששתיהן אינן זהות, ויש תחום שלם, שווה בערכו ובמעמדו, של יהדות שאינה ישראלית, ושל ישראליות שאינה יהודית.
המהלך העיקרי השני שהצבעתי עליו הוא חזון ביטול החילוניות. כנגד מהלך זה נאמרו כלפיי שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא שראוי לאדם דתי לייחל לכך שכולם יהיו דתיים. הטענה השנייה היא שכשם שהספר מבטל את החילוניות, כך הוא גם מבטל את הדתיות, לפחות בצורתה הנוכחית. הטענה השלישית היא שהספר מבטל "רק" את החילוניות כ"אי שמירת מצוות" אך לא במובנים אחרים ומהותיים יותר שלה.
אז קודם כל, לא, אינני מייחל לכך שכולם יהיו דתיים. אני לא מאמין שאפשר להגיע למודל אחד, רחב ככל שיהיה, של יהדות, שיהיה מוצלח כל כך עד שכדאי יהיה שכולם יאמצו אותו. כאשר אני מלמד מחשבת ישראל אני משתדל להראות, ולראות בעצמי, שבכל גישה כלפי היהדות יש מן האמת ומן האמונה. אמנם – ישנה גישה מסוימת שבחרתי לעצמי ואני מאמין שהיא טובה וראויה. ועדיין אינני רוצה לשלול את הטוב והראוי שבאורח החיים של חלק כה גדול מחבריי, ואם תרצו, מהעם היהודי.
שנית, להבנתי, על אף החדשנות שיש בספר כלפי העמדה הדתית הרווחת, הספר הוא כהגדרת המחבר "ציוני דתי רדיקלי" – בוודאי לא חילוני רדיקלי. הוא מבקש "לשדרג" את הציונות הדתית, לשחרר אותה מהקיבעון שהיא נתונה בו. זה בוודאי מעורר התנגדות וביקורת מתוך הציונות הדתית. ועדיין, ביטול הציונות הדתית אינו שקול כאן לביטול החילוניות. מה שיישאר מהציוני הדתי אחרי הגשמת החזון של שורק הוא ציוני דתי רדיקלי; מה שיישאר מהחילוני – הוא גם ציוני דתי רדיקלי.
(אגב, הפסקה האחרונה היא גם תשובה לטענה שהמובאות שהבאתי בפתח המאמר הן בגדר תרגיל דמגוגי.)
ומכאן היישר לטענה השלישית: אכן, לדעתי אי שמירת מצוות אינה רק היעדר, אלא היא אמירה פוזיטיבית לגבי אורח חיים ראוי. להלכתיות יש מעלות רבות אך לאי-ההלכתיות יש מעלות אחרות. אי שמירת מצוות היא לא מאפיין שטחי אלא עניין מהותי. אך מעבר לכך – וכפי שכתבתי כבר במאמר – לא מצאתי ששורק מבקש להיות מושפע מהחילונים בתחומי ההומניזם, החירות, החשיבה הביקורתית, הכפירה בסמכות, האדרת האדם וכו' – ערכים הנחשבים בדרך כלל לחילוניים. ולא שאין למצוא אצלו את כל אלה; אלא שלשיטתו כל אלה הם ערכים יהודיים אותנטיים. הרי אפילו את המהפכה הציונית, שהיא אחת מהתרומות הגדולות ביותר של החילוניות ליהדות, הוא אינו רואה כחילונית אלא כדתית. ובכן מה נשאר מהחילונים ב"ברית הישראלית"? אי שמירת מצוות – לא; ערכים הומניסטיים – גם לא.
אני מודה לכל המגיבים ואשמח להמשך השיחה.